דברי נחמיה אבן נזר קכ

יאמרו לאחרים ויכתבו כו' ומסתמא הנתינה יתנו בעצמם. וכמ"כ גבי הא דשלחו לשמואל שם ובכל אומר אמרו לסופר כו' דמסתמא הם עצמם יתנו. וכן בד' ס"ג ב'. כתבו ותנו לשליח כו' ופירש"י לשליח שלי שמניתי הרי מינה ש"ה לזה קודם שכתבו אלו כו'). והר"ז נ"י כמדומה שסובר שיש חילוק בין כשא' תחיל' לסופר כתוב. ואח"כ לשליח הולך. דבכה"ג איירי בשו"ע בסה"ג ס"ל הנ"ל. דזה ש"ד. לבין כשעשה הש"ה גם קודם שא' לסופר כתוב. כבנ"ד דבכה"ג לא מצי משוי שליח. וס"ל דמש"ה המציא מהר"מ בסג"ש סקס"א דכשהבעל נחפז ללכת למנות שליח שימסור הגט ליד ש"ה. והיינו משום דכיון שחידש לנו רמ"א בסה"ג דסי' קנ"ד סכ"ד וכ"ה וכ"ז שיש למנות השליח קודם הציווי להסופר כו' וכמו שנסדר ג"כ בס"מ שם סק"כ. וא"כ בשלמא בכל ש"ה שהבעל עצמו מוסר לידו. עיקר השליחות נגמר בשעה שהבעל מוסר לו הגט וחוזר ואומר לו הולך כו' כבסה"ג סצ"ח ובס"מ שם סמ"ב. אבל כשנחפז ללכת משם. אם נעשה כמ"ש רמ"א למנות טרם שאומר לסופר כתוב. לא מצי משוי שליח בכה"ג כנ"ל. וע"כ המציא מהר"מ שימנה שליח אחר שהוא ימסור הגט לש"ה ויאמר לו הולך כו' ואז יוגמר עיקר השליחות דש"ה. (ושע"כ הנוסח שאו' לש"ה קודם שמצוה להסופר הוא רק בלשון הכנה ולשון עתיד להיות שלוחי כו'). משא"כ לפ"ד הב"י בשו"ע שם דרק קודם הכתיבה ממנה הש"ה ולא קודם הציווי לסופר. ע"כ גם בשנחפז ללכת אין צריך למנות שליח שימסור לש"ה כי יש על ש"ה תורת שליח משעה ראשונה שמינהו (ושע"כ הנוסח בסה"ג והריני ממנה את פב"פ שליח להוליך כו' ולא לשון עתיד להיות שלוחי). ואם זהו כוונת הר"ז נ"י אין בזה ממש. חדא דאיך לא השמיענו רמ"א המצאה זו דמהר"מ גבי נחפז ללכת. ומדסתם משמע ודאי דגם בזה ס"ל דיש למנות הש"ה קודם שיצוה להסופר ושעכ"ז אין צריך להמצאת מהר"מ (והר"ז נ"י יש לומר דס"ל דמש"ה לא הגי' רמ"א כלום בסה"ג ס"ל דבזה ע"כ א"א לחוש להי"א שהביא שם בסכ"ד. מטעם הנ"ל. ומהר"מ המציא לצאת גם בזה סברת הי"א הנ"ל ולתקן שיעשה שליח אחר למסור לש"ה כו' וזה דוחק). ועוד לא אבין מה תיקן בזה מהר"מ. במה יפה כחו של שליח ראשון מן הש"ה כמו שא"א לעשות ש"ה טרם שאומר לסופר כתוב כך א"א לעשות שליח זה הראשון. ואף את"ל דשליח הראשון אינו שליח כלל על גוף מסירת הגט (כי הש"ה יכול ליטלו מעג"ק ג"כ כו'). אלא עיקר הכוונה כדי שהוא ימנה הש"ה אחר כתיבת הגט. מ"מ אם הבעל עצמו א"י לעשות ש"ה קודם הציווי להסופר איך יכול לעשות שליח על מינוי הש"ה אז