דברי נחמיה אבן נזר קלא

(למפרע) נימא ג"כ דהרי זה כחזרה או עקירה למה שהיינו מחזיקים עפ"י דיבורה הא'. וע"ד הנ"ל בא"א הייתי להרר"י ז"א דבגוף השבייה אין שום שינוי וחזרה. רק שמתחילה היה נמשך לנו חשש טומאה בעלמא עפ"ז. וע"ז אומרת עתה שאינו כן. והרי השבייה והטומאה הן ב' דברים נפרדים עכ"פ וכמילתא אחריתא היא. אבל בענין א"א הייתי כיון שעפ"י דיבור זה היינו מחזיקים אותה גם אז לא"א (להרר"י כו') הרי זה כחזרה ועקירה

כו'

(ז) וע"ד הראיה להחמיר ממ"ש סי' ל"ז סכ"ה בהחלט באב שאומר קדשתיה וגרשתיה דוקא תוך כ"ד כו'. אשר לכאורה היה נראה ראיה גדולה. יש לדחות בכמה אופנים. א'. דיש לומר בפשיטות דגם שם מיירי שאומר גרשתיה כבר כו' והרי זה כמו כאן א"א הייתי וגרושה אני אלא שגרע טפי מצד דכאן יש לומר הייתי כבר כו' משא"כ שם כשא' קדשתי' (אעפ"י שהוא לשון עבר עכ"ז) ודאי היה משמע שעדיין היא מקודשת (עי' סי' מ"ז ס"ד כתב נתקדשתי כו' נגד א"א אני שבגמרא וכתב בהפלאה שם דתליא בפלוגתא בסי' קנ"ב הנ"ל. ולפע"ד ז"א דלא משמע כן בכו"ע והיינו טעמא כנ"ל דבקדושין קאי לשון עבר אגוף מעשה הקדושין שעברו ועכ"ז עדיין מקודשת היא ומשא"כ לשון א"א הייתי דמשמע שעכשיו אינה א"א ובאב שאומר קדשתיה הרי זה כלשון האשה שאמרה נתקדשתי דמשמע שעדיין מקודשת כו'). ולכן כשאומר אחר זמן גרשתיה ור"ל שגירשה כבר קודם שאמר קדשתיה הרי זה כחזרה ועקירה כו' ושפיר בעינן תוך כ"ד לכ"ע. והלשון שכתב שם אבל כו' אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה תיבות לאחר זמן לא קאי אגרשתיה ר"ל שגירשה אח"כ כו' אלא קאי על האמירה וכאלו כתב אינו נאמן לאחר זמן לומר גרשתיה ותדע דהא עיקר הדין דרישא שנאמן לומר קדשתיה וגרשתיה תוך כ"ד ודאי הכוונה שגירשה כבר ולא בינתיים דתוך כ"ד א"א. א"כ כשסיים אבל כו' ודאי נראה שהוא ג"כ בענין א' דרישא כו'. ולפ"ז אין משם ראיה כלל לומר נתגרשה אחר זמן בינתיים כו'. ב'. אפי' את"ל דהתם ר"ל דאינו נאמן לומר שלאחר זמן גירשה כו' יש לומר דש"ה גבי אב דרחמנא הימני' בקדושין והרי זה כאלו היו עדים אומרים שנתקדשה (ובגירושין לא הימני' כמ"ש הר"ן כנ"ל) ע"כ ודאי א"ש דאינו נאמן שוב לומר אפי' שגירשה אח"כ. וגדולה מזו עי' ריטב"א דקדושין שם דס"ד דס"ל דלגבי אב לא מהני מיגו משום דהוי כעדים דלא אמרינן בהו מיגו (וזה תמוה לכאורה דהרי היינו טעמא דעדים שהם שנים כו') וכ"ש כאן דהסברא נכונה לפה"נ. ואין ללמוד מכאן לאמירת האשה עצמה כלל. ג'. דשם איתא אבל היכא שהוחזקה א"א על פיו כו'. (ולא כתב בקצרה אבל לאחר כ"ד כו'). ויש לומר דהוחזקה שאני דשוב אינו נאמן להפקיע החזקה כו' (ויתבאר עוד אי"ה) אלא שבריטב"א ליתא לשון זה אלא ז"ל אבל לאחר כ"ד אינו נאמן. וגם לשון הר"ן ושו"ע קשה הדיוקים דרישא וסיפא וצ"ע ועכ"פ כבר נתבאר דבלא"ה אין ראיה משם ג"כ ובפרט לפי לשון ריטב"א א"ש תירוץ הא' הנ"ל בפשיטו' יותר ובדברי הב"ש ושאר אחרונים שם יתבאר אי"ה

