דברי נחמיה אבן נזר טו

לכאורה פשיטא דאין להחמיר דהרי גם בפלוגתא אחד אזלינן לקולא כ"ש בהא (אלא דאי בין למר ובין למר אסור לא עבדינן כתרי קולי כו') ובאמת הרי זה עולה יפה לדינא כדפסק הש"ך בכללי הוראה ע"ש בסופו ובקיצור שם אות ז' (וע"ש שיש ט"ס וצ"ל ובאיסור דרבנן סמכינן): אך אם כן יהיה קשה מכאן על מהרי"ק ורמ"א בח"מ שהביא הש"ך שם במ"ש דאפילו אין הרבים מסכימים מטעם אחד כו' מקרי רבים ואזלינן בתרייהו (והיינו אפילו בדאורייתא דהלכה כרבים) ומשמע אפילו איכא מאן דפליג על ב' הטעמים כו' ע"ש. והרי הכא משמע דאפילו אי בין למר ובין למר שרי כל אחד ואחד מטעמו עבדינן כצירוף ב' החומרות (משום דלימא הלכה כמר בהא וכמר בהא) אפילו דליכא כלל מאן דפליג אב' הטעמים. וגם על הש"ך קשיא למה לא הביא כלל ש מכאן. ועוד באמת קשיא טובא לפי' דלעיל דהא עיקר יא זו אהך דמבוי עקום קאי דרמינן עלה חומרי דרב ודשמואל והרי מלתא דרבנן הוא. ואם כן הא דמסיק דבדלא סתרי עבדינן כתרי חומרי ע"כ אפילו בדרבנן הוא ולפ"ז יהי' קשיא טובא אף על הש"ך דגם הוא מודה דבדרבנן עכ"פ סמכינן להקל. גם הדבר מצ"ע תמוה כיון דבדרבנן גם בחד ס' דפלוגתא אזלינן לקולא איך אפילו היכא דבין למר ובין למר שרי עבדינן כתרי חומרי. ואף לפי הס"ד דברייתא מיירי בכהאי גוונא ואשמעינן דלא עבדינן בכהאי גוונא אף לא כצירוף חומרי דבי תרי אי מיירי בדרבנן (כדמשמע מדעלה קאי במבוי דרבנן) קשיא פשיטא כיון דגם בפלוגתא א' אזלינן לקולא בדברי סופרים כו' וכנ"ל אך איך שיהיה הפי' בהך דתרי חומרי וקולי (דברייתא) קשיא על המקשן למה הקשה רק מכח ומי עבדינן כתרי חומרי והא תניא כו'. הרי כיון דבמבוי דרבנן עסקינן בלאו הכי קשיא דאפילו בפלוגתא א' הוי ליה למיזל לקולא. אלא שבאמת פלוגתות אלו דרב ושמואל לא חשבינן ספק פלוגתא כלל דהלכתא כרב באיסורי. אלא משום דנהרדעא אתרא דשמואל הוי רמו עלה גם חומרא דשמואל כמ"ש הרי"ף ורא"ש (והכי קיימא לן). ולפי זה אין זה שייך כלל לההיא כללא דע"ג בספק דפלוגתא (בשוין כו') לכן לא אתי עלה אלא מכיון דבין למר ובין למר שרי (בצורת הפתח עכ"פ) מי עבדינן כתרי חומרי ר"ל דאף לחוש להחמיר משום דאתרא דשמואל הוא לא שייך בכה"ג (כיון דלשמואל תורתו כסתום כו') ומביא ראיה מברייתא דקס"ד דמיירי בכה"ג. ר"ל דאשמעינן דכל העושה כתרי חומרי היכא דבין למר ובין למר שרי) אפילו בדרך חומרא לחוש משום דאתריה דמר הוא (או מאיזה טעם שיהיה) לעולם הרי זה כסיל כו'. ועל זה מסיק דברייתא לא מיירי כלל בהכי אלא בב' פלוגתות דסתרי אהדדי בטעמן. אבל בדלא סתרי עבדינן ר"ל דלפעמים עבדינן לחוש לחומרא מאיזה טעם וכמו מצד דאתריה דמר כו' וכנ"ל. וא"כ לפ"ז אין כל זה שייך לדעת רמ"א וש"ך הנ"ל שהמה מיירי בספיקא שיש מצד גוף הפלוגתות בלי הכרעה ומהיות שזה דוחק לומר דלפי הס"ד מיירי הברייתא בכהאי גוונא דמבוי עקום ממש (בחששא לחומרא משום דאתרא דמר כו') גם אם כן הך דתרי קולי במאי מוקמינן לה לפי זה כו'. לכן יש לומר דפירוש הברייתא לפי הס"ד הוא כדלעיל ר"ל דכתרי חומרי לא עבדינן אפילו בדאורייתא כו' ולא כתרי קולי אפילו בדרבנן כו'. ומביא ראיה דכיון דגם בדאורייתא שדינא הוא ליזול לחומרא לא עבדינן כתרי חומרי היכא דבין למר כו' שרי. הוא הדין דגם כדי לחוש משום דאתרי' דמר הוא לא עבדינן וגם לפי זה אף דלפי הס"ד מבואר בברייתא הך דינא דהש"ך (ושלא כדבריו אלא כמהרי"ק) כיון דבמסקנא לא איירי הברייתא כלל בכהאי גוונא אלא בע"א. וגם הא דאמרינן דעבדינן כתרי חומרי אהך דמבוי עקום קאי דהלכתא כרב ורק משום דאתרי' דשמואל חשו לה. אם כן אין זה שייך לדינא דרמ"א וש"ך למסקנא עכ"פ. [אך עי' בהגהה בסמוך דזה אינון. אך לפי דעת