הרי זהו מילתא דלא מצי עביד השתא כו' (מלבד שיש לומר דא"כ הרי זה רק מילי כו' ויתבאר במק"א חי"ה). ואם ידחוק דבאמת שליח זה נצרך למנות אחר הציווי לסופר (אף דלא משמע כן בס"מ שכתב אחר שביטל שבועות כו' ע"ש). ואז הרי זה מילתא דמצי עביד השתא כו'. א"כ קשה טפי למה ליה למהר"מ להמצאה זו ימנה הבעל עצמו לש"ה פעם שני אז אחר שא' לסופר. וגם על רמ"א קשה באמת לפ"ז למה לא הגי' בסק"ל שימנה הש"ה ב' פעמים. פעם א' קודם הציווי לסופר (בלשון להיות שלוחי כו') ופעם ב' אחר הציווי לגמור עיקר השליחות. גם מה שלדבריו מינוי ש"ה קודם הציווי לא מצי להיות עליו תורת שליח ממש אז יקשה א"כ מה תועלת בזה. ובד"מ סי' קמ"א אות כ' מבואר הטעם כדי שיהיה נאמן כשאומר בפ"נ ובפ"נ בציווי הבעל דשליח נאמן ולא אחר משמע דר"ל שיהיה עליו תורת שליח משעת הציווי שאז דוקא נאמן (דאל"כ לא היה צריך רק שיהיה בעת הציווי אבל למה למנותו אז) ונראה דגם מ"ש הב"ש בסה"ג סכ"ה שקודם כתיבה יודיענו כו' ר"ל ג"כ שימנה אותו אז. ומטעם הנ"ל. (דאל"כ הל"ל רק שיהיה שם כו'). ורמ"א הוסיף גם קודם שיצוה. היינו ג"כ דס"ל דצ"ל חל עליו תורת שליח דוקא גם בעת הציווי כדי שיהיה נאמן כו' כנ"ל. (ויש לעיין לדינא בזה דלא משמע כן לכאורה בתו"ג סי' קמ"א סל"ו ע"ש שכתב ואירע שאותו פלוני היה שם כו' משמע דאף במקרה סגי וצ"ע). גם מה שרצה לדייק מלשון להיות שלוחי שברמ"א שהוא רק לשון הכנה ולשון עתיד כנ"ל. ע' ד"מ סי' קמ"א אות כ"ח ובס"ג שלו (ד' קס"ז א') גבי שליח שעושה שליח כתב ג"כ נוסח' להיות כו' וכן הוא בהגהה בשו"ע סי' קמ"ב ס"ט. ושם ודאי ר"ל דעושהו שליח עתה כו'. ובר מן דין לא ידענא שום סברא לחלק בין כשממנה השליח קודם הציווי לסופר לבין ממנהו אחר הציווי קודם הכתיבה. דאי ע"פ סברת הר"ש בנו של הנ"ב הנ"ל נראה דדוקא כשאומר להסופר גופא כתוב ותן כו'. ואז יש סברא לחלק בין כשאו' תחילה כתוב ואח"כ תן לבין כשאומר תחילה תן כו'. אבל כל שאומר לאחר מאי מהני מה שכבר אמר להסופר כתוב. בזה לא שייך לומר דהכל שליחות א' והותחל מהכתיבה כו' כנ"ל כיון שבאיש זה עכ"פ הנתינה היא התחלת השליחות. וזה לא מצי עביד השתא שעדיין לא נכתב הגט. וכבר נתבאר דבאמת מזה נסתר סברת בן הנ"ב. דלפ"ז לא היה באפשר לעשות ש"ה קודם הכתיבה כ"א להסופר (שיאמר לו כתוב ותן כו'). ולא לאיש אחר וזה ודאי נראה שאינו כנ"ל. וא"כ כיון שבאחר אין טעם לחלק בין כשעושהו ש"ה אחר שא' לסופר כתוב. לבין קודם לכן. ממילא ע"כ בכל