דברי נחמיה אבן נזר יג

בעזה"י דברי נחמיה כללים וספיקות

דפלוגתא

(א) בע"ג (ז' א') תניא היו שנים כו' אם היה אחד גדול כו' ואם לאו הלך אחר המחמיר. רבי יהושע בן קרחה אומר בשל תורה הלך אחר המחמיר בשל סופרים הלך אחר המיקל. אר"י הלכתא כרבי יהושע בן קרחה. וכן פסקו הפוסקים. אלא שיש ספק אם רבי יהושע בן קרחה פליג גם ארישא דת"ק וסבירא ליה דאין חילוק כלל בין גדול לקטן. או דלא פליג אלא אסיפא (בשוין). אבל כשאחד גדול כו' מודה לת"ק דהולכין אחריו לעולם ובין לחומרא בין לקולא ובין בדאורייתא בין בדברי סופרים). דמדברי הרמב"ם סוף פרק א' מהלכות ממרים וסמ"ג עשין קי"א משמע דפליג גם ארישא והלכתא כוותיה בכל. וכן משמע בהגמי"י שם. אבל הרשב"א בתשו' סימן רנ"ג (הובא בלח"מ שם) ובחידושיו בחולין מ"ג ב' ס"ל דברישא קיימא לן כתנא קמא דלא פליג רבי יהושע בן קרחה בהא. וכ"ה בחי' הר"ן לשם. וכ"פ רמ"א בח"מ סימן כ"ה. אך הש"ך בכללים שביורה דעה סוף סימן רמ"ב הכריע דבדאורייתא (שדינו ליזול לחומרא) וודאי יש לפסוק כהרמב"ם וסיעתו דאף אם המחמיר הוא הקטן הולכין אחריו. ובדרבנן (אע"פ שדינו להקל שאם כן היה ראוי לכאורה גם בזה נפסוק כהרמב"ם וסיעתו דבהא אינהו המקילים. מכל מקום) קשה להקל כיון שרמ"א וגם הב"ח פוסקים כהרשב"א דלפ"ז כשהמחמיר הוא הגדול הולכים אחריו גם בדרבנן. בפרט שמצא שגם רי"ו וריב"ש ור"מ אלשקר והג"א סוברים כן (וכבר נתבאר שגם הר"ן הכי סבירא ליה). וכתב עוד טעמים שמצינו כמה ספיקות דרבנן שהולכים לחומרא. וגם שיש כמה דברים שהם דרבנן ונוגעים לדאורייתא ומי יפריש ביניהם. עכ"פ נשמע דספק דפלוגתא (בשוין עכ"פ) דינו ככל הספיקות דקיימא לן בדאורייתא לחומרא ובדרבנן לקולא וכן הוא במ"י בכללי ס"ס מחודש א')

