דברי נחמיה אבן נזר קמב

ואיך תנשא לשלישי. אבל כיון דלענין כתובה אמרי' דגם רבי מודה כמש"ש. שוב י"ל דגם הא דאמרינן השתא כחשי טענה ודאית היא ואכ"מ. שוב ראיתי בענין השתא כחשי. דיש לומר דהרי זה דומה למומין שנמצאו בבית חמיה דלא איתרע רשות האב כלל. וה"ה הכא. ומ"מ כשכבר נולד ספק צ"ע)

ולכאורה היה נראה סתירה לפי' א' הנ"ל מהא דאמרינן התם אמר איזיל אינסב איתתא ואיבדוק כו' הרי שאם יבורר שהוא ראוי להוליד יפטור מכתובה. ולפי' הא' דתלוי רק בזכות למה פטור דממנה לא זכה. אלא כפי' הב' דאז תלינן בטבע שהיא עקרה. אבל אין סתירה מזה דזה קאי אהא דאמרינן הוא אמר מינה כו' שכבר נתקשו בזה התוס' ורא"ש ושאר פוסקים למאי נ"מ אי יורה כחץ א"ל (וכנ"ל דמזה משמע כפי' הא'). והרבה תירוצים ואוקימתו' נאמרו בה. וכל א' כפי שיטתו דמוקי לה בגוונא שתלוי בי"כ. באותו ענין מועיל איזיל ואינסב. אבל במתני' ובריי' (דאיירי בסתמ' ובבעל ראשון ואין לו בנים) דגם אי י"כ יוציא ויתן כתובה. ודאי גם איזיל אינסב לא מהני. הן אמת דלפמ"ש הב"ש בסי' קנ"ד סקי"ז היה נראה שדבר זה במחלוקת שנוי' שהוא עושה פלוגתא בין הפוסקים. דלשיטת הרמב"ם ס"ל דהא דהוא אמר מינה כו' מיירי בכל שהה ע"ש דלעולם צריכה לטעון שאינו י"כ דהא דאמרינן שמא לא זכה שהעונש גורם שאינו י"כ. וכמו"כ הך דאיזיל אינסב הוא בכל שהה ע"ש. דכשיבדוק א"ע בשני' ויוליד. אמרינן דראשונה היא גרמה. ולא תלינן בלא זכה. וגם לתירוץ א' דתוס' כתב דכיון דמוקי לה לההיא דהוא אמר מינה. בשהיו לו כבר בנים. דע"כ צריכה לטעון שאינו י"כ (שנתקלקל אח"כ). דאל"כ לא תלינן בזכות. אלא אמרי' דמינה הוא. ה"ה אם הוליד כבר. אם יוליד עתה משני'. נאמר דהראשונה היא גרמה ולא נתלה בזכות. (ולפ"ז הך דאיזיל אינסב. יש לומר דלא קאי אדלעיל בהיו לו בנים. אלא בכל שהה ע"ש. ולא הבנתי כ"כ מה דבב"ש משמע דגם לתוס' אדלעיל קאי. אלא שמ"מ יש לומר ג"כ דאדלעיל קאי דה"ל בנים והיא טוענת שאינו י"כ ונתקלקל כו' וס"ל דגם בזה מועיל שיבדוק כו'). ולהרי"ף וסיעתו דמוקי להא דהוא אמר מינה בשטוען ברי. וכן לפי הר"ש בתוס' דמוקי לה בבעל ג'. גם הך דאיזיל אינסב ע"ז קאי אבל בסתמ' ובבעל ראשון ושני לא מהני שיבדוק א"ע דאף שתלד השניה תלינן הראשונה בלא זכה. וכמ"ש הרא"ש בתשו' כלל ח' דאף שילדה השניה לא הפסידה הראשונה כתובתה וא"כ לפ"ז היה נראה שחולקים בסברות דלעיל. דלהרמב"ם ותוס' ס"ל כפי' ב' הנ"ל שיש ג' סיבות להתלות מניעת הלידה (וכנ"ל בשם פה"מ). וחיוב