דברי נחמיה אבן נזר קכח

שבירוש' גבי דין האמתלא אמרה א"א הייתי ולמחר א' גרושה אני כו'. ודאי משמע דגם בא"א הייתי כו' אינה נאמנת אחר כ"ד בלי אמתלא כמ"ש הפ"מ ולכאורה הרי זה מפורש ממש). אלא שמ"מ כיון שהטור ס"ל כרבינו יחיאל וכן נוטה דעת המ"מ (ומסתבר טעמייהו) ע"כ בשו"ע סתם תחילה ואח"כ כתב שי"א כו'. (ודברי הירושלמי אולי לא ראה. ואפשר שהיה להם גי' אחרת)

(ב) בענין אמרה א"א אני ואח"כ אמרה שנתגרשה אח"כ הנה מה שנת' לעיל שמסיום דברי הב"ש משמע דבכה"ג נאמנת לדעה א' עכ"פ. עם שזה נראה אמת. אבל מריש דבריו שם משמע איפכא. שכ' בטעמא דבא"א הייתי נאמנת לדעה א' אף לאחר כ"ד. דהוי כמפרשי דברי' מה שאמרה תחילה א"א הייתי ר"ל כבר הייתי כו' משמע דוקא בכה"ג אבל כל שבתחילה אמרה א"א אני אעפ"י שעכשיו ג"כ אינה מכחשת זה אלא שמוספת לומר שאח"כ נתגרשה אינה נאמנת. ונמצא הדיוקים דרישא וסיפא בדברי הב"ש סתרי אהדדי וליכא למישמע מיניה לדינא בזה. וגם בשאר פוסקים כמעט לא ראיתי מי שדיבר בפרט זה בהדיא. ואף בא"א הייתי ג"כ כמדומה שלא דיברו בגמ' ופוסקים כ"ח כשאומרת אח"כ סתם גרושה אני (דיש לומר) דר"ל שגם בעת דברי' הקודמים כבר נתגרשה. אבל כשאומרת אח"כ בפי' שנתגרשה אחר דברים הקודמים לא נזכר דינו בהדיא]. זולת בחי' אנ"ש באלפס בשם מהר"י ראיתי שכ' דמש"ה קמיבעי לן אי מהני אמתלא גבי נדה אף דגבי א"א אני אינה נאמנת. דאי דמהני משום דנדה אינה בב"א ואלו א"א אני לשעה מועטת תוכל לומר נתגרשתי עכ"ל. משמע דפשיטא ליה דבכה"ג נאמנת. ולעומת זה במהרש"א על התוס' (כ"ב:) ד"ה חזרה כתב להסביר לפמ"ש התוס' דהבעיא היא אם צריכה אמתלא א"ל וז"ל דהכא (גבי נדה) אית לה מיגו דאי בעי אמרה טבלתי היום דנאמנת עכ"ל. משמע דפשיטא ליה דמשא"כ גבי א"א אני אינה נאמנת לומר נתגרשתי היום וכ"ה במהר"מ שיף מפורש יותר ע"ש. (ושוב ראיתי בס' הפלאה שג"כ משמע דפשיטא ליה כן דגבי נדה מחלק אם יש זמן טבילה (דאיכא מיגו) א"ל וגבי א"א אני נדחק למצוא מיגו דתנאי היה כו' ע"ש). ולכאורה מדברי הר"ן דס"ל דהבעיא היא אי מהני אמתלא בנדה א"ל ואסבר' להא דס"ד להחמיר בנדה משום דהא מיא בנהרא כו' ומדלא אסבר' לה ג"כ ע"ד חי' אנ"ש הנ"ל משמע לכאורה דלא ס"ל כוותיה אלא כמהרש"א ומהרמ"ש. ולפי"ז גם מדברי הרשב"א ורא"ה וריטב"א שבשט"מ שכ' ג"כ כהר"ן (ועוד טעמים) נשמע כן. אבל נראה דמזה אין ראיה כלל דיש לומר דמש"ה לא כתבו להסביר הס"ד להחמיר בנדה