דברי נחמיה אבן נזר יד

(ב) אך א"כ מלבד שהדבר מצ"ע תמוה איך ובמה יהי' תלוי הברירה והרשות כו'. קשה טובא למה באמת ישתנה הדין היכא דפליגי בתרי מילי (בא' זה לקולא כו') דלא סתרי מהיכא דפליגי בדבר אחד בלבד דוקא דודאי קיימא לן כברייתא דע"ג להחמיר בדאורייתא ולהקל בדברי סופרים למה לא יהא גם כאן הדין כן. ונהי דבדרבנן י"ל כיון דלהרד"ך אי אפשר לעשות כקולי דתרווייהו שכך הי' הדין נותן לפי הברייתא דע"ג. לכן ניתן הברירה אם לעשות כחד כו' או להחמיר בשניהם אבל בדאורייתא וודאי למה לא ניזול לחומרא בשניהם. כיון שזה אפשר (אף לדעתו והרי כך הדין נותן כו'). וכ"ש להרא"מ כיון דס"ל דיכולים גם לקבל קולי דמר ודמר. למה לא יהיה הדין בזה כברייתא דע"ג להחמיר בדאורייתא ולהקל בדברי סופרים (ר"ל בשניהם). וגם גוף הסברא להרד"כ קשה למה אי אפשר לעשות כקולי דתרווייהו (בדברי סופרים) כיון דלא סתרי אהדדי כלל. ועוד דבהדיא פירש"י בר"ה שם דבעירובין מפרש כו' אבל בב' מחלוקות שהקילו אלו בזו ואלו בזו (ואינם תלויים זו בזו בטעמן) אין כאן לא משום רשע (כשאוחז קולו דמר ודמר) ולא משום סכלות כו'. הרי בהדיא דלמסקנא דעירובין דהיכא דלא סתרי עבדינן כתרי חומרי ולא הוי כסיל. הוא הדין דעבדינן כתרי קולי ולא הוי רשע. והרי זה מפורש לכאורה דלא כמ"ש הרד"ך לחלק בין תרי חומרי לתרי קולי

(ג) אך הנה התוספות בעירובין על המקשן דפריך ומי עבדינן כתרי חומרי הקשו דמאי ס"ד השתא כיון דלא סתרי אהדדי וכי משום דהלכתא כוותיה בחד דוכתא יהא הלכה כמותו בכל מקום ובכמה מקומות קיימא לן כמר בהא וכמר בהא. ותירצו דלא דמי דהאי מבוי שרי בצורת הפתח לכולי עלמא כו'. ומעין זה כתב הריטב"א וביאר דקא ס"ד דברייתא בכה"ג מיירי דזה וודאי כסיל כו' ור"ל דס"ד דברייתא מיירי בדפליגי בב' דצם שהמיקל בהא מחמיר בהא ואין טעמיהן תלויין זה בזה כלל (אלא שמכל מקום) אם יזדמן דבר שב' הטעמים להקל שייכים בו ואם כן בין למר ובין למר שרי (וכמו באותו מבוי עקום דלכולי עלמא שרי בצורת הפתח עכ"פ למר משום דהוי כסתום ולמר משום דס"ל גם במפולש סגי בצורת הפתח) המחמיר בזה משום שמצרף חומרי דמר ודמר הוי כסיל כו' ולפי זה נראה דכמו כן הא דתני מקולי בית שמאי ובית הלל רשע. מיירי גם כן בכהאי גוונא לפי הס"ד דהיינו אם יזדמן דבר שב' הטעמים דלחומרא שייכים בו ואם כן בין למר ובין למר אסור. המצרף קולי דמר ודמר כדי להקל הוי רשע. ועד"ז אולי י"ל דהרד"ך גם כן בכה"ג מיירי (כגון בנדון שלו י"ל דמיירי כשיזדמן בס"ת א' דיבוק האותיות זה לזה וגם מ"ם פתוחה שנסתמה כו' ע"ש) וע"ז קאמר דגם למסקנא דכחומרי דמר ודמר. עבדינן ר"ל אפילו היכא דבין למר ובין למר שרי כו' אבל מכל מקום כקולי דתרווייהו לא עבדינן בכהאי גוונא בשום אופן ר"ל היכא דבין למר ובין למר אסור. אבל רש"י בר"ה הנ"ל לא מיירי בכהאי גוונא אלא בב' מציאות שבאחד למר חומרא ולמר קולא והב' להיפוך. שבכי האי גוונא אף העושה כקולי דמר בהא וכקולי דמר באידך לאו רשע הוא (היכא דלא סתרי אהדדי בטעמיהן. ואפילו לפי הס"ד כן הוא כמ"ש התוספות כנ"ל). וגם הרא"מ שבכנה"ג הנ"ל אפשר דבכי האי גוונא מיירי כו' (ויתבאר אי"ה דלשון רש"י וכן לשון רא"ם לא משמע כן)

