דברי נחמיה אבן נזר קלט

לספק איסור יבמה לשוק דאוריית' אשר בשאר ספק יבמה לשוק ודאי תצא וכדמשמע נמי במתני' דקדמו וכנסו כו' דפי' רש"י אחר חליצת השנים הראשונים כו' משמע דאי קודם לכן דאיכא ספק יבמה לשוק מוציאין. ואעפ"י שיחלצו אח"כ ג"כ לא מהני כו'. ואף גם בספק אחות חלוצה דרבנן הוכיחו הרשב"א וריטב"א ממתני' הנ"ל דמוציאין משום דאחות גרושה עכ"פ בכרת כו' וא"כ כ"ש בספק יבמה לשוק דאוריי'. ומ"מ בספק זה דחשש נפל מקילינן גם לענין יבמה לשוק משום דסמכינן ארבנן בדיעבד. א"כ באיסור חלוצה לכהן דמקילין ביה ככל שאר ספיקי. איך אפשר שיחמירו ביה בספק נפל דקיל טפי מצ"ע ואיכא רבנן דס"ל דולד מעליא הוא לגמרי זה ודאי א"א אע"כ לומר כנ"ל או עפ"י סברת התוס' ורא"ש הנ"ל אסור גם בדיעבד אי חליץ אחר נשואין דוקא. או שנדחק בכוונתם במ"ש דאי חליץ מיתסר' היינו שיש בו צד איסור לפי צד החששא שמא נפל הוא שבעבור זה באנו לחייב' בחליצה זו כו' כנ"ל

ומעתה גם מש"ע מצד דנד"ד הוי כפיהק ומת. אף אם לו יהא כן מ"מ אכתי לא עדיף ספק זה מספק המציאות דקידש א' מב' אחיות וכה"ג שהוא ג"כ ספק שקול (מדאוריי'). והכל מודים בו. ועכ"ז בספק חלוצה לכהן לא גזרו ה"ה בזה. (ואף שלשון הגמרא הוא דבפיהק ומת ד"ה מת הוא. אין ר"ל דחשיב נפל ודאי אלא ספק דומיא דהא דאמר באכלו ארי לרשב"ג מת הוא דהיינו ספק כו' וכמ"ש רש"ל ביש"ש פ' החולץ וכ"ה ברז"ה פ' ר"א דמילה). ומ"ש הפוסקים דבפיהק ומת בתוך ל"י ונתקדשה אפי' לכהן חולצת. כמ"ש הרז"ה ויש"ש שם וכמבואר באריכות בתשו' ריב"ש שבב"י סי' קנ"ו. הרי לא פורש בדבריהם שמוציאין אותה ממנו ויש לומר דחולצת ויושבת תחתיו דדוקא לענין יבמה לשוק מאחר דגם לרבנן ספיק' הוי אין להקל אבל לענין איסור חלוצה לכהן הרי לא גזרו בספיקא (וכן משמע קצת מאחר שלא אישתמיט בשום מקום לומר דבפיהק חולצת ומוציאין כו' ואדרבה מדכתבו אפי' באשת כהן משמע דומיא דישראל כו' וכן משמע קצת מדברי רב משרשיא דאמר אחת זו ואחת זו חולצת משמע ג"כ דאשת כהן דמי' לאשת ישראל כו'. ולפי"ז יהיה זה סיוע להנ"ל כפי' דברי הגדולים הנ"ל ע"ד הנ"ל). אלא דלפ"ז גם לרשב"ג בין בפיהק בין באכלו ארי חולצת ויושבת תחתיו ובגמרא משמע דהא דבאשת כהן עבדינן כרבנן. תקנתא דכהן הוא. משמע דלרשב"ג מחויב להוציאה. ועי' תשוב' רז"מ ז"ל שבסוף ספרו ב"א סי' ב' (דמ"ג רע"ג) כ' כן דמלשון הנ"ל משמע דלרשב"ג חולצת ונאסרת כו' ולכאור' לשון תקנתא לכהן שבגמרא יש לומר דקאי על הגט גבי מעוברת חבירו והחליצה דהכא. דגט או חליצה זו. תקנתא קרי להו. ושיעור הלשון אם תקנתא זו עשו גם בכהן כו'. אלא שמ"מ משמע דחליצה דהכא דומה לגט דמעוברת והתם ודאי ע"י הגט תאסר עליו משמע דה"ה הכא גבי חליצה. אמנם גם אם נאמר כן. ושממילא בפיהק כוונת הפוסקים הנ"ל דכיון דלכ"ע ספיקא הוי וחולצת ממילא מחויב להוציאה. ע"כ לומר שהכל הוא מטעם סברת התוס' ורא"ש הנ"ל דבחליצה שאחר נשואין יאמרו קמו רבנן במילתא כו' כנ"ל

