דברי נחמיה אבן נזר קכא

שעכ"ז התמיה קיימת ל"ל לר"ת להמציא סברא זו ולהקשות קושיא כו' ובאמת ודאי סברא דחוקה היא מאד לחלק בהכי כ"ש בענין ההליכה שאין צריך לזה לא שליחות (לפי הנ"ל) ולא לשמה ודאי אין סברא לומר שמ"מ מתחיל השליחות מתחילת ההליכה (מצד שממילא מוכרח לילך כו') והרי זה דומה ללישת העיסה. ועוד דא"כ גם באו' לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם שבנזיר שם נימא דהשליחות מתחיל מההליכה כו'. ועוד מה יענה בהך דשולח גט ע"י ע"ג למסור ליד הש"ה הנ"ל דשם באמת אין הש"ה הולך כלל. ועם דהתם י"ח אבל ע"י ישראל בכה"ג ודאי לכ"ע ש"ד. (וכההיא עובדא דאבא בר מניומי דפ' כל הגט (כ"ט:) וכהא דכתבו ותנו לשליח הנ"ל). ובס"פ התקבל בסוגיא דאו' אמרו כתב הרמב"ן וכל הפוסקים שיכולה האשה למנות שליח קבלה שלא בפניה ולומר פלוני שהוא במדה"י הריני עושהו שליח לקבל גיטי כו'. והיינו שיקבלהו שם (ע' חה"ר שם) והרי אינו הולך כלל. וכן פסק הרא"ש ס"פ הנ"ל (והרמב"ם פ"ז הכ"ב) וטוש"ע שם סי"ד דבין ש"ה ובין ש"ק יכולים האיש והאשה לעשות בפני עדים במקום אחר והעדים כותבים לשם. מכל זה מוכח דמה שמצד ריחוק המקום אין האיש והאשה יכולים ליתן ולקבל בעצמם לא חשיבא כלל מפני זה לא מצי למיעבד השתא. ודלא כדעת בן הנ"ב. אמנם עדיין צריכים אנו למצוא טעם למה באמת לא נימא בכל כה"ג כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח. בין בממנה שליח לנתינה קודם כתיבת הגט כנ"ל ובין בכל ש"ה או ש"ק במקום אחר. דלא מצי הבעל והאשה ליתן ולקבל עתה מצד ריחוק המקום כנ"ל. וכ"ש שליח קבלה במקום אחר קודם כתיבת הגט ושטר הקידושין

והנה כבר נתבאר דהנ"ב תירץ דכל שבידו אף שמחוסר מעשה שפיר מיקרי מצי עביד השתא. ואף שכבר נתבאר שקשה לסמוך עליו נגד ר"ת. ראיתי בסה"ת בסימניו ה' חלה (סי' פ"ג) דלא ס"ל הא דר"ת אלא גם גבי חלה להכי מצי משוי שליח כיון שבידה לעשות עיסה מן הקמח (הזה). אבל מ"מ צריך ליתן טעם אליבא דר"ת דגם הוא ודאי ל"פ על תלמוד ערוך דכתבו ותנו כו' (וכן בכל ש"ה וש"ק למקום אחר כו') גם הרי ר"ת מביא ראיה לדבריו מהא דפ' ר"ג דבעי ליבמתו מהו. דמשמע דלא מהני מה שבידו לבוא עליה ולגרשה. ובסה"ת לא כתב תירוץ ע"ז. ומה שהנ"ב רוצה לחדש מחמת זה פי' חדש בהא דלא מצי עביד השתא. דקאי על השליח כו'. נראה ודאי דאין שומעים לו נגד רש"י ותוס' (וכל הפוסקים). ועוד דבלא"ה נראה דאין סברא זו מספקת עדיין. דמצינו בכמה גווני דאף שאיהו לא מצי עביד השתא ולא אח"כ ועכ"ז עושה שליח. כמו בכתיבת