(ח) ולענין פירוש שנזכר לעיל (אות ה') שעכ"פ ע"פ דעת הרר"י וסיעתו יומשך חומרא לנד"ד אף בענין ההכרה שזה בעלה כו' שהתוס' וסיעתם מקילים בזה באב שאמר קדשתי את בתי ולאחר זמן אמר לפלוני משום דאינו אלא מפרש כו'. והרי הרר"י וסיעתו שמחמירים בא"א הייתי דג"כ הרי זה כמפרשת דבריה (ומה גם שלפה"נ זהו פי' מרווח הייתי כבר כו'). הרי נראה שחולקים גם אההיא דהתוס' וסיעתם (ועוד מדברי הריטב"א כו' כנ"ל שם). יש לומר דלא דמי דגבי א"א הייתי הרי הפי' שלה בא לשנות ולהכחיש מה שהיינו תופסי' עפ"י דיבורה הא' ולכן ס"ל דהרי זה כחזרה ועקירה כו' וכנ"ל (אות ו') עפ"י תלמידי הרר"י. ומשא"כ בענין ההכרה דקדשתי את בתי שבתוס' (וכן בנד"ד כו'). הרי גם בלא הפי' דאח"כ ידעינן שיש שום איש שקידשה ועתה אינו אלא שמפרש ומברר מי הוא ואין כאן שום שינוי והכחשה ועקירה כלל יש לומר דגם הרר"י וסיעתו יודו בזה דלא בעינן תוך כ"ד. ועוי"ל החילוק בע"א (קצת). ויתוקן בזה גם מה דמדברי התוס' מבואר דא"צ בזה כלל לטעמא דהפה שאסר כו' משא"כ בא"א הייתי דלכ"ע זהו דוקא מהאי טעמא דהפה כו' כדאיתא במתני' (שלזה אינו מספיק כ"כ חילוק הנ"ל) והוא דבא"א הייתי גם לפי הפי' הייתי כבר כו' הרי עכ"פ היתה פעם א' א"א. ואלו היה נודע לנו זה עפ"י עדים שוב אין הדין נותן שתפקיע א"ע מזה עפ"י עצמה. וכדתנן ואם יש עדים שהיתה כו' כבר כו'. וא"כ גם בלי עדים כיון שהיא מודית שהיה כן פעם א' (והודאתה כמאה עדים כנ"ל בשם תלמידי הרר"י וצ"ע בזה). שוב יש מקום לומר שאינה נאמנת להפקיע א"ע מזה על פי' אפי' היה הכל נאמר בדיבור אחד ממש. דמאי נ"מ הרי עיקר הטעם שאין לה נאמנות להפקיע ולהסיר מעליה איסור' דרכיב עלה. והרי ידענו שהודאתה שפעם א' עכ"פ היה רכיב עלה איסורא ואיך תפקיע א"ע עפ"י עצמה. אלא דהיינו טעמא דהפה שאסר כו'. והוא ענין מיגו דאי בעי שתיק כו'. דעתה שלא ידענו האיסור שהיה עלה כ"א על פי' יש ראיה שהאמת איתא בגירושין מטעם וסברא דמיגו (שהיא סברא דאוריי') שלכן הדין נותן שתהיה נאמנת בהפקעת והסרת איסור מעלי' (ולכאורה צ"ע א"כ כשבאו עדים אח"כ למה נאסרת ולא מהני לה סבר המיגו דקודם. ואולי דאז חוששין שהיא ידעה מהעדים כו' וצ"ע בפוסקים). וע"כ בעינן תוך כ"ד דוקא דאח"כ שוב אבדה המיגו דלא אמרי' מיגו למפרע כמ"ש הב"ש ססי' ל"ז. אבל בההיא דקדשתי את בתי (ובנד"ד). לפ"מ שמפרש עתה שזהו המקדש הרי לפ"ז ודאי לא היה על זה איסור מעולם. וכיון שגם קודם לכן היה ידוע שיש שום איש שהוא המקדש ועתה אינו אלא מפרש ומברר שזהו אותו האיש. הדין נותן שיש נאמנות לכל אדם ע"ז מצד עצמו אף בלא מיגו וכדמוכח מההיא דפ' האומר דאפי' אחר נאמן לומר אני קדשתיה שאין כאן הפה שאסר כו'. אלא רק מהאי עמא שלא היה חזקת איסור לבד ברור כו' אלא גם היתר כו' כמ"ש הר"ן כנ"ל. (ואולי גם אם עדים היו אומרים שנתקדשה סתם והלכו למדה"י או אפשר אף שאמרו שאינם יודעים למי נאמן ע"א (או האשה) או המקדש לומר שזהו כו'. וצ"ע בזה) וכיון שהנאמנות בזה הוא מצד עצמו ממילא אין זה שייך כלל להפלוגתא אם בעינן תוך כ"ד הנ"ל דזהו רק בענין המינו דהפה שאסר כו'. אבל כאן לכ"ע א"צ תוך כ"ד. [הגהה. ע"ד עדים הנ"ל שוב ראיתי בפנ"י דקדושין שהקשה הא רוב עדיף מחזקה כו' ולא מצינו אלא בחתיכה מב' חתיכות נאמן ע"א ברמ"א סי' קכ"ז ביו"ד ס"ג בשם הר"ן. וכ"ז היה קשה לי ומש"ה כתבתי שצ"ע. ותירץ הפ"י דחזקה ברורה עדיף מרובא. וע"א שנאמן בחזקה דלעיל ה"ה כרובא. וראיה ממעשים בכל יום כו'. ע"כ הגהה]