והנה בעירובין (ו' ז') ובר"ה (י"ד ב') וחולין (מ"ג ב') תניא הרוצה לעשות כבית שמאי עושה כבית הלל עושה מקולי בית שמאי ומקולי בית הלל רשע. מחומרי כו' כסיל. אלא אי כבית שמאי כקוליהן וכחומריהן אי כבית הלל כו' (ומסיק בעירובין דלאו דוקא בית שמאי ובית הלל אלא הוא הדין כל ב' תנאים או אמוראים כו'). ולכאורה ברייתא זו תמוהה ומנגדת לגמרי לברייתא דע"ג הנ"ל. אך בעירובין פרכינן מברייתא זו לההיא דמבוי עקום דרמו עליה חומרי דרב וחומרי דשמואל (ואצרכוה דלתות כו') ומסקינן כי לא עבדינן כחומרי דבי תרי היכא דסתרי אהדדי כגון שדרה וגולגולת דפליגי בית שמאי ובית הלל לענין טומאה ולענין טריפות (דמטעם אחד נמשך למר חומרא בטומאה וקולא בטריפות ולמר להיפוך) אבל היכא דלא סתרי אהדדי עבדינן ולפי זה לכאורה זהו החילוק בין הברייתות הנ"ל. דכאן דמיירי היכא דפליגי בב' דברים דמר מחמיר בהא ומיקל באידך ומר להיפוך. והכל מטעם א' וסברא א'. ר"ל דלפי הסברא דמר נמשך להחמיר בהא ולהקל באידך. ומטעם וסברא דמר נמשך הקולא והחומרא בהיפוך. לכן כיון שא"א לא להחמיר ולא להקל בתרווייהו דסותרים זה לזה בטעמא. לכן ע"כ ליתן הברירה לכל אחד לעשות כרצונו אי כמר בקולו וחומרו אי כמר כו' (ממילא אין חילוק בין דאורייתא לדרבנן) כיון שאי אפשר בענין אחר. אבל אם הב' פלוגתות כאלו (ר"ל שמאן דמיקל בהא מחמיר בהא) אינם תלויים זה בזה בטעמן אלא שבכל פלוגתא פליגי בטעם וסברא בפני עצמה ואם כן אפשר להחמיר בתרווייהו. שוב הדר דינא כברייתא דע"ג דבדאורייתא לחומרא בשניהם ובדרבנן לקולא בשניהם. כיון דלא סתרי כו'. ות דאמרינן הכא דעבדינן כתרי חומרי היינו לפי דבהכי מיירי ועלה קאי (אך צ"ע הרי הכא במבוי דרבנן עסקינן כו' ועי' לקמן) אבל הוא הדין דכתרי קולי עבדינן לפעמים כו'. ובהכי אתי שפיר מ"ש בכללי כנה"ג אות ס"ה (הובא בכללי הוראות או"ה דפ"מ אות י"א) בשם הרא"ם ורד"ך דיכולים אנו לקבל קולי דמר וקולי דמר היכא דלא סתרי אהדדי. דלכאורה הרי בגמר אמרינן דכתרי חומרי עבדינן. ומסתמא ר"ל שכך הדין וכן צריך לעשות. ואיך יכולים לקבל קולי דמר ודמר. במי ובמה תלויה הברירה כו' ולפי הנ"ל יתכן לומר דהא בדאורייתא והא בדרבנן (וכמו בפלוגתא בדבר אחד וכו'). אך מה שכתב הכנה"ג זה בשם הרד"ך ראיתי שם שכת' להיפוך וז"ל (בבית א' חדר כ"ח) ודוק' כחומרי דמר וכחומרי דמר הוא דאמרינן בפ"ק דעירובין דהיכא דלא סתרי אהדדי עבדינן. אבל כקולי דמר וכקולי דמר אין לעשות בשום אופן עכ"ל (וע"כ ט"ס בכנה"ג). משמע לכאורה דס"ל דלעולם אין עושין כקולי דמר ודמר אפילו היכא דלא סתרי אהדדי ואפילו בדרבנן. והגם דלומר דס"ל דלעולם עבדינן (בהכרח) כחומרי דמר ודמר לא יתכן דאם כן מה הלשון אומרת ודוקא כחומרי כו' אבל כקולי דמר ודמר כו' הרי אם צריכים לעשות כחומרי שניהם ממילא אפילו כקולי דחד לא עבדינן ואצ"ל כקולי שניהם. אלא י"ל דס"ל דכלפי מאי דאמר בברייתא דהרשות נתונה לעשות אי כמר בקולו וחומרו או כמר כו' רק שכקולי או כחומרי דשניהם אין לעשות ומזה היה הקושיא אהא דרמו עליה כו'. ע"ז מסיק כי לא עבדינן כו' אבל היכא דלא סתרי עבדינן. ר"ל דגם. זה הרשות נתונה כו'. ולכן כתב דדוקא כחומרי כו' עבדינן ר"ל יכולים לעשות לפעמים אבל כקולי שניהם אין לעשות בשום אופן (ר"ל בשום פעם אלא או כחד כו' או כחומרי שניהם כו'). ולפי זה היה אפשר לומר שגם מה שכתב הכנה"ג בשם הרא"מ (עכ"פ ואולי צ"ל שם דלא כרד"כ כו') דיכולים אנו לקבל כו' דגם כן משמע לשון רשות (יכולים כו') וס"ל דהכל רשות כו'. ר"ל בין להחמיר בשניהם ובין להקל בשניהם או כקולו וחומרו דחד כו':