דברי נחמיה אבן נזר קלב

לא דמי בזה לאחר ומנלן דנאמן אע"כ כיון דעיקר הטעם הוא משום דבחזקה כזו נאמן ע"א לברר כו'. אמרי' דכל שנאמן ע"א ה"ה קרוב. וא"כ ה"ה בע"ד. (וצ"ע בזה במקומות אחרים בפוסקים אם מחלקים במקום שנאמן ע"א בין קרוב לבע"ד כו'. ולכאורה כיון דנאמנות ע"א הוא משום דאל"כ אין אדם אוכל אצל חבירו כו' או מדכתי' וספרה כמ"ש רש"י ותוס' ריש האשה רבה וריש גיטין א"כ ה"ה בע"ד וע' תוס' גיטין ד"ה הוי דאי ע"א נאמן בדאתחזק איסורא א"צ וספרה כו' ושוב ראיתי בפ"י דכתובות במתני' שכתב בפשיטות שכל מקום שע"א נאמן אף בע"ד נאמן ע"ש). ואע"פ שמלשון ריטב"א משמע קצת דגם לענין גט היא אינה נאמנת. אינו מוכרח כ"כ דלשון אינה נאמנת לעולם כ"א לאסור א"ע בלא"ה לא א"ש דהכי לא משכחת כלל שנאמנת להקל ג"כ. והרי נאמנת לומר מת בעלי וכן בגרשתני דקיי"ל כרב המנונא בפי' עכ"פ. אלא צ"ל דלאו כללא קאמר דעיקרו קאי לענין לכנוס וקאמר דאינה נאמנת כ"א לאסור א"ע במה שאמרה נתקדשתי ולא להתיר במה שאמרה אח"כ שזהו המקדש. (ורק תיבת לעולם למותר). וגם במה שא' גבי אב דאין אדם חוטא ולא לו הרי ג"כ בלא"ה זה אינו מדוקדק כנ"ל. אלא שגם בזה עיקרו בא לחלק עפ"ז בין אב להאשה לענין לכנוס כו'. ועכ"פ כיון שדבריו שם באו קצרים ובלי ראיות (וטעמים כ"כ) נראה דאין להעמיד יסוד ע"ז כ"כ. ולולא דמסתפינא הייתי אומר אולי יש ט"ס וחסרון שם בדפוס שלפנינו שהרי בכתובות כשכתב דלמסקנא נאמן האב לאחר זמן כו' דגילוי מילתא הוא כו' כדלעיל. סיים והכי מוכח במס' קדושין כדכתיב התם בס"ד ואתיא כמסקנא דהכא עכ"ל. הרי משמע כבקדושין כתב איזה הוכחה לזה מגמרא ושע"כ ההיא סוגיא אתיא כמסקנא דכתובות. והרי לא מצינו בקדושין שכתב שום הוכחה לזה רק מסתברא כו'. ורק דברים קצרים ולא הזכיר מסוגיא דכתובות כלל ושכאן אתיא כמסקנא דהתם

(ט) והנה בשט"מ הביא בשם הרשב"א בהא דא' ר"א מנין הפה שאסר כו'. שהקשה דהכא משמע דלר"א דוקא אב נאמן (ר"ל משום דאיהו הוא הפה שאסר כו') ולא אחר כו' ואלו בקדושין ס"ל לר"א גופא דאפי' אחר (דלאו איהו הפה שאסר נאמן אפי' לכנוס כו' ותירץ דהתם היינו טעמא דיש סברא דמירתת דילמא מידכר האב ולא מחפה כו'. והביא ראיה לזה מברייתא דת"כ דר"א דמחלק בין האב להאשה שאמרה נתקדשתי ובא אחר כו' דאינו נאמן לכנוס מפני שמחפה עלי'. (דמזה נשמע דמשא"כ גבי אב שאמר קדשתי כו' ובא אחר כו' דנאמן אף לכנוס היינו טעמא דמירתת כו'). משמע לכאורה דהרשב"א