דברי נחמיה אבן נזר קלח

בודאי גמרו סימניו. והגם שמסיום דברי הט"ז וב"ש שם יש להוכיח לכאורה דגם בלא שהה נ"י אמרי' דמסתמא גמרו סימניו שהרי סיימו דהא מדאורייתא פוטר משיצא לאויר העולם והרי מבואר במ"מ שבב"ש שם סק"ג ושאר פוסקים דהיינו דוקא בגמרו סימניו. ע"כ לחלק ולומר דהיינו דוקא לענין דאורייתא דיש לומר דלעולם אזלי' בתר רובא. דהרוב בני קיימ' ילדן. אלא דכשידעינן דלא גמרו סימניו איתרע ליה רובא כו' אבל בסתמא סמכי' ארובא. אבל לענין מדרבנן דחיישינן (לרשב"ג) למיעוטא דנפלים. אלא שע"י הסימני' חשבי' ליה כודאי בן קיימא. להטור בדשהה ל' יום ולהנ"י גם בדלא שהה. בזה ודאי בעי' דידעינן בודאי שגמרו הסימנים. ולא שייך כלל לבוא ע"ז מכח הרוב. שהרי כל עיקר החששא דרבנן הוא לחוש דילמא זה ממיעוט' דנפלים הוא (משום דהוא מיעוט המצוי וכה"ג) רק שהט"ז צידד לומר לדעת הטור דס"ל דתרתי בעי' להוציאו מחששא דנפל מדרבנן שהה ל"י וסימני'. אולי ע"י שחי ל"י נאמר דמסתמא גם סימניו נגמרו. והא דבעי' תרתי היינו רק לאפוקי בידעי' שלא נגמרו כו'. אבל לדעת הנ"י דבסימנים לחוד גם בל שהה ל"י סגי להוציא מחששא דנפלים אף מדרבנן. משמע ודאי דעכ"פ בעי' דידעי' בודאי שגמרו הסימנים. גם עיקר היסוד מה שהנ"י מיקל לגמרי בגמרו סימניו לחוד הוא חלוש מאד. דלדינא ודאי דלא קיי"ל הכי כלל. ודעת יחידאה היא. אלא שגם דעתו לא ברירא כ"כ היכי ס"ל. דעם היות שבר"פ החולץ כ"כ בפשיטות הרי בפ' הערל (ד"פ) משמע מסקנתו דגם בספק בן ח' ספק בן ט' לא סגי בסימנים לחוד. כ"א בעי' שהה ל"י דוקא. ובפ' החולץ נראה שפי' כן עפ"י דעת רמב"ן שבפ' הערל. (וגם זה צ"ע דא"כ גם בבן ח' יש לומר דסגי בסימני' לחוד כמו בשהה לחוד. ואולי כוונתו שם דבזה רבנן לחומרא כו'. ומה שבפ' הערל בדעה אחרונה שכ' בשם י"מ יש שם גמגום וסברא הפוכה עי' באורי הגר"א ז"ל שם סקט"ז שהוא ט"ס וצ"ל בהיפוך. וכ"ה בריטב"א). וגם בדברי הריטב"א שבפ' החולץ ושבפ' הערל הם בסגנון אחד עם מ"ש הנ"י. גם אם נאמר דנ"ד הרי זה כפיהק ומת. יש לומר דאין ראיה כ"כ מדברי הנ"י דפ' החולץ. דיש לומר דהתם קאי אההיא דמת בתוך ל"י ועמד' ונתקדשה. דאיירי באכלו ארי כו'. לפ"ד הר"י שבחה"ר ור"ן פ' ר"א דמילה. או אף בסתם חלה ומת לפ"ד הרז"ה דשם. אבל בפיהק או גם בנ"ד במיתה פתאומית אם נאמר דהרי זה כפיהק יש לומר דגם הוא מודה דלא סגי בסימנים לחוד. ועכ"פ נראה שזה יסוד חלוש