ובגוף הדבר אי נד"ד הוי כפיהק. כבר נודע פלוגתת הראשונים אי חלה הוי כפיהק. או כאכלו ארי כמ"ש ברשב"א ור"ן בשבת. והסכמת רוב הפוסקים וטוש"ע סי' קנ"ו היה נראה דחלה הוי כאכלו ארי (או שגם בפיהק פליגי רבנן ודלא כאביי וכשיטת הרי"ף כו') אלא שהת"ש ביו"ד סי' ט"ו סקי"ג לא כ"כ והעלה כיון דפלוגתא דרבוותא היא פשיטא שיש להחמיר כו'. וצ"ע. אמנם במיתה פתאומית. לכאורה משמע מדברי רמב"ן במלחמות בשבת שם דהיינו ממש ענין פיהק ומת ע"ש. אך מדברי רש"י שם נראה שבפיהק הוא ענין אחר ע"ש. אבל מה שהביא המ"ץ ראיה שמיתה פתאומית הוי כפיהק. מדברי התוס' יבמות קי"ט. היה נראה כשגגה דמה שהעתיק מלשונם שחולי שקרוב לפיהק הוי כפיהק כו' ליתא שם לשון זה אלא ז"ל שמא יבא להתיר בחולה שיהא קרוב לפיהק ומת עכ"ל. וכוונתם דהם ס"ל דכל חולה חשוב כפיהק. אלא דהתם קיימי אבהמה שנשחטה. דהיה אפשר לחלק ולומר דדוקא כשמת מהחולי (או הפיהק) אז מורה על מיעוט החיות ואיתרע רובא. אבל כשלא מת אלא נשחט ליכא ריעותא כ"כ. ע"ז כתבו דז"א דגם זה קרוב לפיהק ומת. ובלשון התוס' דבכורות (ר"ד כ"א) איתא וקרוב לפיהוק של מיתה כו' היה נראה יותר מבואר כנ"ל. אלא שראיתי בת"ש שם תופס ג"כ פי' ד' התוס' הנ"ל ע"ד המ"ץ. (עם שהוא בעצמו עמד שם על החקירה אם חלה ונשחט דומה לחלה ומת כו') ולפע"ד נראה כנ"ל. עכ"פ מכ"ז נראה דגם מצד פיהק אין להחמיר. חדא שי"א דחלה לא דמי לפיהק. ולדבריהם יש לומר דגם מיתה פתאומית בכלל. זולת מדברי המלחמות הנ"ל. ב' די"א דגם בפיהק גופא לא קיי"ל כאביי (וכן מטים דברי הטוש"ע שלא הזכירו זה כלל כו'). ג' והוא העיקר דאף בפיהק גמור ואליבא דאביי אכתי לא עדיף מכל שאר ספק שקול דמציאות וכה"ג דכללא כיילי דלא גזרו בספק חלוצה לכהן דרבנן בדיעבד. (אם לא בנחלצה אחר הנשואין לפי הנ"ל כו'). [תשו' זו לפי הנראה היא חסירה]: שאלה

על אודות איש אחד שהיה במחננו סטארידוב בחזקת שאינו מוליד מחמת ששהה עם אשתו הראשונה יותר מחמשה עשר שנים ולא היו לו בנים. וכשגרש אשתו הראשונה ונשאת לאחר היו לה בנים. אח"כ לקח האיש הנ"ל אשה אחרת ושהה עמה ערך שלש שנים ובשנה השלישית הרגישו הנשים שהיא מעוברת ותשאנה כל הנשים קולן לרנן עליה עד שדברו עליה המוזרות בלבנה שהיא הרה לזנונים וכשנשמע קול הרנון אל האשה הכחישה והעלימה ההריון בפני כמה אנשים ונשים וכשהגיעו הדברים אל מנהיגי הקהל והמורים והתחילו לחקור הדבר בחקירות וימצא איש יהודי אחד מאנ"ח שעמד בבית האיש הנ"ל זמן רב קודם החקירה שהודה בפני הקהל והמורים שזנתה עמו האשה הרבה פעמים וגם אמר הדברים בפני האשה והיא מתחילה הכחישתו וכשחקר המורה אצלה על ההריון באשר שבעלה לא הוליד מעולם. השיבה שהבטיחו צדיקים שיהיו לה בנים מבעלה ואמר לה המורה אם אפשר שיתהפך ענין עקר ע"י תפלות הצדיקים א"כ מאי רבותיה דנס אברהם והשיבה האשה בזה הלשון לאז זיין וויא איר זאגט. ואח"כ כשאמר לה הא"ח הנ"ל אותות ומופתים ע"ז היינו שאמר לה סימן בפני בעלה שבן הקטן של האשה שהיה עמם בחדר בעת מעשה התחיל לבכות שביקש מים לשתות ובעל האשה היה ישן בבית החיצון ורצה לפתוח פתח החדר להושיט לו מים ודפק על פתח החדר ולא פתחו לו. וגם הכה אותה על לחיה לאמר למה תכחשי אזי נשתתקה האשה ולא ענתה עוד וגם הבעל שתק ע"ז. וגם העידו בפני הקהל והמורים כמה יהודים מאנ"ח שמצאו את היהודי המודה הנ"ל שהיה ישן בבקר השכם על מטת האשה ערום לבדו וכן העידו עוד אנשים שראו מלבושי היהודי הנ"ל תלויים למעלה ממטתה. ועוד שארי דברים מכוערים באופן שלפי ראות הקהל והמורים נתאמת הודאת הא"ח וזנות האשה הנ"ל. ויורו המורים על האשה שהיא אסורה לבעלה וגרשה בעלה ומפני הבושה נסעה האשה ממחננו מעוברת וילדה בן וקראה שמו על שם אבי בעלה והוא בחיים עדנה והאיש המוחזק עקר הנ"ל נשא אשה שלישית שיש לה בנים ושהה עמה כמו שתי שנים ויותר ומת האיש ההוא בלא בנים. עתה ילמדנו רבינו על אשתו השלישית אם היא צריכה חליצה מאחי בעלה אם לאו דברי המצפה לתשובתו הרמתה בקרוב. יעקב בא"א מחו' נפתלי הערץ מ"ץ מסטארידוב: