דברי נחמיה אבן נזר קכב

להתחייב. והיינו משום דהחיוב חל על גופו והוא ישנו בעולם וכמ"ש הסמ"ע שם סקי"ח. וה"נ דכוותיה. אלא דהכא טעמא אחרינא איכא דהשמיענו רבא שכח זה שנתנה התורה לאדם לעשות שלוחו כמותו. בכל הדינים הנפעלים ע"י מעשה האדם אין זה נוהג בשעה שאין להמשלח עצמו שייכות וכח לפעול בזה בעצמו אף שיהיה זה בכחו לאחר זמן והוא עושהו להשליח לפעול זה אז לאחר זמן מ"מ כיון שעתה אין לו כח לפעולה זו אפי' לשיהיה נגמר וחל לאחר זמן. הרי אנו דנין אותו בשעה זו כאלו אינו בתורת אותו דבר כלל לע"ע כו' וע"כ לא מצי משוי שליח אז (אפי' לשיעלה לאחר זמן). וממילא יש לומר דלא שייך זה כ"א דכשהא דלא מצי עביד הוא מצד הדין אבל לא כשהוא רק מצד המציאות דמ"מ א"א לומר עי"ז דאינו בתורת אותו דבר כו' [ובכה"ג אמרינן בעלמא פומא הוא דכאיב ליה כו'. וכמ"ש המ"א סי' ל"ט סק"ה דמי שנקטעה ידו שמאלית כשר לכתוב תפילין דגברא בר חיובא הוא אלא פומא הוא דכאיב כו'. שוב ראיתי דיש לפקפק בזה דעם היות שהבאתי ראיה מדברי המ"א הנ"ל. אבל באמת לכאורה צ"ע שהרי בגמר' דיבמות (ק"ד:) משמע בהדיא דהסברא פומא הוא דכאיב לא מהני כ"א לענין שמ"מ נקרא בני דעה. אבל אכתי לאו בני קריי' מיקרי וקיי"ל דחליצת אלם פסולה. וצ"ל דס"ל להמ"א דהתם שאני דקרא ואמר ואמרה כתיב כו' אלא דכל הראוי לבילה כו'. אבל מ"מ מנלן לחלק. ומה זה שכתב לעיין בא"ה בפי' ס"ח סמ"ו (עי' פ"מ שלא מצא. ואולי צ"ל סי"ו אבל צ"ע איך ראיה משם). גם מ"ש מהא דקיי"ל בא"ח רסי' תקפ"ט דחרש שאינו שומע נקרא לאו בר חיובא לענין שופר. ולכאורה הוא מוכרח ג"כ מגמרא מגילה (י"ט:) דלר"י דס"ל דלא השמיע לאזניו לא יצא חרש שאינו שומע אינו מוציא אחרים. ואמאי לא נימא דבר חיובא הוא אלא פומא כו' כדרך דס"ל להמ"א דמי שנקטעה ידו עם שפטור מתפילין נקרא בר חיובא. ולכאורה היה נראה דש"ה דבעי' כל שמחויב כו' (ר"ה כ"ט:) ממש. ולא בר חיובא בלבד. משא"כ בתפילין דאמרינן כל שישנו בקשירה (גיטין מ"ה:) היינו רק שיהי' בתורת קשיר' כו'. אבל ז"א דגם התם הרי אעפ"י שיצא מוציא כו'. ולכאורה יש לומר דמ"מ גם זה הוא רק משום דמ"מ חייב ממש מדין ערבות כדפירש"י שם וכן כתבו התוס' ורא"ש ושאר פוסקים בברכות (דמ"ב ע"א וד"כ ע"ב) אבל מ"מ מדאלם אינו בערבות מכלל דנקרא לאו בר חיובא עי' בעהמ"א פ"ג דברכות שם וצ"ע. ובפ"ק דב"מ (ד"י ע"ב) אשה ועבד בני חיובא נינהו והשתא הוא דלית להו אבל הרי סיים דתנן נתגרשה כו' משמע דאי לעולם לית להו מיקרי לאו בני חיובא. וכן בפ' השואל (דצ"ו