חולק אהא דהתוס' וסיעתם אלא דס"ל דהא דאב נאמן לומר לאיש הזה הוא רק מטעמא דהפה שאסר כו' והיינו דוקא תוך כ"ד (לשיטתו). והא דאחר נאמן לומר אני קדשתיה הוא מטעמא דמירתת. ונראה דז"א. חדא דהא הרשב"א גופא אחר זה הביא כל דברי התוס'. משמע דבמסקנתו ס"ל כוותייהו. ושלפ"ז הרי באמת לא קשה מידי קושייתו הנ"ל. דגם ר"א דכתובות ס"ל דא"צ כלל האי טעמא דהפה שאסר לנאמנות האב ונאמן גם לאחר זמן מטעמא שכתבו התוס' כנ"ל. וממילא היינו טעמא נמי דר"א דקדושין דאף אחר נאמן אף לכנוס. ועוד שגם מתחילה לא כתב כן הרשב"א אלא אליבא דר"א דיליף הא דהפה שאסר מקרא דאת בתי נתתי כו' דלפ"ז באמת ודאי משמע פשטא דהא דנאמן הוא דוקא מהאי טעמא דהפה כו' (ותירוצים שבתוס' ע"ז ודאי הם דחוקים עכ"פ) לכן הקשה מר"א דקדושין דאף אחר נאמן כו' (והוצרך לתרץ דהתם היינו טעמא דמירתת כו') אבל למסקנא דהפה שאסר הוא רק מסברא וקרא אתי לע"א. שוב ודאי נאמנות האב לומר לאיש הזה שבקרא לאו מטעמא דהפה שאסר הוא אלא מהסברא וטעם שבתוס'. וממילא לא קשה מידי מהא דגם אחר נאמן כו'. וכן הוא בריטב"א שם דלפ"מ דס"ד (דילפי' הא דהפה כו' מקרא) דוקא תוך כ"ד כו' אבל במסקנא דפרישנא קרא כו' אפי' כשלא אמר לפלוני קדשתיה אלא לאחר זמן נאמן. וא"כ גם מהרשב"א ממ"ש לפי הס"ד אין ראיה למסקנא כו'. אך הרי הרשב"א בתירוצו הביא ראיה מברייתא דקדושין דת"כ דר"א דמדתני בטעמא גבי האשה שאינה נאמנת לכנוס מפני שהיא מחפה עליה דמשמע דטעמא דלגבי אב נאמן האומר אני קדשתיה אפי' לכנוס היינו טעמא משום דמירתת דהאב לא יחפה. וא"כ הרי במסקנא דהתם ג"כ משמע דלקושטא דמילתא הא דקיי"ל כר"א דאחר נאמן לכנוס היינו מטעמא דר"א דמירתת ובלא"ה לא היה נאמן. וא"כ הא דאב נאמן לומר לאיש הזה שבקרא (דלגבי' לפה"נ ע"כ לא שייך מירתת כו') ע"כ היינו מטעמ' דהפה שאסר. וכדא' ר"א בכתובות ודוקא תוך כ"ד. (וכדהובא באמת בקדושין ס"ד.) דרשא דר"ה מנין לאב שנאמן לאסור כו' שנא' את בתי כו' לאיש אסרה הזה התירה. והוא כדדריש ר"א בכתובות ולא כסגנון דמסקי' התם בשם ר"ה). והריטב"א כתב דסוגיא דקדושין אתי' כמסקנא דכתובות. ולכאורה נהפוך הוא לפ"מ שהוכיח הרשב"א מברייתא דקדושין כנ"ל אתי' כס"ד דכתובות. וכ"ש שאינו מובן לכאורה לפי"ז הא דריטב"א אמ"ש אבל במסקנא כו' סיים שהכי מוכח בקדושין כו' ונראה דצ"ל דלמסקנא דכתובות הא דמשמע בקדושין דבעי' טעמא דמירתת היינו רק לסלק הטענה דיצר תקפו דמש"ה ס"ל לרב