כתובה הוא משום שיש ב' צדדים לחייבו היינו אי מיני' בטבע או בלא זכה. לכן כשהוא הוליד משני'. נשאר רק צד א' לחייבו דלא זכה. וצד א' יש לפוטרו שמא מינה הוא. מספיק' לא מפקי' ממונא. ולשאר פוסקים ס"ל דתלינן רק בלא זכה כו' כנ"ל. ע"כ לא מהני כשיוליד משני'. אמנם לפה"נ כל דברי הב"ש אינם נכונים במקום הזה. (מלבד שעפ"ז נתקשה ונדחק הרבה בדברי הטור. והניח בתימא דברי רמ"א שם וגם בסקי"א וגם דברי השו"ע הניח בקושי' בסקכ"ב). והעיקר מ"ש בדברי התוס' הוא כשגגה לפע"ד. שהוא כתב בשם התוס' דמוקי לההיא דהוא א' מינה בשהיו לו כבר בנים (דמשמע אף דהוו ומתו) וסבר דמפני שזה מוכיח שאינו עקר בטבע. שוב לא תלינן בלא זכה (והגם דענין לא זכה ודאי היינו רק דמינה לא זכה כו' כדלעיל. ע"כ לומר דס"ל דמ"מ כיון שלא נשאר כ"א ב' צדדים אי מיני' בלא זכה או מינה בטבע מספיקא לא מפקינן ממונא כנ"ל לפי' ב'). וע"כ למד מזה דה"ה והוא הטעם כשיוליד עתה משניה וכנ"ל. ובאמת לפ"ז אין הבנה לכל דברי התוס'. חדא דמובן בתוס' דמוקי לה בתירוץ זה בבאה מחמת טענה (חוטר' כו') ולפי' הנ"ל למה לא כפשוטו משום ביטול פ"ו וה"ל לפרש בשהיו לו בנים ומתו (או בפחות משיעור פ"ו). ועוד א"כ למה פשיטא להו כ"כ דאף שהיא בת בנים צריך לגרשה כמ"ש בד"ה תצא. כיון שהולדה דידיה מועיל לענין כתובה ה"ה דהולדה דידה תועיל לענין להוציא. וכנ"ל לפי' ב'. ותו דכל עיקר יסוד דבריהם הוא עפ"י שהחליטו בפשיטות דאף אם הוא י"כ חייב בכתובה. ולפה"נ סברא פשוטה (יש לומר) דכל שהו' י"כ לאו עקר בטבע הוא עכ"פ (דהא להרמב"ם ס"ל להב"ש דאף בדרך עונש א"א כשהוא י"כ כו'). וא"כ יועיל י"כ כמו בנים. ואין קושייתם כלום וא"צ תירוצם. ואין להאריך דהמעיין בתוס' יראה שאין כוונתם כלל למ"ש הב"ש ובודאי אף אם הוליד כבר או שיוליד עתה לא מהני כלום אלא דמוקי לה ביש לו בנים. ר"ל כשיעור פ"ו והן קיימי' עתה באופן שקיים פ"ו. וכן הוא בהדיא בלשון הרא"ש ע"ש. ואז לא תלינן בעונש שלו אלא אדרבה יש לומר איהי לא זכיא כו' ר"ל דהא הא דתלינן דאיהו לא זכה ולא איהי הוא משום שהוא מצווה אפ"ו ואיהי לא מפקדא ולא מיענשה כדאיתא בגמרא. משא"כ כשקיים פ"ו כו'. ומש"ה נמי הוצרכו לאוקמי בבאה מחמת טענה. כיון דאין כאן משום ביטול פ"ו. הן אמת שלפ"ז לא א"ש דברי הרא"ש בתשו' הנ"ל. דאיהו מיירי שם בשהוליד משני' בן א' (אחר ששהה יותר מע"ש. ומת הילד). וא"כ אינו מובן מה שהקשה שם לנפשי' מתירוץ א' דתוס' הנ"ל והוצרך לומר דלא סמכי' אהאי שינויא ולפי