מטעמ' דחי' אנ"ש משום דגם בנדה ודאי דיכולה לומר היום טבלתי כמ"ש מהרש"א ומהרמ"ש. וחי' אנ"ש ע"כ ר"ל דיש לומר דהבעיא היא היכא דידוע דא"א להיות זמן טבילה בינתיים והר"ן ושאר פוסקים הנ"ל ס"ל דמסתמא הבעיא היא בכל גווני כו'. וע' שט"מ בשם הרא"ש דס"ל דהבעיא היא אם צריכה אמתלא א"ל ואסבר' להס"ד מטעמא אחרינא ולא כמהרש"א ומהרמ"ש. ולכאורה מזה משמע דס"ל בא"א אני כנ"ל בשם חי' אנ"ש. וג"כ ז"א אלא יש לומר משום דלמהרש"א ומהרמ"ש צ"ל דהבעיא היא רק בדאפשר להיות זמן טבילה בינתיים והרא"ש ס"ל לדוחק (ובאמת לכאורה זה דוחק גדול ובפרט בעובדא דשמואל שבתוס' דמשמע שהיום היה תחילת טומאה וא"א שלמחר תטבול. ולכאורה לא משכחת לה אלא כגון בבא מן הדרך ז' ימים אחר הווסת שבנדה (ד' ט"ו ב') וזהו דוחק גדול וצ"ע). ובדברי הרמב"ם במ"ש הוחזקה א"א כו' אם היה מקום לומר כמו שנת' לעיל דמ"ש הוחזקה ר"ל ע"פ עצמה הרי היה הדין מפורש דאינה נאמנת. כמ"ש ובאה ואמרה גרשני בעלי אינה נאמנת. אבל כיון שלא ראיתי בשום פוסק שיפרש דבריו כן ומדברי המ"מ מבואר דפשיטא ליה דהוחזקה בעדים קאמר פשיטא דאין שום סברא ללמוד ממנו דין הנ"ל כלל כללא דמילת דחידוש הוא בעיני שלע"ע לא ראיתי שדיברו הפוסקים אף האחרונים בדין זה כלל זולת מהרש"א ומהרמ"ש ומהר"מ שבחי' אנ"ש וגם זה רק דרך אגב ופשיטות למר פשיטא ליה הכי ולמר להיפוך. ואין להעמיד יסוד ע"ז. ובב"ש סתרי הדיוקים כו' כנ"ל. לכן נצרך לעיין בדינים שדיברו בהן בגמ' ופוסקים וטעמיהן. כדי שמתוך כך ואולי) נוכל לעמוד להיכן דעת הפוסקים נוטים בדין זה ג"כ. ואח"ז יש לראות גם בכעין נד"ד ר"ל באמרה א"א אני (וא"י מי הוא אישה או שגם א"י למי נתקדשה כו') ושוב אח"ז אמרה על א' שזהו בעלה אם נאמנת לקבל גט

ממנו

(ג) בדין א"א הייתי כו' למ"ד דנאמנת אפי' אחר כ"ד. מ"ש הב"ש דהיינו טעמא דהוי כמפרשי מה שא' תחילה הייתי ר"ל כבר כו' כ"כ ע"פ דברי רבינו יחיאל שבמ"מ ע"ש אבל המ"מ עצמו הסביר טעמו וסברתו בע"א וז"ל דלא אמרי' דוקא תוך כ"ד אלא לחזרת דיבור ממש שמהפך דבריו אבל כל שעומד כו' אלא שפוטר א"ע מצד אחר והכל אפשר שהוא אמת כו' אפי' לאחר כ"ד כו' עכ"ל. והרי האי טעמא ממש שייך גם באמרה א"א אני ואח"כ אומרת שעכשיו נתגרשה כו' כמובן. והגם שלכאורה א"כ למה דייק המ"מ לכתוב (ב"פ ע"ש) א"א הייתי כו' דמשמע דוקא הייתי ולא אני. וכן מבואר מדברי הלח"מ שתופס כן שהקשה דגם להמ"מ יקשה אדתני בסיפא עדים ליפלוג