דברי נחמיה אבן נזר קכג

קודם שנתגרשה. לא מהני מה דמצי לקדש אשה אחרת. גם יש להטעים יותר דגבי עבד הרי איתיה בתורת גיטין דנפשו ע"י אחרים כנ"ל. אלא דהחסרון רק מצד ידו בלבד כו' לכן סגי שמצינו לו יד לפעמים אבל התם לגבי אשה זו ליתא להמשלח בתורת קדושין דנפשי' כלל. לא מהני כלום מה שיכול לקדש אשה אחרת. ועוי"ל (בע"א קצת). דלכאורה קשה מאי משני מהא דאר"י דהעבד מקבל גיטו של חבירו לכאורה הא גופא קשיא (לריב"ק). שהרי באמת גם השליח בעי' שיהיה בתורת אותו דבר כדמוכח מההיא דפ"ב דגיטין (כ"ג:) שאין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה כו'. א"כ למה יכול העבד לקבל גיטו של חבירו הרי ליתא בדנפשיה כיון שאינו מקבל גיטו ע"י עצמו לרשב"א (כדרך דחשבי' ליה מש"ה לא מצי עביד אף דיכול לקבל ע"י אחרים כו'). ואין לומר דהברייתא אתיא כרבנן דבאמת מקבל גיטו ע"י עצמו א"כ מאי מייתי ראיה הרי אליבא דרשב"א קיימינן התם. (ובדרך פשיטות יש להקשות כעין זה בקצרה מאי מביא מהא דתניא הלא ודאי יש לומר דאתיא כרבנן משא"כ לרשב"א באמת אינו יכול לקבל גיטו של חבירו כו'). לכן לכאורה נלפע"ד דע"כ לדחוק דעיקר הכוונה במה שמתרץ ולא היא כו' דעבד שייך בגיטין ר"ל דשייך בדנפשיה ומה שאינו מקבל ע"י עצמו הוא רק מסיבה מן הצד דיד עבד כיד רבו. וע"ז מביא כדתניא כו' ומסיים בברייתא אבל לא מיד רבו שלו. דמזה מבואר דהא שאינו מקבל מרבו בין גיטו ובין גט של חבירו הוא מסיבה מן הצד כו' כנ"ל (משא"כ בדברי רשב"א עצמו אין מפורש הטעם רק רבה קאמר לעיל מאי טעמא דרשב"א כו' ע"כ מביא ראיה כדתניא כו')

והנה לפי הסברא הנ"ל דבחסרון מצד מציאות לבד לא אמרינן כל מילתא דלא מצי עביד כו' א"ש נמי מה שתמה הנ"ב מאד על גוף סברת ר"ת במה שתירץ גבי חלה לפי שיש בידה להביא עיסה מגולגלת כו'. דמ"מ הרי עתה כשאין לה עיסה מגולגלת נקרא מחוסר מעשה עכ"פ (לפ"ד ר"ת דמה שבידו לא מהני לענין כל מילתא דלא מצי עביד כו'). ומכח זה רוצה לדחוק שבאמת לר"ת א"א לאשה לעשות שליח לושי לי כו' כ"א בשיש בידה עיסה מגולגלת כו' וזה ודאי דוחק גדול דודאי לא משמע כן מדברי התוס' שכתב בפשיטות ובלשון טעם דיש בידה להביא כו'. ולדברי הנ"ב הל"ל דז"א כ"א בשיש בידה עיסה כו'. וראיתי שגם בס' חוסן ישועות ביבמות (נ"ב:) נסתפק בדברי התוס' וכתב שהתוס' נדחקו וכתבו דהיינו דוקא בשיש בידה להביא כו'. וז"א דהתוס' לא כתבו כלל לשון זה אלא כנ"ל. גם א"כ ודאי קשה ממעשים בכ"י דאפי' כשאין לה עיסה מגולגלת או' לושי לי כו' כפי שהעידו הם. והרי כל עצמם של התוס' לא באו להקשות כ"א ממעשים בכ"י ומה הועילו בתירוץ ר"ת. א"ו דבאמת כוונת ר"ת להתיר גם בשאין לה עיסה אלא משום דבידה להביא כו' ור"ל כיון דאלו היתה יכולה להביא עיסה היתה יכולה להפריש חלה על קמח זה א"כ אף שעתה אין בידה אינו מעכב כיון שהוא רק חסרון במציאות ולא שייך לומר עי"ז שאינה בתורת חלה אז. ומשא"כ מה שיכולה ללוש ולגלגל עיסה מקמח זה לא מהני לענין זה כדמסקי התוס' דמ"מ עתה אין תורת חלה על קמח זה מדינא כו' (ור"ל אבל לענין אין אדם מקנה דשלב"ל שפיר מהני סברא זו כל שבידו כו' כמו שהביא מפ' האומר בקדושין (ס"ב.). ולכן אלו היה לה עיסה שפיר היתה יכולה להפריש על קמח זה. ושע"כ ממילא שוב נקרא מצי עביד השתא כו'. וראיתי במהרי"ט חח"מ סי' כ"ג (דפ"ז סע"א ורע"ב) שבתחילה ס"ד דהתוס' חזרו במסקנא ממ"ש תחילה בשם ר"ת ולבסוף מסיק דמדסלקי בקושיא ולא בתיובתא לא חזרו בהם בעיקר הדין אלא שנתקשו בטעמו של דבר כו'. ונפלאתי דלפה"נ אין כאן לא חזרה ולא קושיא כלל אלא הפי' נראה פשוט כנ"ל). ובלא"ה דברי מהרי"ט שם קשה להולמם וכמ"ש המ"ל פ"ט מה"ג ה"ו (וע"ש שפי' דברי התוס' כנ"ל). וע' במהרי"ט דסיים שכתב זה בשעה דחוקה ושאין לו סיפוק להתיישב כו') גם מה שהקשה עוד בנ"ב על ר"ת שהרי במה שאומרת לושי לי כו' יש ב' דברים בשליחות זה א' מה שחל שם חלה על חלק שתפריש שלוח' והב' מה שהשיריים נפקי לחולין מתוקנים. ותירוץ ר"ת אינו מועיל כ"א למה שמועיל השליחות להוציא השיריים לחולין לפי שזה בידה ע"י עיסה מגולגלת כו'. אבל עדיין קשה איך חל שם חלה על החלק שתפריש שלוחה הלא זה לא היתה יכולה לעשות בעצמה בשום תחבולה כו' ע"ש שהאריך. ואיני מבין זה דלכאורה פשוט כמו שיכולה להפריש מהעיסה שתביא על קמח זה כמ"כ תוכל להפריש חלה מקמח זה על העיסה שתביא. וכמו דאמרי' בההיא דפ' האומר הנ"ל דיכול לומר פירות ערוגה זו תלושים כו' כך אמרינן דיכול לומר פירות ערוגה זו מחוברת כו' על פירות ערוגה זו תלושי'. א"כ ע"י עיסה מגולגלת הכל בידה בין לענין תיקון השיריים ובין לענין לחול שם חלה על המופרש. ואיני יודע למה כתב בפשיטות כ"כ דלענין לחול שם חלה אינו יכול לעשות בשום תחבולה (ובאמת לכאורה גם להפריש מן הקמח מיניה וביה שיחול לכשיהיה נילוש כו' ג"כ הדין נותן שתהיה יכולה כיון דאמרי' דכל שבידו לאו מחוסר מעשה הוא לענין מקנה דשלב"ל. וההיא דהמפריש חלתו קמח יש לומר דהיינו כשאומר שיחול תיכף בעודו