דאינו נאמן לכנוס. ור"א וברייתא דת"כ דס"ל דלא חיישינן לזה הוא משום דמירתת כו'. ואשר ע"כ לגבי האשה דליכא טעמא דמירתת נשאר הטענה דיצרו תקפו. אבל עיקר הטעם דע"א נאמן (אף אחר שנסתלק הסברא דיצרו כו' מצד מירתת אבל אכתי ע"א הוא אלא) היינו משום דחשבי' כאן כליכא חזקה לאיסור אלא הרי זה כמברר כו' וכסברת התוס' וריטב"א למסקנא דכתובות. ורק לפי הס"ד דשם היה ברשב"א צ"ל דטעמ' דר"א ודת"כ בקדושין הוא רק מטעמ' דמירתת ר"ל שטעם זה מועיל לעיקר הנאמנות דע"א אף להוציא מחזקה כו' ומשא"כ למסקנא דכתובות אמרי' דבכה"ג לא חשיב חזקה כו' וממילא א"צ לטעמ' דמירתת כ"א לסלק הסברא דיצרו כו' (ובפרט לפ"מ שראיתי בהפלאה שסברות אלו אינם כ"א מדרבנן כו'. אבל עיקר הנאמנות דע"א בהא ע"כ הוא רק מטעם דלא חשיב חזקה כנ"ל) וכן משמע בהדיא מדברי הר"ן שאחר שכתב בטעמ' דר"א דלא חציף כו' דמירתת כו' כתב ואע"פ שאין דבר שבערוה פחות משנים כו'. ולכאורה הרי ש"ה דמירתת אע"כ ס"ל דהאי טעמ' לא סני אלא לדחות החשש' דיצרו כו' אבל אכתי לא היה נאמן ע"א אם לא מטעם דכאן אינו מוציא' מחזקת' אלא כו' כדמסיק וכנ"ל. והא דכתב ריטב"א שהכי מוכח בקדושין. ודאתיא כמסקנא דהכא. ולכאורה זה מנלן כיון שגם הוא כתב דלפי הס"ד דר"א בעינן תוך כ"ד גבי האב וע"כ היינו דלפ"ז טעמ' הוי רק משום הפה שאסר כו'. ואחר כ"ד דליכא האי טעמ' אינו נאמן והיינו ע"כ משום דחשבי' זה כמוציא' מחזקת' ודלא כסברת התוס'. וא"כ הא דבקדושין ס"ל לר"א גופיה דגם אחר נאמן לכנוס ע"כ צ"ל דהיינו מטעמ' דמירתת כמ"ש הרשב"א. ושהאי טעמא לחוד מספיק אף להוציא מחזקה. וא"כ מנלן דסוגיא דקדושין לא אתיא באמת כס"ד זה. ונראה דצ"ל דהיינו משום דרב דס"ל בקדושין דאינו נאמן לכנוס מחששא דיצרו כו' וע"כ לא ס"ל סברא דמירתת (אם לא בדאיכא אחר בהדיא כדאי' בגמרא שם) ועכ"ז נאמן ליתן גט. יקשה ג"כ איך ע"א נאמן בזה (וסבר דאין אדם חוטא ולא לו שייך גם בכל עד דעלמא). אע"כ משום דלא חשיב חזקה וכסברת התוס' ור"ן (וכן הוא בפנ"י דקדושין ע"ש). וגם אליבא דר"א (אפשר דלא מהני הסברא דמירתת כ"א בשכונסה דהוי חציפות גדול דאיהו גופיה קאים באיסור א"א אבל לענין גט יש לומר דלא מירתת כ"כ ובפרט) הא דגבי האשה דאמרי' דאינו נאמן לכנוס לכ"ע ועכ"ז נאמן ליתן גט. ולכאורה אף אי שייך (קצת) מירתת גם בגט מ"מ נראה דה"ה דשייך (קצת) הסברא דתחפה עלי' גם לענין גט דע"כ כשתנשא לאחר תכחיש כל הבא לומר שהוא קידשה כו'