ומעתה לפה"נ כיון דלגבי אב נראה דהכל מודים לדברי התוס' ורמב"ם וסיעתם הנ"ל. ה"ה לגבי האשה דגם לגבה שייך האי טעמא הנ"ל. אלא שרק שדברי ריטב"א דקדושין מסופק עלינו שמחלק בהדיא בין האב לדידה וילמוד סתום מהמפורש כו' כנ"ל (אות ה'). נלפע"ד שאין זה יסוד גדול כ"כ. שכבר נתבאר שם שיש לומר שלא כתב כן אלא לענין לכנוס ובזה אפשר דהכל מודים לזה דלא עדיף מנאמנות האחר האומר אני קדשתיה שאינו נאמן אלא ליתן גט. (ומה שנתבאר לעיל דלכאורה לא שייך בזה כ"כ הסברא שבגמרא שהיא תחפה כו'. נגד זה לא שייך כ"כ ג"כ לגבה הסברא באחר דמירתת להעיז נגד האב. וא"כ נשאר הסברא דיצרו תקפו כו'. ועכ"פ נראה דשקולין הן הסברות הללו באשה לגבי האיש כמו להיפוך כו') אבל לענין גט הגם שאין ללמוד היתר בזה מנאמנו' האחר האומ' אני כו' מ"מ מנאמנות האב בזה נראה שיש ללמוד זה דגם באב לגבי בתה לא שייך כ"כ הסברא דאין אדם חוטא ולא לו שבריטב"א וג"כ