קמח. וא"כ למה לר"ת להסביר שבידה להביא עיסה כו' הל"ל דכיון שביכולתה להפריש בעצמה עתה לשיחול אח"כ כו' מצד שבידה לגלגל כו' ע"כ הרי זה נקרא מצי עביד השתא. אלא שבאמת צ"ע בדין זה דגם בסוגיא דפ' האומר הנ"ל ובפוסקים שם כמדומה שלא נזכר הכל כ"א מפירות ערוגה מחוברת על התלושי' ומתלושי' על מחוברת לכשיתלשו כו'. ולמה לא נזכר מפירות מחוברת על מחוברת לכשיתלשו כו' וצ"ע לדינא בזה). גם מה שהקשה עוד (על עיקר הדין דרבא) מהא דקטנה אביה מקבל גיטה ולא היא ובפ"ב דגיטין (כ"א.) איתא דהא דאביה מקבל הוא מחמת תורת שליחות. (מלבד שבזה יש לומר ג"כ ע"פ הנ"ל דכיון דהא דאינה מקבלת בעצמה הוא רק מצד אחר דבמקום אב אין לה יד ואלו באין לה אב מתגרשת ע"י עצמה לא שייך לומר ע"ז כל מילתא דלא מצי כו' דעכ"פ ישנה בתורת גירושין וכן הביא שתירץ בזה הפ"י אלא שהנ"ב הקשה דאף דמש"ה נקרא איתא בדנפשה אבל מ"מ לא קרינן בה מצי עביד השתא כו' ולפ"ז מוכח באמת שהפ"י ס"ל כנ"ל דדא ודא אחת היא וכדמשמע בסוגיא דפ"ק דקדושין הנ"ל. אלא שהפ"י הקשה כן עכ"פ על התוס' דגיטין (ס"ד:) דס"ל דגם באינה יכולה לשמור גיטה מתגרשת ע"י אביה כו' ובזה ודאי ליתא בדנפשה כלל א"כ איך מתגרשת ע"י אביה לפ"מ דאי' בפ"ב דגיטין דקבלת אביה היא מתורת שליחות כנ"ל. אבל) לפע"ד יש לומר דאין ראיה מהך דפ"ב דגיטין לומר דהא דאביה מקבל הוא מתורת שליחות ממש. אלא רק כלפי מאי דא' שם דבעי' דומיא דידה דאיתא בין מדעתה בין בע"כ ושליחות הרי אינו בע"כ ע"ז תירץ דמ"מ אשכחן שליחות בע"כ שכן אב מקבל כו' ור"ל לאו שליחות ממש אלא מעין שליחות וכהא דאמרי' ר"פ התקבל פשיט מינה איש הוי ש"ק שכן אב מקבל כו' ופירש"י שהרי מצינו שהוא ראוי לקבלה כו' שהתורה זכתה לו כו' הלכך בשליחות נמי כו'. משמע דר"ל דאף דודאי מה שהאב מקבל אינו מתורת שליחות ממש. דא"כ ה"ל להגמרא למיפשט בפשיטות דאיש נעשה ש"ק מהך דאב אומר דלאו מתורת שליחות ממש (שהרי אין שליחות לקטן כו') אלא שהתורה זכתה כו' אלא שמ"מ לענין שלא נוכל ללמוד ולדמות אשה לש"ה מאיש לש"ק א' שכן מצינו שאב מקבל כו' ור"ל דעכ"פ אשכחן בזה מעין ענין שליחות כו' וה"ה בפ"ב ע"כ ג"כ ר"ל בכעין זה דאנ"כ אלא דר"ל שליחות ממש קשה מאי מיבעי ר"פ התקבל אי איש נעשה ש"ק ולא פשיט מהא כו' כנ"ל (והרי זה כענין הני כהני שלוחי דרחמנא כו' דפ"ק דקדושין הנ"ל. (ואדרבה הרי התם מ"מ בעי' דעת בעלים הרי התם מ"מ בעי' דעת בעלים כו'). ובפרט לפמ"ש התוס' שם דיש לומר דמ"מ שלוחי דידן