דברי נחמיה אבן נזר קמ

סימן מ' וזהו לשון כבוד קדושת הנאון החסיד האמיתי אדמו"ר מוה' מנחם מענדיל זצוק"ל מה ששלח להגאון המחבר ז"ל

הנה אף שנתברר שממנו היתה המניעה שלא הוליד עם אשתו הראשונה ט"ו שנים שהרי, כשגירשה היו לה בנים. עדיין אינו בחזקת עקר כלל שהרי ודאי אינו רשאי ליבטל מפ"ו וחייב לישא אחרת מטעם דשמא לא זכה להבנות ממנה ביבמות ס"ד א'. ור"ל אף שהיא בת בנים עכ"ז הוא לא זכה להבנות ממנה ומאחרת יזכה. רק כיון ששהה עם השניה ב' שנים ויותר ולא היה הולדה וכן עם השלישית לא הוליד כלל ואיכא מ"ד בגמ' שם (ע"ב) אבל בדורות האחרונים כו' שתי שנים ומחצה כו' אף דאמרי' ליתנהו להני מיני. יש לומר בהצטרף להנ"ל ה"ל ספק עקר ואזיל לה הרובא דרוב בעילות אחר הבעל. ולכאורה אע"ג דליכא רובא הרי בארוסה שעיברה ספ"ז דיבמות דפירש"י דלא שייך בה רוב בעילות אחר הבעל. וללישנא בתרא שם אם ידוע שהארוס בא עליה אע"ג דדיימא נמי מעלמא בתר דידיה שדינן ליה וכן פסק בתשו' הרשב"א סי' תר"י ובתשו' הרא"ש כלל פ"ב בסי' א'. ואף להרמב"ם שפסק כלישנא קמא הרי מ"מ היא נאמנת להכשיר הולד והכא צווחה ככרוכיא שלא פעלה און. אנא שיש לומר דהכא גרע טפי דהתם הטעם ללישנא בתרא כיון שהארוס ודאי בא עליה ע"כ ה"ל כמו אין ספק מוציא מידי ודאי כמ"ש בתשו' הרא"ש שם. ובנד"ז כיון דהבעל ה"ל ספק עקר. א"כ ספק וספק הוא. אך יש לומר דלא שייך לומר ספק וספק הוא. כי לתלות בזנות אפי' ספק לא הוי דליכא כאן רק עד א' דלאו כלום הוא. ולולי העד א' הרי מהא דרבא תוספאה ביבמות ד"פ ע"ב מוכח דלא תלינן בזנות כלל אף שלתלות בבעלה הוא מילתא דלא שכיחא כלל וכמ"ש הריב"ש ססי' תמ"ז וסי' תמ"ו אף שהתוס' בנדה דכ"ז ע"א ודל"ח סע"א ס"ל דלא קיי"ל כרבא תוספא' וכן הרי"ף ס"ל כן כמ"ש הק"נ פרק הערל סקי"ט. ובתשו' מיי' דשייכי לה' אישות מבואר דקיי"ל כרבא תוספאה ומשמע קצת אף בדאיכא עד א' דטומאה ע"ש. וע' במהרי"ק שורש ק"ג שחקר בדין זה ואשתמיטתיה דברי התוס' והרי"ף. עכ"פ לפ"ד תשו' מיי' יש לומר בנ"ד הולד כשר וא"צ גם חליצה. אך צ"ע לסמוך ע"ז לא להצריכה חליצה. ועוי"ל האי עד א' גרע טפי כיון שנתקבל הקול לרבים ע"ד ניכרים דברי אמת גם הבעל עשה מעשה וגירשה. ומצינו דע"י קול כזה חוששין לדבר מדין הכל מרננים אחריה בשו"ע סי' ד' סט"ו ע' ב"ש שם ס"ק כ"א ובסי' ו' סק"ל ובחמ"ח שם ס"ק י"ד. ועוד יש לצדד דאף אם נאמר דע"י ע"א ה"ל חששא. וא"כ נדמייה להדין אם היתה פרוצה ביותר בסוטה דכ"ז א'. דפירש"י דאיכא למיחש דרוב בעילותיה משל אחרים. וה"נ אף שאינו שייך לומר דה"ל פרוצה ביותר מ"מ אם נספק על בעילה דאחר ממילא ליכא כאן הטעם דרוב בעילות אחר הבעל. וחוששין לבניה משום ממזרות כמ"ש בפסקי מהרא"י סי' ל"ז. אך יש לחלק דבפרוצה ביותר ודאי ידוע זה ברור שהיא פרוצה ביותר ואתרעי חזקת כשרות שלה לגמרי. משא"כ הכא נמשך הכל רק מעד א' בלבד. ועוד גבי פרוצה ביותר ס"ל ג"כ למהרי"ו בתשו' סי' פ"ח דאין האשה האחרת צריכה חליצה. אלא שהבית מאיר סי' ד' סט"ו ס"ל דאין לפוטרה לכתחילה בלא חליצה. ואף להבית מאיר יש לצרף הטעם דס"ל לרמ"א דבפרוצה ביותר ג"כ נאמנת להכשיר הולד אלא שהט"ז חלק ע"ז והכא הרי לא הודית כלל. א"כ לכאורה יש לומר שא"צ חליצה. וכ"ש שהולד כשר. ומ"מ למעשה צע"ג. ע"כ נא לעיין בזה היטב אם להורות כהנ"ל או להחמיר ולהצריכה חליצה כי האח של הבעל רוצה לחלוץ אך שעי"ז יצא קול לפסול הבן כו'. ואפשר אין לחוש לזה ובקשתי להודיעני תשובתו בקצרה. כי ההכרח להשיב שם ממעשה. שהאלמנה רוצה להנשא. ועיכבו עליה ושלחו לכאן ציר מיוחד. ושלחתי הציר ריקם אך הבטחתי להשיב בערך שני שבועות וכבר יצא שבוע א' ע"כ נא לעיין ולהודיעני בל ישונה: ידידו דו"ש מנחם מענדיל: סימן מ"א