ולפ"ז נשמע מכאן ג' דינים בענין ב' פלוגתות ולכל מר יש קולא וחומרא. א'. כשהב' פלוגתות תלויין זו בזו בטעמן. דאז אפילו בב' מציאות נפרדים (וכההיא דשדרה וגולגולת דפליגי בב' מציאות דטריפות וטומאה) לא עבדינן לא כקולי דתרוייהו ואף לא כחומריהם כיון דסתרי אהדדי בטעמיהן אלא או כמר בחומרו וקולו או כמר כו'. ב'. כשאין הטעמים תלויים זה בזה. אלא שמכל מקום נזדמן מציאות אחת דשייכי בו הטעמים להקל או להחמיר בזה כחומרי דתרוייהו עבדינן. ר"ל אעפ"י שב' הטעמים מורים כאן להקל ובין למר ובין למר שרי כאו"א מטעמו. מכל מקום מצרפי חומרי דתרוייהו להחמיר (דאולי בהא הלכתא כמר ובהא כאידך) אבל כקולי דתרוייהו לא עבדינן. ר"ל אם ב' הטעמים מורים כאן להחמיר אי אפשר לצרף קולי דתרוייהו ולהקל. ג'. כשאין הטעמים תלויים זה בזה וגם לא נקבצו ב' הטעמים במציאות אחת אלא הם ב' מציאות נפרדים עבדינן בין כחומרי ובין כקולי דתרוייהו (וכ"ש לפה"נ דעבדינן כחד בקולו וחומרו כו')

מיהו אכתי יש לעיין בכל הג' דינים אלו. אם יש חילוק בכל זה בין דאורייתא לדרבנן גם בדין הב' דאמרינן דעבדינן כחומרי דתרוייהו אם הוא דרך חיוב ר"ל שכך הדין או רשות ר"ל שיכולים לעשות כן לפעמים. אבל יכולים גם כן לעשות כמר בקולו וחומרו או כמר כו'. ואי רשות צ"ע במי ובמה תלויה הברירה. וכן גם בדין הא' היכא דסתרי אהדדי בטעמיהן דאמרינן דלא עבדינן לא כקולי ולא כחומרי דתרווייהו אלא אי כמר אי כמר כו'. והוא הדין וכ"ש בדין הג' דעבדינן בין כקולי או כחומרי דתרווייהו (או כחד כו') והרי הכל רשות. ובמי ובמה תלויה הברירה והנה בדין זה הג' כיון דהב' פלוגתות הן בב' מציאות נפרדים. וגם טעמיהן נפרדים ולא שייכים זה לזה כלל נראה פשוט דכל פלוגתא מאלו נדונית בפני עצמה והרי זה כפלוגתא חדא דקיימא לן כההיא דע"ג דבדאורייתא אזלינן לחומרא ובדרבנן לקולא והיינו דאי ב' המציאות הן בדאורייתא שניהם לחומרא. ואי שניהם דרבנן שניהם לקולא ואי חדא דאורייתא וחדא דרבנן אזלינן בחדא לחומרא ובחדא לקולא. דהרי זה כאלו ב' תנאים או אמוראים אחרים הוי פליגי במציאות האחר ואין נ"מ כלל שב' תנאים או אמוראים אלו דפליגי בחדא הם הם דפליגי גם כן באידך דמה בכך כבר כתבו התוספות וכי משום דהלכתא כוותיה בחד דוכתא יהא הלכה כמותו בכל מקום כו' כנ"ל. דרק באיזה תנאים ואמוראים פרטיים ניתן כללים דלעולם הלכתא כמר כו' כמו ר"מ ור"י הלכתא כר"י וכהאי גוונא (עירובין מ"ו ב') אבל באותן דלא אתמר הלכתא לא כמר ולא כמר דעל כיוצא בזה ניתן כללא דע"ג הנ"ל מאי נ"מ אי פליגי בדבר א' או בכמה דברים נפרדים כו' לעולם בכולא ספיקא הוא וראוי להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן). (ולשון התוספות שכתבו וכי משום דהלכתא כוותיה כו' יתבא' אי"ה)

(ד) אמנם בדין הב' הנ"ל צ"ע. דלכאורה נראה דלפ"מ דס"ד דבהכי מיירי הברייתא. הפי' הוא עד"ז דכלפי הא דקיימא לן בע"ג בכל ב' פלוגתות להחמיר בדאורייתא ולהקל בדרבנן על זה אמר דאלו בכהאי גוונא דפליגי בתרי מילי מר מחמיר בחדא ומיקל באידך ומר בהיפוך ולא סתרי אהדדי בטעמן אלא דמכל מקום אם נזדמן דבר אחד דשייכי ביה ב' הפלוגתות אין לתפוס צירוף ב' החומרות ולא צירוף ב' הקולות ר"ל דאף בדאורייתא שהדין נותן ליזול לחומרא מ"מ בכהאי גוונא דבין למר ובין למר שרי אין לצרף ב' החומרות כדי להחמיר וכן בדרבנן שהדין נותן ליזול לקולא. מכל מקום בכהאי גוונא אי בין למר ובין למר אסור אין לצרף ב' הקולות כדי להקל (אלא אי כמר כו' בין בדאורייתא ובין בדברי סופרים וצ"ע הברירה למי ויתבאר אי"ה)

ולפ"ז למסקנא דבכהאי גוונא עבדינן כתרי חומרי ולא כתרי קולי כו' (כדלעיל) ר"ל דבדאורייתא שדינא הוא ליזול לחומרא גם בכהאי גוונא (דבין למר ובין למר שרי) עבדינן כתרי חומרי (ר"ל עבדינן בהכרח שכך הדין ליזול לחומרא בדאורייתא) ולהיפוך בדרבנן אעפ"י שדינא הוא ליזול לקולא בכהאי גוונא (דבין למר ובין למר אסור) לא עבדינן כתרי קולי כו' ואלא אי כמר כו') ולפ"ז שמעינן מהכא דבכהאי גוונא אזלינן לחומרא בדאורייתא אפילו אי בין למר ובין למר שרי אבל בדרבנן בכהאי גוונא דבין למר ובין למר שרי