דברי נחמיה אבן נזר קכד

נמי נינהו. ושעכ"ז לא קשה מי איכא מידי דאנן לא מצינן למיעבד כו' א"כ כאן ודאי יש לומר דעכ"פ שלוחא דרחמנא הוא שהרי התורה זכתה לו אלא דאף שלוחא דידה נמי הוא אבל זה למותר דנראה ודאי דלאו מתורת שליחות דידה הוא כלל. דלא שייך שליחות בע"כ כו' אלא דהתם הפי' כנ"ל וראיה עוד ממ"ש הר"ן פ"ק דקדושין ד"ט דנוסח הגט בקטנה במתגרשת ע"י אביה צ"ל כלפי האב בתך כו' ומשא"כ בגט ע"י שליח כו' ודברי הפ"י ונ"ב דמשמע שתופסים דמה שאב מקבל גט בתו קטנה הוא מתורת שליחות ממש צל"ע)

גם מה שהמציא בנו הרב חדשות דגבי ש"ק לא שייך כלל הך דכל מילתא דלא מצי עביד השתא כו'. דדוקא כשצריך למסור איזה כח לשליח שיהיה בכחו לפעול איזה פעולה בפועל היוצא לשלישי כו' אבל בש"ק אינו כ"א עסק שבין האשה לבין השליח שיהיה ידו כידה ודבר זה בידה תמיד למנות לעצמה שליח שיקבל בעבורה כל הדברים הנשלחים לה עכ"ל בדילוג. ואיני מבין גוף הסברא ומה גם הרי גם בהך דפ"ק דקידושין ג"כ בש"ק דעבד ועכ"ז נזכר שם ענין כל דלא מצי עביד כו'. ולחלק בזה בין כשהא דלא מצי הוא לעולם לבין כשהוא רק השתא איני מבין כלל (וההיא דהב"ח שם וב"ש שיכולה למנות ש"ק מבעל שהוא עתים חלים כו' אפשר דלא ס"ל כלל כהך דכל מילתא דלא מצי כו' דנזיר דבדברי הפוסקים המפורסמים הרי"ף ורמב"ם וטוש"ע באמת לא נזכר זה בפירוש וצדקו דברי מהרי"ט בזה דלשונם שקול כו' וע' בס' תבואות שמש פ"ט מה"א. וא"פ כעת): סימן ל"ז מ"ש להרב הגדול המפורסם חו"ב כו' מהור"ר שלמה ז"ל אב"ד דק"ק דובראוונע. והוא בדין עדות קרוב ואשה שהוא אחיו של יבם אם נאמנים גם בשעת מעשה (שהוא במתכוין להעיד) או דוקא במסל"ת

ע"ד אם לחוש לדברי ריב"ל ח"ב סי' י"ט שהחמיר כפי' ריב"ש סי' קפ"ב נגד הב"י א"ה רסי' קנ"ז. לפה"נ הריב"ש יחיד בדבר ולא מצאתי לו חבר (ולא רב ולא תלמיד) שהרי רמב"ן שהביא הך דאשתמודעי' לההיא דנבדקות ע"פ נשים ודאי לא ס"ל הכי. דהתם ודאי בדיקה בשעת מעשה הוא (וכדא' ר"א מסר לאשתו כו'). וגם הרמב"ם פ"ד דיבום ומ"מ סוף ה' גרושין ופכ"ב מה' מלוה בשם רשב"א ורא"ש פ' ג"פ ונמ"י שם בשם רשב"א וריטב"א וראב"ד ובה"ת בטח"מ סי' מ"ט ור"י בסה"ת ומרדכי פ' מ"ח. וראבי"ה שבהגמי"י (סוף ה"ג) ותשב"ץ ושאר פוסקים וטוש"ע וכל האחרוני מדברי כולם מבואר דהך גילוי מילתא דכאן היינו ענין מילתא דעבידא לגלויי לא משקרי דאיתמר גבי משיאי' ע"פ ע"א ובכ"ד דהכל במתכוין להעיד. (והתשב"ץ ח"א סי' פ"ג שחילק קצת ביניהם אבל לא ע"ד שפירש הריב"ש ד' רי"ף. ולדינא איהו ודאי ס"ל דכל מילתא דעבידא לגלויי מהני ע"א). וא"כ אף אם היה ברור דעת הריב"ש כמ"ש בסי' קפ"ב ג"כ לא היה מקום לחוש לדבריו נגד כל הראשונים והאחרונים כ"ש שהרי הוא עצמו בסי' קנ"ה האריך וכתב שכאן שהוא מילתא דעבידא לגלויי גמור נאמן ע"א. וע"כ מ"ש בסי' קפ"ב אינו אלא שכן נראה מלשון הרי"ף וכדי לתרץ קושית התשב"ץ. אבל גם הוא מודה שאין כן דעת כל הפוסקים (וגם דעתו כן כדמשמע בסי' קנ"ה). וע' ג"פ סי' ק"כ סקי"ד שהביא בשם ס' בנ"ש שתמה על הריב"ש דלא משמע כן מכל הפוסקים וכתב ע"ז הג"פ שאין כאן תימה כי בסי' קנ"ה כתב הריב"ש שאין הך דכל מילתא כו' בגדר א' כו' ולכאורה מאי תירץ הרי הך דעדי הכרה הוי עבידא לגלויי גמור ולמה כתב בזה בסי' קפ"ב דדוקא שלא בשעת מעשה אע"כ כוונת הג"פ דדעת הריב"ש עצמו באמת היא כמ"ש בסי' קנ"ה. ובאו"ת סי' מ"ט תירץ דברי רמ"א דססי' ל' שפסק כריב"ש דבממון לא מהני עבידא לגלויי וגבי הכרה בסי' מ"ט מודה ותירץ ע"פ ד' ריב"ש דסי' קנ"ה מכ"ז נראה דגבי עדי הכרה עכ"פ לכ"ע מהני ע"א מצד מילתא דעבידא לגלויי והיינו אף במתכוין להעיד. וע"כ בסי' קפ"ב לא כתב לדינא אלא שכן נראה מדברי הרי"ף כנ"ל. ובאמת גם מדברי הרי"ף אין ראיה כ"כ דלפה"נ לא בא ע"ז כ"א ממשמעות הלשון שכתב לאו אמילתא דאיסורא קמסהדי ולאו אממונא כו' אלא מילתא בעלמא דמגלו כו' (שבאמת לכון זה מיותר ומשמע קצת כמסל"ת) אבל הרי גם הרא"ש כתב לשון זה ועכ"ז ס"ל דהוי כמילתא דעבידא לגלויי כנ"ל ומה שהוסיף מהריב"ל להוכיח דלמאי נקט הרי"ף דהעדים הבאים לפנינו שמעו מפי אשה או קרוב ולא כשהן עצמן באים לב"ד. לבד שכבר תירץ הג"פ דלרבותא נקטי' דגם עד מפי עד כו' וכעין זה בחי' אנ"ש מהרנ"ש ע"ש. ועוד לולי דבריהם ז"ל היה נלפע"ד שאין כוונת הרי"ף כלל עד"ז דמ"ש הרי אתחזק גביה סהדא מפומיה דהאי קרוב כו' שרי למיסהד עליה דההוא גביה והך איתתא כו' אין ר"ל דההוא סהדא ששמע יעיד בפני הדיינין שבפניהם חולצין. כ"א להדיינין שכותבים הגט חליצה לראיה ולעדות שכותבין ואישתמודעי' כו' קורא להם סהדי (ובשגם שבאמת לאו דוקא ב"ד כותבין אלא גם עדים שראו החליצה כותבין גט חליצה כדפירש"י ס"פ מ"ח (ק"ו.) ומוכרח בגמרא שם וכן הוא ברמב"ם פ"ד הכ"ט. וצע"ק בטוש"ע ססי' קס"ט וכן ברי"ף ורא"ש שכתבו