תשובה בענין ספק עקר

הנה מ"ש כ"ק שי' לצרף מ"ד בגמרא ב' שנים ומחצה. איני יודע למה. דכיון דאידחי בגמרא בהדיא וגם בפוסקים לית דחש לה. לא חזי לאיצטרופי וכמו דלא אמרי' כדאי ר' פלוני לסמוך עליו בשעת הדחק אלא (כמו) ביחיד נגד רבים. אבל לא כשנדחה מהלכה כדאי' בעירובין דמ"ו ופ"ק דנדה. וכ"ש לענין קים לי דגם ביחיד נגד רבים לא אמרי' קים לי ואף לא נגד פסקי השו"ע כמ"ש התומים ונ"מ בדיני תפיסה שבסס"י כ"ה כלל ה'. כ"ש נגד הלכה הקבועה בגמרא וכל הפוסקים. ואף לענין תרתי לריעותא די"א דכל דאיכא מ"ד בגמרא להטריף מצטרף לתרתי לריעותא. חולק ע"ז הלבושי שרד סי' ל"ה סקצ"ב וכתב דכל שנדחה בגמרא בפירוש לא מיקרי יש אוסרים ולא הוי ריעותא כלל. ואף להחולקים יש לומר דש"ה שמצינו כ"ד שנקרא ריעותא אפי' בדליכא מ"ד כלל. לכן יש לומר כל דאיכא מ"ד מוכח עכ"פ דחשיבא קלקול וריעותא. (ובאמת בט"ז ות"ש סי' ל"ז לא נזכר כ"א היכא דאיכא מ"ד בפוסקים. רק המ"ז בדיני תרתי לריעותא אות ו' פי' הא דחשיבא ליה להת"ש יתרת בדרי דאונא לריעותא הוא משום דרבא מטריף. ונמשך אחריו הב"א בדיני תרתי לריעותא שבסס"י ל"ט סכ"ה ע"ש סקל"ב. אבל בשו"ת שבסוף ספרו סי' ח' כ' בעצמו שאין דברי המ"ז מוכרחים וע"ש (ובדיני תר"ל סק"ס) האריך בטעמים ליתרת) אבל בשאר מילי נראה דלכ"ע כל שנדחה בפירוש בגמרא כמאן דלית' בשגם שבנד"ד לא משמע מהשאל' שהתחל' העיבור דשניה היה אחר ב' שנים ומחצה. (וכן משמע מד"ק שי' שכתב ב' שנים ויותר). וכ"ש השלישית שכתבו ששהה עמה כמו ב' שנים ויותר דמשמע דלב' ומחצה לא הגיעו. וא"כ בכה"ג ליכא מ"ד כלל

אמנם מצד הראשונה ששהה עמה ט"ו שנים יש להסתפק דהוכחת כ"ק שי' לפה"נ אינו אלא דאע"ג שהיא בת בנים לא נאמר דע"כ הוא ודאי עקר. מדאמרי' ברייתא בטעמא דשהה ע"ש ולא ילדה דיוצא הוא משום שמא לא זכה כו' (ולכאורה למה ליה האי טעמא ולא כפשוטו שמא מינה הוא. אלא) דטעם זה שייך גם כשהיא בת בנים. אבל מ"מ יש לומר דספק עקר הוא (ואפי' לא ידעי' אם היא ב"ב כו'). אלא שמספיקא לא שרינן ליה ליבטל מפ"ו. וכלשון שמא לא זכה כו' בלשון ספק. והנה מה דלפה"נ פשיטא ליה לכ"ק שי' דהאי טעמא דשמא לא זכה אחיובא דיוציא קאי. יש לעיין בזה דהנה בברייתא (ס"ד.) הכי איתא יוציא ויתן כתובה שמא לא זכה להבנות ממנה. ובגמ' שם ב' ודילמא איהי דלא זכיא איהי כיון דלא מפקדא אפ"ו לא מיענשה. וכתב רמב"ן ורשב"א בשם רש"י דהאי טעמא דשמא לא זכה אחיובא דכתובה קאי (והוא דאי איוציא לא א"ש הקושיא דודילמא איהי כו' דמה בכך כו' כ"ש דיוציא) וסיים רמב"ן שכן נראה מדברי הראשונים ז"ל כפירש"י אבל אפשר היה לפרש דהאי שמא כו' איוציא קאי כלומר כו' ויזכה לבנות מאחרת (והא דאקשינן ודילמא כו' אלישנא בלחוד כו'. וכן ראיתי בראב"ן (דקכ"ו ע"ד) וע"ש דקכ"א רע"ג ליבטל מפ"ו שמא כו') משמע דלקושטא דמילתא גם הוא מודה לפירש"י וראשונים ז"ל. והנה לפירש"י דהאי שמא רק אכתובה קאי לכאור' משמע דהא דיוציא הוא כפשוטו שמא מינה הוא. וא"כ אם היא בת בנים (כנד"ד) יש לומר דא"צ להוציא דע"כ מיניה הוא ר"ל שהוא עקר בטבע (בודאי). וא"ת סוף סוף הסברא דלא זכה להיכן אזיל. [ר"ל אם בבת בנים תלינן בודאי שהוא עקר. א"כ כשאינה ב"ב ג"כ למה