וליתני בין הייתי לאני כו' ע"ש. יש לומר דהיינו משום דקאי אסוגיא דאיירי הכל בשאמרה אח"כ גרושה אני ר"ל שכבר בעת שאמרה דיבור הראשון הייתי גרושה. ובזה ודאי אינה נאמנת לאחר כ"ד כ"א בשאמרה תחילה א"א הייתי ולא אני דא"כ הרי זה חזרה כו'. אבל לדינא כשאומרת אח"כ שעכשיו נתגרשה נראה ודאי דלטעמא דמ"מ הנ"ל נאמנת גם כשאמרה תחילה א"א אני (ובזה יתורץ דברי הלח"מ שבפ"ט דה"א הי"א משמע מדבריו דלהמ"מ לעולם ענין הפה שאסר כו' מועיל אפי' אחר כ"ד וכאן משמע דהיינו דוקא בהייתי כו' ולפי הנ"ל א"ש בפשיטות). גם מהראיות של המ"מ משמע כן. דעל הראיה מדתני בסיפא כו' עדים כו' לאשמעינן רבותא כו' כבר הקשה הלח"מ שגם לדידיה קשה ליפלוג וליתני כו' כנ"ל ותירץ דגבי עדים אשמעי' רבותא דאפי' אמרו רק שהיתה א"א כבר כו' אינה נאמנת לומר גרושה אני (אע"פ שאין כאן סתירה כו'). והא תינח אם בלא עדים לעולם נאמנת כל שאין סתירה א"ש הרבותא בעדים שכל שע"פ עדים נודע שפעם א' היתה א"א שוב אינה נאמנת להפקיע א"ע מזה אפי' בלי סתירה כו'. אבל אם גם ע"פ עצמה כשאמרה אני שהחזיקה א"ע שעה א' לא"א שוב אינה נאמנת להפקיע א"ע אפי' בלי סתירה שוב אין כאן רבותא בעדים (לפה"נ לכאורה). גם ממ"ש עוד ראיה דאם איתא לא הוי שתיק הגמ' לפרושי והוא שאמרה תוך כ"ד. ג"כ יש להוכיח שדעתו כנ"ל. דהא ענין זה דהפה שאסר כו' נזכר שם במשניות בכמה דינים. ובכולם לא פירשו בגמ' דהיינו דוקא תוך כ"ד. ולפי הראיה דמ"מ ע"כ ס"ל דבכולם אין חילוק בין תוך כ"ד לאח"כ מדלא פירשו בגמ' כו' וא"כ ודאי (לפה"נ) ה"ה בא"א אני כו' כשאין סתירה כו' כנ"ל. ועם היות שמדברי הרמ"ך נראה דגבי נשביתי וטהור' אני מילתא דפשיטא הוא שאינו כ"א תוך כ"ד עד שמזה הוכיח דה"ה בא"א הייתי כו' שהיא בת בוקת' כו' דמזה משמע קצת דבנשביתי כ"ע מודים ורק בא"א הייתי נופל הפקפוק מצד דבזה יש לומר דאח"כ מפרשת דמה שאמרה הייתי ר"ל כבר כו' (כמ"ש הלח"מ) עכ"ז להמ"מ נראה דע"כ לא ס"ל כן אלא דגם בנשביתי ובאינך שבמשניות אלו הכל אף אחר כ"ד הם מדלא פירשו בגמ' דהיינו דוקא בתוך כ"ד. והיינו דגם בא"א הייתי אין צריך לטעמא דהוי כמפרשת כו' אלא משום דאין סתירה והכל יכול להיות אמת כנ"ל וזה שייך גם בנשביתי ועכ"ז טהורה אני (וכן באינך כו') ועוד ראיה לזה ממ"ש המ"מ על החולקים דהם הקשו לדעתם דא"כ דדוקא תוך כ"ד למה ליה משום הפה שאסר תיפ"ל דתוך כ"ד יכולים אפי' לחזור כו' ותירצו כו' (בדוחק) ק ומובן דאלו