הרד"ך הנ"ל שכתב דלמסקנא כתרי חומרי עבדינן וכתרי קולי לא עבדינן. אינו מובן כלל דאי מיירי בב' פלוגתות נפרדים במציאות (ובטעמיהן) כבר נתבאר דבזה וודאי הכל תלוי אם בדאורייתא אי בדרבנן וכדין פלוגתא א' (וכדפירש"י בר"ה כדלעיל) ואם מיירי בנתקבצו הב' פלוגתות במציאות אחד כנ"ל (והרי זה כנדון דרמ"א וש"ך הנ"ל) הרי לפי הנ"ל למסקנא עכ"פ לא מיירי כלל בכה"ג (בפלוגתות שוות) אלא בכעין ההוא דמבוי עקום כו'. (אך זה אינו דכמו דלפי הס"ד כבר נתבאר די"ל דס"ל דהא בהא תליא ר"ל גם בדאורייתא אין להחמיר כתרי חומרי בספק פלוגתות ה"ה בגוונא דמבוי עקום כו'. אם כן גם למסקנא נשאר סברא זו דהא בהא תליא וע"כ עבדינן כתרי חומרי בס' פלוגתות בדאורייתא כו'). גם בגוף הפירוש דברייתא לפי הס"ד (גם) לפי הנ"ל דתרי חומרי מיירי בדאורייתא ותרי קולי מיירי בדרבנן גם כן לא אתי שפיר כל כך (דלא נזכר כלל דאורייתא ודרבנן כו' ועוד) דאכתי הא דאמרינן אלא אי כמר כו' אי כמר במאי תלוי הברירה. גם כבר נתבאר דגם לפ"מ דאיירי הברייתא למסקנא דהיינו בדסתרי אהדדי בטעמיהן. שזהו הדין הא' דלעיל. גם כן צ"ע הא דאמרינן אלא אי כמר כו' במאי תלוי הברירה. ועוד והוא העיקר. דגוף דין זה דהיכא דסתרי אהדדי בטעמיהן לא עבדינן אף כתרי חומרי והיינו אפילו בב' מציאות נפרדים (כההיא דשדרה כו') צע"ג לכאורה דכפה"נ בכ"ד בגמרא ופוסקים אשכחן בכהאי גוונא דאזלינן הכא והכא לחומרא (בדאורייתא עכ"פ ויתבאר אי"ה)

(ה) לכן יותר נראה דבגמרא בעירובין ור"ה פרכינן מברייתא זו אהא דר"ע נהג באתרוג ב' עישורין כבית שמאי ובית הלל אף דסתרי אהדדי. ומשני ר"ע גמרי' אסתפק לי' ולא ידע חי בית הלל באחד בשבט אמר או בט"ו כו'. וכתבו התוס' בר"ה דלא בעי' לשנויי דר"ע מספקא ליה הלכתא כמאן ועבד לחומרא דמסתמא יודע היה דהלכה כב"ה. משמע מדבריהם דלדינא לאו דוקא היכא דמספקא לי' גמרי' היכי אמרי בית הלל (שזהו כעין ספק במציאות) אלא הוא הדין אם הספק הוא משום דלא ידעינן הלכתא כמאן גם כן עבדינן כתרי חומרי אפילו סתרי אהדדי. ואם כן ע"כ ברייתא לא מיירי בספק הלכה כמאן. ולכאורה צ"ע אלא במאי מיירי. ונראה דלפי זה ע"כ ברייתא מיירי בכמו תנאים (ואמוראים) שיש להם כח להכריע מעצמם ולפסוק כמר או כמר. ועל זה קאמר דהרוצה לעשות כדברי בית שמאי כו' ר"ל שרוצה להכריע מדעתו הלכה כמר או כמר בקולו וחומרו עושה. אבל אינו יכול להכריע ולפסוק הלכה כקולי דתרווייהו ואף לא כחומרי שניהם כיון דסתרי הטעמים אהדדי. וגם לפי הקס"ד דעירובין דמיירי בדלא סתרי אהדדי בטעמן. אלא שנתקבצו ב' הפלוגתות במציאות א' כו' י"ל ג"כ דהפירוש הוא דבכהאי גוונא אינו יכול לפסוק להלכה ממש כחומרי דתרווייהו היכא דבין למר ובין למר שרי ולא כקולי שניהם היכא דבין למר ובין למר אסור אלא בידו לפסוק או כמר כו' (ונ"מ בכגון כעין הפלוגתות דרב ושמואל שם. דאי יפסוק כרב בקולו וחומרו בעינן צורת הפתח עכ"פ ואי כשמואל סגי בלחי כיון שתורתו כסתום כו') ובההיא דמבוי עקום אפשר (דס"ל לתוספות) דהא דרמו עליה בנהרדעא חומרי דרב ודשמואל היינו שכך פסקו להלכה ממש. או אפשר דאעפ"י דהיינו משום דס"ל הלכה כרב ורק חששו דשמואל משום דאתרי' הוי כמ"ש הרי"ף ורא"ש. מכל מקום פריך כיון שאי אפשר לפסוק הלכה כחומרי דבי תרי בכהאי גוונא (דלמר ולמר שרי) אין לנו לחוש גם כן בכהאי גוונא משום דאתריה דשמואל כו'. ולמסקנא לא איירי הברייתא אלא בדסתרי אהדדי. אבל בדלא סתרי אפילו בשנתקבצו ב' הפלוגתות במציאות א' דבין למר ובין למר שרי עבדינן כתרי חומרי. ר"ל שיכולים להכריע ולפסוק הלכה בהא כמר ובהא כמר שיוצא מזה חומרא במציאות זו להחמיר דלא כשניהם. וכמו כן נוכל להחמיר בכהאי גוונא מצד דאתרי'