הגט דס"ל לכמה פוסקים דבעי' שליחות לכתיבה והרי רוב בנ"א אינם יכולים לכתוב גט בעצמם וכמ"ש הרא"ש בפ"ב (כ"ג.) וא"כ איך מגרשין נשותיהם ע"י כתיבת הסופר להפוסקים הנ"ל. ודוחק לומר משום שבידם להתלמד לכתוב (ע"ד דאמרי' בפ' התקבל (ס"ו:) ילמדו ויכתבו). דודאי יש הרבה שאין בידם להתלמד זה כלל (ודוקא גבי ב"ד אמרי' התם ילמדו כו' אבל ודאי איכא ע"ה וכה"ג שאינם יכולים להתלמד לעולם לכתוב גט). ועוד בההיא דמי שהיה מושלך בבור. והיוצא בקולר ומסוכן ונפל מן הגג שבמשנה (ס"ה: ס"ו.) וטוש"ע סי' קמ"א מסט"ז ואילך דודאי אינו יכול להתלמד אז לכתוב וגם אם היה יכול לכתוב כשהיה בריא. ג"כ ודאי א"א לו לכתוב אז (ע"ש סי"ז כ"ז שיש בו נשמה כו'). וכן שחטו בו שנים ומגויד ואינך שבגמרא (ד"ע ע"ב) וטוש"ע ססי' קכ"א. דודאי אינו יכול לכתוב אז (וכמ"ש ורמז וא' כו' משמע דאינו יכול כ"א לרמז) וכן גוסס שבטוש"ע שם. ועוד נראה דגם הנתינה מסתמא לא היה אפשר ליה ליתן בעצמו בכל כה"ג וכמו גם במושלך לבור מי לא עסקינן דא"א כלל לא שיעלה הוא ולא שתרד היא אליו. וכן באינך סתמא דמילתא אינו יכול גם ליתן בעצמו. ואי הכל דוקא בגווני דמצי ליתן בעצמו כל כה"ג ה"ל להפוסקים עכ"פ לפרש ולא לסתום. וא"כ גם להאומרים דלא בעי' שליחות לכתיבה. קשה מנתינה דלכ"ע בעי' שליחות. גם כיון שעכ"פ אינו יכול לכתוב אז. א"כ מה שממנה ש"ה קודם הכתיבה הרי זה מחוסר מעשה שאין בידו כו' אלא שלזה יש לומר דבידו לעשות שליח לכתיבה. אבל י"ל מי יימר דמזדקקי העדים והסופר ע"ד דאמרו בקדושין (ס"ב:) ע"ש. וע' בס' עצ"י שם. (ואינו מספיק לכ"ז גם סברת הנ"ב דכל שבידו כו'). לכן מחמת כל הנ"ל נלפע"ד דע"כ לומר כסברתי שאמרתי בהשקפה ראשונה. דענין כל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח לא נאמר אלא כשזה שלא מצי עביד השתא הוא מצד הדין כמו בההיא דצא וקדש לי סתם שבגמ' דנזיר שם דשריא באשה שהית' לה אחות ונתגרש' אח"כ דבשעה שהיתה א"א הרי לא היה יכול לקדשה אז מצד הדין. וכמ"כ בהך דר"ת בתוס' שם גבי חלה בשעה שהיה קמח לא היה יכול להפריש חלה אז מצד הדין כמ"ש התוס' שאינו בר חיובא וכדתנן (חלה פ"ב מ"ה) המפריש חלתו קמח אינה חלה. ע"כ לא היה הדין נותן שיהיה בכחו אז למנות שליח ע"ז (אפי' לשיפריש אח"כ). אם לא מצד שגם עתה יש אופן שביכלתו להפריש בעצמו חלה על קמח זה היינו ע"י שיביא עיסה מגולגל' כו' כמ"ש התוס' בשם ר"ת (ור"ל שלכן גם עתה שאין בידה עיסה מגולגלת אינו מעכב וכמשי"ת אי"ה). וכן בההיא דפ' ר"ג שהביא התוס' בשעה שאו' כתוב