הנ"ל לא קרב זה אל זה כלל. וקצת יש לדחוק דאעפ"י שהשאלה היתה בהוליד בן א' וכנ"ל. מ"מ מ"ש בתשו' ואעפ"י שיש לו בנים כו' בא להוסיף ולומר דאפי' אלו היה כן שיש לו בנים (עתה כשיעור פ"ו). נמי לא מהני. והיינו שרצה (אז באות' תשו') לחלוק אתירוץ א' דתוס'. ועם שבאמת זה דוחק גדול (וגם לא משמע כן מראייתו שהביא שם ע"ש). אבל מה אעשה שאין בידי לתקן דבריו ז"ל כראוי. אבל דברי הטור א"ש דמ"ש תחיל' גבי באה בטענה. שאומרת שאינו י"כ. סמיך אהא דסיים אפי' יש לו בנים. (דבלא"ה בלא בנים א"צ באה בטענה דכופין משום פ"ו) ור"ל באופן שקיים פ"ו כנ"ל והוא כתירוץ א' דתוס' הנ"ל. וכשהעתיק תשו' הרא"ש הרי לא הביא הא דחולק על התוס' (ואולי ידע שחזר בו). והשאלה הרי היתה בבן א' ומת כנ"ל. ואח"כ גבי דיני שהה ע"ש שהעתיק הא דהוא אמר מינה והא דאמר איזיל ואבדוק ר"ל בטוען ברי כשיטת הרי"ף וכמ"ש הב"ש. וגם השו"ע בס"ו שכתב ואומרת שהוא גורם כו' סמיך אהא דסיים אפי' יש לו בנים וכנ"ל בטור. ודקדוק הב"ש שם ובסקי"א מ"ש מדנקטו אפי' כו' אינו מוכרח כלל ולק"מ הקושיא דסקכ"ב. ודברי רמ"א ג"כ יש לומר דא"ש דמ"ש. וה"ה אם שהה ע"ש כו' לא מהני אבדוק עצמי היינו באין לו בנים (כשיעור) (ומש"ש ובאה מחמת טענה היינו משום דבזה"ז אין כופין לפ"ו וכמ"ש הב"ש סקי"א). ומ"ש אח"כ והא דצריכה לטעון שאינו י"כ היינו שידוע שהיו לו כבר בנים. צ"ל דר"ל שהן קיימים עתה וכשיעור פ"ו ובודאי הלשון דחוק וכ"ש דברי הד"מ צ"ע. ונרא' שלשון זה אטעיי' להב"ש אבל מ"מ כדי שיהיו דברי רמ"א בהגהה עכ"פ קיימים צ"ל כנ"ל]. גם מ"ש בשיטת הרמב"ם. אינו ברור ונכון חדא דלפמ"ש דהא דלא י"כ ר"ל שהעונש גורם שאינו י"כ. מוכח מזה דכל שי"כ ע"כ לא נענש וכ"ש שאינו עקר בטבע אע"כ מינה הוא. (וז"ש הרמב"ם ה"ח חזקת החולי ממנה). והרי כל שאינו י"כ נראה (לכאורה) דעקר הוא וגם מאחרת לא יוליד וכמ"ש הלח"מ (וז"ש הרמב"ם באינו י"כ חזקת החולי ממנו). וא"כ אין לפנינו כ"א ב' צדדים בלבד. ודאמרי' שמא לא זכה ממנה ע"כ ממנה לאו דוקא (וכדרך הראשון דלעיל לפ"מ דמשמע מרמב"ן). וא"כ קשה טובא מה דמבעלה מוציאין ולאחר תנשא לכתחילה (וכדלעיל). ונהי דהא דיתן כתובה (מספיקא) היינו משום שטוענת ברי שאינו י"כ. אבל הא דיוציא שע"כ (לפי הנ"ל) הוא משום דלא מהימנינן לה וחיישינן שמא י"כ ומינה הוא כמ"ש הלח"מ. א"כ איך תנשא לאחר (אבל הלח"מ יש לומר דס"ל דענין לא זכה אף שי"כ אינו מוליד ממנה כו'). ומיהו זה יש ליישב קצת ולומר דס"ל להב"ש דאם