דברי נחמיה אבן נזר קלג

אע"כ סוגיא דקדושין אתיא כמסקנא דכתובות ושלפ"ז חשבי' כל כה"ג כליכא חזקה כו' כנ"ל

(י) ולפ"ז אם הייתי בטוח שכנים הדברים הנ"ל. זה מחזיק (קצת) יותר מ"ש לעיל שאין להעמיד יסוד כ"כ על דברים קצרים שבריטב"א דקדושין ושאפשר יש חסרון בדפוס שם. דמלבד שקשה מה שבכתובות כתב דהכי מוכח בקדושין כדכתיבנא התם כו' ולא נמצא שם כלום מזה. ואף גם לא הזכיר כלל מהסברא דתוס' ור"ן דלא חשיב חזקה כו' וגם הרשב"א בקדושין שם כ"כ בפי' ד' הירוש' שהקשו מתני' פליגא כו' המביא גט ממדה"י כו' ותירץ תמן הוחזקה א"א כו' ברם הכא כו' דפי' שמא כשיבואו השנים יאמרו שזהו כו' ע"ד שפי' הר"ן דכאן לא חשיב חזקה. והריטב"א (תלמידו שדרכו להאריך יותר) לא הביא מכל זה כלום. עוד זאת שמ"ש דמסתברא כשאמר האב נזכרתי כו' נאמן כו' דאין אדם חוטא ולא לו. הרי לפי הנ"ל אין טעם זה מספיק דאכתי מ"ש מכל ע"א כו' אלא צ"ל דכאן היינו טעמ' דלא חשיב חזקה כו' וכמ"ש הפוסקים הנ"ל וריטב"א דכתובות. והרי עיקר חסר. לכן אפשר דכאן קאי לפי הס"ד דכתובות וכבר נתבאר דלפ"ז לא א"ש למה אחר נאמן ליתן גט אפי' לרב כו' (וכן לגבי האשה לכ"ע). ויש לומר דהוי ס"ל לריטב"א דקדושין דלהס"ד הנ"ל צ"ל דטעמ' דאין אדם חוטא ולא לו בלחוד מספיק לחלק בין בע"ד לשאר ע"א. דדוקא כאן לגבי בע"ד שייך יותר החזקה דאין אדם חוטא ולא לו עד שמהאי טעמ' לחוד נאמן אף להוציא מחזקת איסור משא"כ בכל ע"א וע' בפנ"י שכתב שלכאורה היה נ"ל באמת כן. ולכן כתב הריטב"א דה"ה דהאב נאמן לומר נזכרתי כו' מהאי טעמ' דאין אדם חוטא ולא לו כיון דזה בלחוד מספיק (והגם דהטעם שנזכר בפנ"י לגבי האחר דלא הוי עביד מעשה ליתן גט. זה לא שייך בהאב. מ"מ מש"ש דע"א דעלמא אפשר אמר בדדמי ולא דייק כ"כ משא"כ בע"ד לכאורה זה שייך גם באב. או אולי הריטב"א הוי ס"ל בזה איזה סברא אחרת לחלק בין בע"ד לע"א דעלמא באופן שגם באב שייך זה ג"כ). ומש"ה כתב אבל האשה אינה נאמנת לעולם אלא לאסור כו' דאף את"ל דר"ל אפי' כדי לקבל גט אינה נאמנת א"ש לפי הנ"ל דהטעם דאין אדם חוטא ולא לו ודאי לא שייך לגבה. אבל לפמ"ש בכתובות דלמסקנא דשם האב נאמן מטעם דהוי גילוי מילתא כו' והיינו דלא חשיב חזקת איסור. ולפ"ז לא תליא כלל בסברא דאין אדם חוטא ולא לו דאכתי הוי רק כע"א דעלמא (ורב לא אמר זה אלא כלפי מה שאמר בלכנוס דיצרו תקפו ומשא"כ בגט אין אדם כו'). אלא דכאן ליכא חזקת איסור וכל ע"א היה