סע"א). לפירש"י וראב"ד ורנב"ר שבשט"מ ונ"י שם נקרא עבד לאו בר מצות הנהוגות בשאלה מצד דלית ליה ממונא ומדמין זה להא דאיתא בגיטין (כ"ג:) דאינו נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין כו' ואף החולקים שם הרי נתנו טעם לפי שאפשר להיות להם אם ירצו הבעלים כו' משמע דלכ"ע אם לעולם א"א להיות להם ממון נקרא אינו בתורת שאלה ומיהו אולי בזה יש לומר משום דהא דא"א להיות להם ממון ג"כ דינא הוא דמה שקנה עבד כו' משא"כ עני שאין לו ממון במציאות נראה דגם להראב"ד ורש"י לא נקרא מש"ה אינו בתורת שאלה. ותדע שהרי איש שאין לו אשה מ"מ יכול להיות ש"ה וש"ק. דדוקא עבד אמרו שאינו בתורת גיטין וקדושין. א"כ ה"ה לענין תורת שאלה דוקא עבד כו'. ובאמת לכאורה טענת החולקים על הראב"ד משום שאפשר כו' אינה מספקת שהרי גם לענין גיטין אם ישתחרר יהיה בתורת גו"ק וע"כ צ"ל עכ"פ משום דלאו בידו הוא א"כ ה"ה לענין שאלה כו'. וע"כ לכאורה נראה דצ"ל דהעיקר משום דחשיבא להו דהרי זה כחסרון במציאות לבד אלא דאסברא שזה כיון דחזינן דאפשר כו'. וכן גם בגמרא פ"ק שם הא דאמרינן שתנו כו' הוא כדי להסביר כו'. וכן נמי בפ"ק שם. הרי אף המקשה לא הקשה מעני משמע דנקרא בר חיובא אף דפטור מלשלם כשאין לו. וצ"ע בכ"ז ואין פנאי. ואולי אין כל הענינים דבעי' בהו בר חיובא שוין. ועכ"פ בנ"ד לענין המשלח דבעי' דמצי עביד כו' כיון דמכל הני דלעיל מוכח דמצינו דאף דלא מצי עביד לעולם כגוסס ומגויד וכה"ג מצי משוי שליח נראה דע"כ לחלק כנ"ל. שהרי לא סגי בזה תירוץ הנ"ב. וגם תירוץ בנו כבר נתבאר שז"א. לכן לכאורה ע"כ לומר כנ"ל]

והנה בסוגיא דפ"ק דקדושין (כ"ג:) דאיירי ג"כ בכעין הך דנזיר. היינו הא דאמר ריב"ל הני כהני שלוחי דרחמנא נינהו דאי ס"ד שלוחי דידן מי איכא מידי דאנן לא מצינן כו'. ופריך מזה אמ"ד דעבד לרשב"א דאיהו לא מצי לקבל גיטין ושליח מצי משוי. ותירץ ולא היא ישראל לא שייכא בתורת קרבנות כלל. עבד שייך בגיטין דתניא נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו כו'. מבואר מזה דענין זה דכל מילתא דאיהו לא מצי עביד כו' היינו דוקא בדלא שייך בתורת דבר זה כלל. וממילא אם הא דלא מצי הוא רק מצד חסרון במציאות נראה דליכא למימר בכה"ג דלא שייך בתורת דבר זה כלל. ועם שלכאורה היה נראה דלפ"ז לא שייך כלל הך דכל מילתא דלא מצי עביד. כ"א בדלא מצי עולם. אבל כל שיהיה זמן דמצי עביד אף דהשתא לא מצי עביד לכאורה לא שייך לומר בכה"ג דלא שייך בתורת דבר זה כלל (וא"כ הסוגיות חלוקות). אבל ז"א דבדבר