אינה בת גירושין. וכן בההיא עובדא דקושט' שבהגהת מ"ל פ"ו מה"ג ד"ג בשעה שהיא שוטה אינה בת גירושין מדינא. אבל בכל הני דלעיל הא דלא מצי עביד השתא הכל אינו מצד הדין כ"א מצד המציאו' כמו בהא דכתבו ותנו וכה"ג שהחסרון שלא היה יכול ליתן הוא מצד המציאות שלא היה נמצא הגט וכן בש"ה וש"ק למקום אחר שמציאות ריחוק המקום מעכב מליתן אז בעצמו וכן בכל הני דמושלך בבור ומגויד ואינך דמה שאינו יכול לכתוב או אפי' ליתן הכל רק מצד המציאות וכן מי שאינו יכול לכתוב גט בעצמו מצד שאינו אומן יד כו' כל כה"ג אינו מעכב כלל מלהיות בכחו לעשות שליח אז שהרי לא נגרע כחו בדין כלל ולמה יגרע כחו אז בדין שלוחו של אדם כמותו. שדין זה אינו שייך לענין מציאות כלל. אלא לענין כח בד"ת שלמדתנו תורה שכל מקום שיש בכח אדם לפעול בדין מן הדינים ע"י עשיית עצמו יכול ג"כ לפעול ע"י שלוחו. ולכן כל שהוא עצמו אין לו כח לפעול בדין זה ודאי שאין בדין שיהיה שלוחו יכול לפעול אלא שאילולי השמיענו רבא דכל דלא מצי עביד השתא כו' הוי אמינא דאף דאיהו לא מצי לפעול עתה פעולה זו עפ"י ד"ת מ"מ כיון שאח"כ יהיה באפשרו. יוכל נמי למסור כח זה לשלוחו על אח"כ גם בשעה זו שאינו יכול עדיין לפעול זה בעצמו. וזה חידש לנו רבא דכל שעכ"פ עתה בשעה זו אינו יכול לפעול זה עפ"י ד"ת. אינו יכול אז לעשות שליח כלל אבל כל שהוא עצמו היה יכול לפעול פעולה זו עפ"י ד"ת גם בשעה זו אלא שיש מניעה מצד המציאות (אפי' אם מציאות זה אין בידו לתקן כלל) למה יעכב זה מלהיות לו כח שזיכהו התורה להיות שלוחו כמותו בדין מן הדינים (ולפענ"ד גם הסברא חיצונית נותנת כך)

ולבאר יותר אמינא שדין זה דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי שליח. עם שלכאורה הוא ענין א' עם ענין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם (וכן ראיתי שדימה הדו"פ אה"ע סי' ל"ה סקכ"א). לפענ"ד אינם דומי' זה לזה כלל. ותדע מדלא אמר רבא בפשיטות לא משוי אדם שליח בדשלב"ל כלשון המורגל בכ"מ. וגם בפוסקים לא ראיתי לע"ע מי שיחבר דינים אלו (זולת הדו"פ הנ"ל. ודברי התוס' ורא"ש פ' ר"ג יתבאר אי"ה). והוא דהא דאין אדם מקנה דשלב"ל הוא מטעם שאין על מה לחול הקנין. לכן גם אם הוא רק מצד חסרון המציאות שייך זה. משא"כ בהך דשליח הנה מצד דשלב"ל היה הדין נותן לחול ע"ז תורת שליחות שהרי ענין תורת שליחו' חל על גוף השליח והרי גופו ישנו בעול' והרי זה דומה להא דקיי"ל בח"מ סי' ס' ס"ו. (ובהגהה דסי' ר"ט ס"ד) דאע"ג דאין אדם מקנה דשלב"ל מ"מ בלשון חיוב יכול