שיחתמו שלשה) ומה שסיים בין לענין ממונא היינו נמי לענין עדים החותמים על שטר ובגוונא דמסיק עלה מההוא תברא. ולכן לא הביא הריב"ש ראיה מזה וע"ש במ"ש ויכולים העדים או הדיינים המעידים על החליצה לומר ואישתמודעי' כו' והיינו שתופס כן בפי' הרי"ף וכנ"ל ומי לנו יותר בקי בדברי הרי"ף מהרמב"ן והרי הוא הביא לראיה אההיא דנבדקות מדברי הרי"ף הללו ע"ש בחי' לנדה (מ"ח:) ע"כ אינו מפרש כפי' הריב"ש. ובאמת תמיהני כיון שהרי"ף כתב ודוקא היכא דליכא חששא דחשדא אבל כו' ומביא לראיה מההוא תברא דפ' ג"פ והרי התם ודאי בשעת מעשה שמע רבה מאותו המעיד לו כדא' אנא נמי אמרי לאו איהי וא"ל כו' והיינו בשעה שהיה צריך לחתום על השובר. (אלא שאפשר דס"ל לריב"ש שהרי"ף יפרש שם דב' עדים חמרו ליה ודלא ככל המפרשים וענין החשדא שברי"ף בלא"ה צריך ביאור וע' ג"פ. וגם לכאורה עלה ע"ד אולי יפרש ריב"ש דמה שמחלק הרי"ף בין איכא חשש חשדא לליכא היינו הך חילוק גופא בין בשעת מעשה או קודם דבשעת מעשה שייך חשדא ומשא"כ במסל"ת קודם מעשה. ומביא מההוא תברא ר"ל דבגוונא דהתם דהוי בשעת מעשה אין לסמוך כ"א אב' עדים. דשייך חשדא וכאשר באמת הטעוהו (ואי קשיא איך סמך התם רבה הרי גם לפי' הג"פ קשה זה כמש"ש ונראה דיש לומר שמעובדא זו נמשך האיסור אלא שמדברי ריב"ש נראה שלא פי' כן שהרי בתחילה לא הביא כלל האי סיומא שברי"ף רק תחילת דבריו וכ' ע"ז שלפי הלשון משמע כו'. משמע דרק מדקדוק לשון לאו אמילתא דאיסורא מסהדי כו' אתי עלה וכנ"ל ומ"ש אח"כ וגם בדרך זה כ' דדוקא היכא דליכא חשדא כו'. משמע שר"ל שגם בדרך הזה דהיינו במסל"ת מ"מ יש חילוק דדוקא בדליכא חששא דחשדא כו' א"כ הרי בהדיא שאינו מפרש כנ"ל אלא גם במסל"ת לא מהני באיכא חשדא וא"כ צ"ע מאי מייתי מההוא תברא דהתם לאו במסל"ת) אבל מדברי הגמי"י סוף ה"ג ומרדכי פ' מ"ח שכתב ג"כ דמלשון הרי"ף משמע דוקא במסל"ת כו' נראה קצת דהיינו מה שחילק בין היכא דאיכא חשדא כו' ע"ד הנ"ל ע"ש (במרדכי) שלא הביאו רק סוף דברי הרי"ף. ואיך שיהיה עכ"פ אין הכרח ברי"ף לפי' הריב"ש. ורמב"ן (ורא"ש) יוכיח כנ"ל. ואם באנו להוכיח פי' הריב"ש ברי"ף מכח קושית התשב"ץ. [דבסימני הבת לא תלינן לקולא משום גילוי מילתא] (ולפ"ז גם מרמב"ן אין ראיה כ"כ. שהרי הוא כתב באמת מתחילה שהיה נ"ל דההיא דנבדקות היינו גם לקולא ומטעם גילוי מילתא דומיא דהך דאישתמודעי' ומסיק אבל רבינו