שאין בידו כההיא דצא וקדש כו' ודאי יש לומר דנקרא אינו בתורת אותו דבר בשעה זו. וראיה מההיא דגיטין (כ"ג:) דעבד אינו בתורת גו"ק. עם היות דלכשישתחרר יהיה בתורת גיטין וקדושין כו'. אלא דגם בדבר שבידו כהך דלושי לי עיסה יש לומר דלר"ת ס"ל דחשיבא ג"כ אינו בתורת חלה אז (כיון דעכ"פ בקמח לא שייך תורת חלה מדינא). ולהסה"ת הנ"ל (והנ"ב) באמת לא חשיבא בכה"ג אינו בתורת חלה. אבל היכא דהא דלא מצי הוא רק מצד המציאות נראה דלכ"ע ליכא למימר בכה"ג דלא שייך בתורת אותו דבר. ואף את"ל דהסוגיות ע"כ חלוקות מכח הא שהקשה הנ"ב שם דלפ"מ שתירץ בההיא דפ"ק דקדושין דע"י שהעבד יכול לקבל גיטו של חבירו כו' נקרא שייך בגיטין ומצי עביד שליח א"כ גם בצא וקדש כו' הרי יכול המשלח לקדש אשה אחרת כו'. (ומחמת זה המציא הנ"ב פי' חדש בההיא דנזיר דקאי על השליח כו'. אבל לפי' הפוסקים ע"כ חלוקות הסוגיות). וא"כ כיון דקיי"ל כההיא דנזיר כמ"ש כל הפוסקים וטוש"ע סי' ל"ה סי"א לא סגי בשייך בתורת אותו דבר כו' יש לומר דז"א דמ"מ כל מה שאפשר לקרב הסוגיות ולמעט המחלוקות עכ"פ יש לנו לקרבם. ויש לומר דלא פליגי כ"א אמה שלפי התירוץ דפ"ק דקדושין סגי במה שיכול למצוא קצת שייכות בגט אחר. בזה ס"ל לרבא בנזיר דלא סגי בהכי אבל מ"מ בעיקר ענין הא דבעי' שיהיה המשלח מצי עביד שמבואר בסוגיא דקדושין דהכוונה היא שיהיה בתורת אותו דבר דזה נראה דגם המקשה שם מודה לזה. בזה לא פליג רבא (גם כיון דהסוגיות פליגי אף דקי"ל כרבא דנזיר מ"מ יש לומר הבו דלא להוסיף היינו דוקא בדומה ממש להא דרבא. אבל לא בע"א. אלא שלפ"ז לכאורה צ"ע על ר"ת דמנא ליה לדמות חלה להתם ולמה לא נחלק ג"כ בין היכא שבידו לאין בידו כו'. אך לזה הרי הביא ר"ת ראיה מפ' ר"ג. אבל בדבר שהוא רק מצד המציאות דלא אשכחן בשום דוכתא דבכה"ג מעכב מנלן ובפרט שאדרבה הרי אשכחן בכ"ד דלא חיישינן לזה ככל הנ"ל כו') ועוי"ל דהסוגיות אינן חלוקות כלל. כי באמת הא דרוצה לומר בקדושין דעבד נקרא לא מצי עביד לענין קבלת גיטו חידוש הוא שהרי מצי לקבל גיטו ע"י אחרים לרשב"א וכמה נדחקו התוס' ורשב"א ושאר פוסקים שם בעיקר האיבעיא אי עבד עושה שליח כיון דע"י אחרים מקבל בלא שליחות ע"ש. והא דאינו מקבל ע"י עצמו לרשב"א הוא רק משום דיד עבד כיד רבו ולא יצא הגט מרשות האדון (ולכאורה לא שייך כלל בזה להיות נקרא לא מצי עביד לפי הנ"ל דכמעט הרי זה כמצד המציאות כו'). לכן יש לומר עכ"פ דרק התם מהני מה שיכול לקבל גיטו של חבירו כו' משא"כ בהך דנזיר דוודאי לא מצי המשלח כלל לקדש האשה