אלא דבלא"ה אין להחמיר כלל בספק נפל יותר משארי ספיקי. דקיי"ל בפשיטות דגבי חלוצה לכהן שהוא דרבנן לא גזרינן אספיקא בדיעבד. רק שהמ"ץ השואל האריך להוכיח מדברי כל הראשונים ז"ל שפירשו בההיא דמת בתוך ל"י ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת. דהיינו משום דאי תחלוץ תאסר עליו. א"כ משמע דע"כ ספק חלוצה הבאה מכח ספק נפל חמירא מכל שאר ספק חלוצה וכ"ק שי' לא דיבר מאומה בזה בגוף הדין. ולא חש כלל לראיה זו. והנראה דכוונת כ"ק דלא בא כ"א להסיר מה שעומד נגד זה דברי הב"ש בשם הנ"י דסי' קס"ד. שבלא"ה הוא תמוה לכאורה ונגד הדין והסברא. ע"כ בדיחוי כ"ד סגי ליה ולומר שמסתמא נגמרו סימניו ולהקל לגמרי גם לפ"ד הנ"י. והדין עמו. ועכ"פ לכאורה היה ראוי לבאר ולפרש. ולהשיב על הראיה הנ"ל (כי אף אם לא צדק בראיה זו הלא בד"ת ענה כתיב). אמנם לדינא גם לפענ"ד אין ראיה הנ"ל כדאי להוציא סתימות דברי הגמרא וכל הפוסקים וטוש"ע סי' ו' דכללא קא כייל הלכה קבועה ופשוטה דלא גזרו על ספק חלוצ' בדיעבד ולא אישתמיט שום א' מהפוסקים להוציא מהכלל ספק נפל. ודאי משמע דהכל בכלל. ומאחר שמצינו להתוס' והרא"ש שהמציאו סברא לחלק בין חליצה דקודם נשואין לבין חליצה דאחר נשואין ודאי יש לנו לומר דזו היא סברת כל גדולי הפוסקים הנ"ל דמשמע מדבריהם שבאשת כהן אם היתה חולצת היתה נאסרת עליו כנ"ל. דהיינו רק מצד סברת התוס' ורא"ש שע"י שחולצת לאחר נשואין יאמרו קמו רבנן כו'. ואתו למישרי חלוצה לכהן וס"ל לאסור גם בדיעבד מטעם זה. ומ"ש המ"ץ דאין סברא כלל לאסור חשה על בעלה מחמת גזירה זו. אינו כדאי לחדש עי"ז הלכות חדשות כו'. ובפרט שהרי זו היא כעין סברת הגמרא דאמרינן בכ"ד נמצא אתה מצריכה כרוז לכהונה כו' וכתב הרשב"א ר"פ החולץ סד"ה ופריק דאפי' בדיעבד לא סמכי' אהכרזה כו'. וכן ההיא דחליצת מעוברת דקיי"ל כר"ל דלא שמה חליצה כלל ועכ"ז פסלה מן הכהונה. משום חששא דאתו למישרי חלוצה לכהן כדפירש"י והרי לפי' הנ"י הובא ב"ש ושאר פוסקים היינו גם בדיעבד (ועי' חה"ר וריטב"א שם). וא"כ כאן בחלוצה דאחר נשואין שכתבו התוס' ורא"ש דבזה שייכא טפי חששא זו. למה לא מסתברא ליה שיהי' נאסר אשה על בעלה משום זה (אלא שבאמת אדרבה מזה גופא קשה בכל ספק חלוצה למה לא יהיה שייך להחמיר גם בדיעבד. כמו בחליצת מעוברת כו'). ומ"ש עוד דא"כ התוס' דיבמות יהיו סותרים לתוס' דשבת דשם משמע שאין נאסרת ממש מחששא זו. ג"כ אינו קושי' כ"כ ואינו כדאי כו' דידוע שמצוי כה"ג בדברי התוס'. ועוד שגם אם נאמר שגם התוס' דיבמות כוונתם ע"ד דבריהם בשבת וכמ"ש המ"ץ עכ"ז