גווני שפיר דמי. גם הרי בכל שליח קבלה סתמא דמילתא שעושהו האשה קודם שכתב הבעל את הגט. דאל"כ ה"ל להפוסקים לפרש ובסי' ל"ו סס"א משמע בהדיא דאשה עושה ש"ק לקבל שטר קידושין קודם כתיבתו ע"ש במ"ש שכותבו מדעת השליח כו' גם הרי מהא דאיתא בדס"ג ב' כתבו ותנו לשליח ופירש"י לשליח שלי שמניתי כו' הנ"ל. הרי מינהו לשליח גם טרם שא' כתבו. וכמדומה שהר"ז נ"י השיב ע"ז דש"ה שא' לאלו כתבו ותנו כו' ר"ל דעיקר השליחות נגמר אז כשיתנו להשליח (וע"ד דס"ל במה שהמציא בס"מ כו' כנ"ל). ונראה דז"א דלפה"נ כוונת רש"י ז"ל במה שפי' לשליח שלי שמניתי הוא משום דס"ל דדוקא בכה"ג יש סברא לומר דסלוקי סלקינהו. אבל אם א' להם שהם ימנו שליח ודאי לא סלקינהו ושוב מצאתי שכן פי' בהדיא בס' ג"פ סי' קכ"ב סקי"א והביא ג"כ משם הרדב"ז (ח"ד סי' רע"ו) שפי' כן. וא"כ ע"כ ס"ל לרש"י ז"ל דעיקר השליחות נגמר בשעה שמינהו הבעל ושפיר א' כ"ק שי' שזוהי ראיה מפורשת שאין עליה תשובה). גם גוף סברת בן הנ"ב מ"ש שהרי זה דומה לשולח גט ע"י ש"ה למקום רחוק שג"כ גוף הנתינה לא מצי הבעל למיעבד השתא מצד ריחוק המקום אלא לפי שהשליחות מתחיל מתחילת ההליכה כו'. אין בזה לא טעם ולא ריח לפע"ד דאם גוף הנתינה חשיבא לא מצי עביד השתא מאי מהני שליחות ההליכה. הרי על שעת ההליכה לא בעינן תורת שליחות. לפ"מ דקיי"ל בסי' קמ"א סל"ה דגם ע"י ע"ג יכול לשלוח למסור ליד ש"ה דמעשה קוף בעלמא עביד. וא"כ הרי זה דומה לאשה שא' לושי לי עיסה והפרישי חלה שכתב הוא עצמו דלא מהני לומר שהתחלת השליחות מתחיל מהלישה כיון דאין ללישת העיסה שייכות לשליחות כו' דהא אפי' אשה אחרת כו' דהא ללישת הקמח אין צריך שליחות כו' וא"כ ה"נ דכוותה לפי הנ"ל דההליכה מעשה קוף בעלמא הוא. ומה זה שכתב דהא השליח שיתן הגט בעצמו צריך לילך להאשה וא"א באחר. דמשמע שר"ל שגם ההליכה צ"ל מתורת שליחות. וז"א כנ"ל. ואם כוונתו דאף שאין צריך להיות ההליכה מתורת שליחות מ"מ כיון דסוף סוף ממילא ההכרח לו לילך בעצמו בשביל הנתינה שייך לומר שתיכף מתחיל השליחות מן התחלת ההליכה (ומשא"כ גבי חלה דאין הכרח להאשה המפרשת החלה ללוש בעצמה). אין בזה שום ריח סברא כלל. והרי גם בהא דכתבו ותנו הביא שם שהקשה לו רב א' דלהאומרים דאין צריך שליחות לכתיבה הרי זה דומה ללישת העיסה. אלא דאיהו מפרק לה דמ"מ כיון דבעינן כתיבה לשמה עכ"פ עדיין יש מקום לומר שמתחיל עסק השליחות משעת כתיבה ומשא"כ בחלה דלא בעינן לישה לשמה כו' וגם ע"ז סיים בעצמו