נאמן בכה"ג. א"כ נראה דה"ה האשה לענין גט עכ"פ. (וכפי שראיתי כעת בפנ"י דכתובות במתני' שם שכתב בפשיטות שכ"מ דע"א נאמן אף הבע"ד עצמו נאמן). אבל לענין לכנוס נראה דהיא ודאי אינה נאמנת מטעמ' דיצר תקפה דלא עדיפא מהאחר כו'. אך אחר זה ראיתי בת' נו"ב חא"ע כ' דבאשה לא שייך כ"כ יצרה תקפה. עוי"ל דריטב"א דקדושין ודאי לא איירי בין באב ובין בהאשה כ"א בשאמרו תחילה א"י למי וכדאיירי הסוגיא שם. ובריטב"א דכתובות איירי לפה"נ בגווני דקרא דא' את בתי נתתי לאיש סתם ולא פי' כלל (לומר א"י) וכדלעיל שכן נראה דאיירי התוס' ובכה"ג נראה דבין באב ובין בהאשה נאנמים אח"כ לומר לזה אפי' כנוס. וכמ"ש התוס' דדבר תימא הוא לומר דאינו נאמן ואפשר דהיינו ממעשים בכ"י (ע' בהפלאה) וא"כ נראה דה"ה באשה וה"ה או כ"ש לענין גט. אלא דלכאורה ממעשים בכ"י אין ראיה דמסתמא הרי גם המקדש אומר כן כו'. וכל הנאמנות בכה"ג לאב או לאשה שבתוס' וריטב"א ושאר פוסקים לכאורה ע"כ כשהמקדש אומר א"י (או מת או באיזה ע"א וצ"ע). אבל עכ"פ לפ"מ דהתוס' פשיטא להו גבי האב וכ"ד כל הפוסקים ולפי הנ"ל נראה דאין חולק בזה. ודה"ה לגבי האשה (בין לכנוס ובין) לקבל גט עכ"פ (וע' בהפלאה)

כללא דמילתא דבגוונא דנד"ד שאמרה תחילה א"א אני (ושבעלה הלך ממנה לא שאינה יודעת מי הוא) ושוב לאחר זמן (אחר כ"ד) אמרה שזהו בעלה (ואף שבנד"ד הוא הכחישה הרי לדבריו עו"ג הוא ואין עדות לעו"ג או עכ"פ מומר הוא). היה נראה דנאמנת (בין לכנוס בין) לקבל גט לכ"ע (אף את"ל שלא היתה נאמנת לומר שנתגרשה אח"כ) מטעם דבכה"ג לא חשיב חזקה לאיסורא דעכ"פ היה ידוע שא' הוא בעלה ועתה היא רק מבררת החזקה והיינו שגם לענין גט שייך סברא זו וכמ"ש הפנ"י בהדיא (או כאשר ראיתי כעת בהפלאה דקדושין דכיון דמהאי טעמא מותרת לכנוס מדאורייתא עכ"פ א"כ לרב דחשש' דיצרו תקפו מדרבנן שוב ממילא ניתרת לכ"ע ע"י גט או מיתתו דאין סברא לחלק מדאורייתא ויצרו תקפו ליכא בזה כו' ע"ש)

(יא) אך שוב ראיתי שכל זה צ"ע. כי לפ"מ שנתבאר לעיל עיקר היסוד מצד דהוי כלא אתחזק איסורא. ודמיתי שזה דבר פשוט דכל דליכא חזקה לא לאיסור ולא להיתר נאמן ע"א גם בדבר שבערוה. שכן משמע באמת מדברי הפנ"י והפלאה בכ"ד. ובפרט ממ"ש בסוגיא דס"ה ב' ע"ש (בספרו דקמ"ט ע"ד). וכן משמע ג"כ בב"ש בכ"ד (מהם סי' ג' סק"ו וסי' ד' סק"ס ועי' ג"כ פי' שם בקדושין (ע"ט:) שתירץ גם דברי הר"ן דשם עד"ז). אבל עתה ראיתי שדבר זה צע"ג