אינו קשה כ"כ אם שאר גדולי הפוסקים יסברו שגם בדיעבד אוסרים מחששא זו דהתוס'. ועוד נלפע"ד דאין הכרח גדול כ"כ לומר דכוונת דברי גדולי הפוסקים הנ"ל במ"ש דאי חליץ לה אתסרה עליה דהיינו שהיתה נאסרת ממש וצריך להוציא. דיש לדחוק ג"כ דכוונתם רק לומר שיש בו משום איסור והיינו שבאו ליתן טעם דלכך אינה חולצת לצאת מחשש יבמה לשוק. דאין בזה תועלת דאם באנו לחוש שמא נפל הוא הלא לפ"ז גם אי חליץ אכתי יש איסור חלוצה לכהן והרי זה כא"א לתקן שיהי' בהיתר גמור כו'. ועכ"פ איך שיהי' הכל יותר טוב ממה שנא' שכל גדולי הפוסקי' ס"ל דספק חלוצה הבא מכח חשש נפל חמיר מצד עצמו לאסור גם בדיעבד. אשר זה מנגד ודאי לסתימות דברי הגמרא וכל הפוסקים דספק חלוצה לא גזרו בה רבנן. ומה גם שאין בו שום טעם וסברא כלל. דמ"ש המ"ץ עפ"י דברי התשו' שבמרדכי פ' החולץ משום דאפי' ריח הגט פוסל וחליצה מינא דגירושין כו'. אין בזה שום טעם וריח לחלק עפ"ז בין ספק נפל לשאר ספק. ודברי המרדכי הם רק לחלק בין ספק איסור חלוצה לכהן לבין איסור אחות חלוצתו דאיירי בי' התם ע"ש (ואם היינו מפרשי' דמש"ש דמההיא דאשת כהן משמע דאי חלצה אסורה כו' היינו ע"ד הנ"ל שיש בו איסור כו'. א"ש טפי דהתם לענין ליקח ספק אחות חלוצתו לכתחילה קאי וע"ז שפיר משני דשאני איסור חלוצה לכהן דאפי' ריח כו' והיינו לומר דמש"ה עכ"פ יש בו איסור לכתחילה. משא"כ ספק אחות חלוצתו אפי' לכתחילה שרי. (ומיהו דברי התשו' הנ"ל בלא"ה צע"ג לכאורה איך ס"ד להתיר ספק אחות חלוצתו לכתחילה. הלא ממתני' דקידש א' מב' אחיות שמעי' דעכ"פ לכתחילה ודאי אסור דלכן היחיד חולץ לשתיהן דוקא ע"ש בפירש"י ועי' חה"ר. וריטב"א הוכיח משם דאפי' בדיעבד מוציאין. וצ"ע). אבל שיהיה זה טעם מספיק לאסור גם דיעבד בספק חלוצה ודאי א"א דא"כ גם בכל ספק חלוצה כו'). ומה זה שכתב המ"ץ דבדין אם קדמו וכנסו יש לומר דכ"א נושא יבמתו ואין כאן אפי' ריח חליצה א"כ גם בכל ספק וכמו גם בנ"ד נוכל לומר עד"ז דיש לומר דהולד הוא בן קיימ' ואין כאן אפי' ריח חליצה א"ו כל דמצרכינן חליצה מכח הספק שוב ודאי ריח חליצה מיקרי עכ"פ. וא"כ איך ולמה נחלק בין ספק לספק בלי טעם כלל. ולא עוד אלא שבאמת ספק זה דספק נפל אדרבה קיל יותר. חדא שהרי אינו ספק שקול דהרוב ולד מעלי' ילדן. ואשר ע"כ באמת אין בזה כ"א חשש ספק מדרבנן. משא"כ בשאר ספק שקול כמו בקידש א' מב' אחיות שבמשנה הנ"ל כו'. ועוד שהרי לרבנן ולד מעלי' חשבינן ליה לגמרי ואשר ע"כ בדיעבד עבדינן כרבנן ולא חיישינן גם