עכ"פ. דמלבד דא"כ מאי נ"מ בין דבר שבערוה לשאר איסורים דמרגלא בפומיה דגמרא ופוסקים אין דבר שבערוה פחות משנים. והרי להוציא מחזקה גם בשאר איסורי' ע"א אינו נאמן להתוס' ורא"ש והטוש"ע ביו"ד סי' קכ"ז (וצ"ל דנ"מ רק לענין קדושין בע"א ושניהם מודים בקדושין ס"ה א' או לענין שתיקת הבע"ד ע"ש בתוס' ס"ו א' ד"ה רבא. ונראה כ"ז דוחק). הנה לשון הגמרא ריש גיטין אימר דאמר ע"א נאמן כו' אבל הכא דאתחזק איסור דא"א הוי דבר שבערוה כו' הוא קשה הבנה כמובן. ומעין זה בגמרא ר"פ האשה רבה (מעט מתוקן יותר ע"ש) ופי' התוס' בגיטין דמשום דבשאר איסורים גם באיתחזק איסורא מספקא לן ביבמות מש"ה נקט דבר שבערוה. משמע דס"ל דחדא קושי' היא ושגם בדבר שבערוה לא הקשה אלא בדאיתחזק כו'. אבל הרמב"ן בחי' ליבמות פי' (או גורס) דחדא ועוד קאמר וב' קושיות הן דבדאיתחזק אף בשאר איסורים אינו נאמן (להס"ד) ובדבר שבערוה בין הוחזק בין לא הוחזק אינו נאמן (והגם דבשאר איסורים אף בדאיתחזק האריך שם ומסיק דלדינא נאמן מ"מ בדבר שבערוה משמע דס"ל בהחלט הדין כן שאפי' בלא הוחזק כללא הוא אין דבר שבערוה פחות משנים. ומה שהביא ראיה לזה מאשתו זינת' בע"א ולכאורה הרי שם אתחזק היתרא נראה שזהו ע"ד שהרשב"א דקדושין ס"ה ב' הביא ראיה בשאר איסורי' מהא דע"א נאמן להתיר בלא איתחזק איסורא ה"ה לאסור את המותר דליכא למימר איתחזק היתרא דלא אמרי' ליה בשום דוכתא עכ"ל. וא"כ מהאי טעמא למד רמב"ן להיפוך בדבר שבערוה. אלא דגם אהא דהרשב"א כבר נתקשה הפ"י בקו"א ע"ש. ואולי יש לומר דלענין נאמנות ע"א לא אמרינן בשום דוכתא שאינו נאמן לאסור באיתחזק היתרא כו' וצ"ע). וגם בחי' רמב"ן לגיטין כתב כן אלא דשם כתב זה בדרך קושיא על הגמרא דמתוך הלשון שבגמרא לפי גירסא דידן משמע דקושיא א' היא ע"כ הקשה דה"ל להקשות ב' קושיות דלא תליא זה בזה דבאיתחזק אפי' בשאר איסורים כו' ובדבר שבערוה אפי' בלא איתחזק כו'. וביבמות אולי היה גירסתו ועוד כו' או שגם לפי הגירסא שלנו ואין דבר שבערוה כו' (בוי"ו) יש לפרשו כן. אלא דלפ"ז לא א"ש מ"ש בגיטין על הגורסי' גם שם כעין זה ומפרשי' דחדא ועוד קא' דלא נראה ע"ש. ובחי' הר"ן לגיטין הביא הך גירסא שברמב"ן (והוי דבר שבערוה כו' בוי"ו) ומסיים דלפ"ז חדא ועוד קאמר. נראה דהיינו ג"כ ע"ד שכתב רמב"ן ביבמות. והרשב"א שם לפה גורס כגירסא שלנו. ועכ"ז כתב חדא ועוד קאמר כו' וסיים דמשום דביבמו' מספקא לן כו' א' הכא ה"ל דבר שבערוה