דברי נחמיה אבן נזר קיט

אוסרה כו' אפשר דר"ל דבעיני העולם יהיה כאלו אסורה והרי זה כעין חשדא ולעז. או שעי"ז הבעל יהיה לבו נוקפו ופורש. שכעין זה מצינו בפי' הרמב"ן ור"ן דברי רש"י דפ"ק דכתובות י"ד א' ד"ה והא נמי כדיעבד דמי ע"ש. וה"נ יש לומר כן כדי שלא להמציא פלוגתא רחוקה ולפ"ז יש לומר שרש"י לא פליג כלל על הרמב"ם ושאר פוסקים הנ"ל. דאין לדמות מילתא למילתא. ולא כ"כ כ"א כמו גבי קלא דלבתר נשואי' דלא חיישינן ליה כלל וכן בהך דשינה שם האב והוחזק בשם זה דס"ל מעיקר הדין דכשר כמש"ש. ובפ' המביא (ר"ד י"ט) דאמרי' כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשה"ד פירש"י שהלך זה לדרכו או שניסת כו' ופי' הג"פ סי' קכ"ז סק"ט דר"ל דאם ניסת אפי' בעלה הא' בעיר אין צריך גט אחר כדקיי"ל בעלמא בסי' ק"נ כו'. וא"כ לא פליג רש"י. וע"כ גם לרש"י אם יתן גט לא תאסר עליו דא"כ הדר קושית הג"פ שם פשיטא כו'. אלא דלפ"ז עכ"פ שמעי' דכל כה"ג חשיבא שה"ד ויש לומר דלכ"ע אין צריך גט אחר בכה"ג שיש על מי לסמוך (כעין התם כדאי הוא ר"ש כו') ויש לומר דהיינו טעמא דהב"י בשו"ע סס"י שם בהך דמוקדם שבמהרא"י. אך הרי מהרא"י חולק שם (וכתב דיותר יש לחוש להבא מחשש לעז על הבנים דעבר. וה"ה לענין חשש לעז על הבעל מצד הגט כו' יש לומר דיותר יש לחוש שידור כל ימיו באיסור כו') ונראה דתלוי לפי איכות עיקר הדין ודעות הפוסקים להיכן נוטה כמ"ש כ"ק שי' ג"כ. וכבר כתבתי שאין בו דעת המכריע. אך אם אין חשש איסור ע"י הגט כנ"ל לא היה לנו לשקול כ"כ. אך ראיתי שהמגיה במ"ל כתב שגם הטור סי' מ"ו כרש"י. וראיתי בטור שגבי קלא דבתר נשואין לא העתיק דברי רש"י כלל. אלא כוונתו למ"ש הטור שם גבי נתקדשה אחר שיצא עליה קול שדוקא נתקדש' אבל אם כנסה אסור' לו אחר שגירשה הראשון שכיון שמצריכים כו'. ולפ"ז משמע שע"י הגט נאסרה. ויש לומר שכ"ד רש"י ג"כ. כמו שחיברם המניה שם. אך המגיה הרכיב לשון הטור עם לשון רש"י שהתחיל בנשאת אחר שיצא הקול (שזה הנדון דטור) וסיים לא מפקינן לה דאם אתה מצריכה גט נמצא אוסרה כו' (וזה לשון רש"י). ובאמת הוא תמוה. דמשמע דבנשאת אחר שיצא הקול מותרת לזה שנשאה ובלי גט מראשון. וז"א ע"ש בגמרא ופוסקים. (גם הלשון מצד עצמו אין לו מציאות דמ"ש לא מפקינן לה משמעו מזה שנשאה ואיך שייך לומר משום דא"כ נמצא אוסרה כו') וע"כ יש שם ט"ס). ובאמת רש"י וטור הם ענינים חלוקים דרש"י קאי אקלא דבתר נשואין דלא חיישינן לי' ומותרת לבעלה. וע"ז כתב דגם גט מהא' לא אצרכוה משום שע"י הגט יתחזק הקול ונמצא אוסרה כו'. ויש לומר דהיינו שיהיה כעין לעז כו' וכנ"ל. והיינו קולא. והטור קאי אנתקדשה אחר הקול שהדין הוא מגרש ראשון ונושא שני. וע"ז אתי להוסיף חומרא דדוקא נתקדשה הותרה לשני אחר הגט. אבל כנסה אפי' אחר שגירשה הא' אסורה על השני עולמית (עי' לכון השו"ע אף אחר שגירשה). וא"כ מגוף דינו של הטור ודאי אין ראיה כלל לומר שהגט יגרום איסור היכא דבלא"ה מותרת. דהתם בלי הגט פשיטא שאסורה (גם בנתקדשה). אלא דהלשון שכתב (אסורה אחר שגירש כו' ולא כתב אפי' כו' וסיים) כיון שמצריכים אות' גט מראשון כו' ונמצא כו'. מזה משמע לכאורה כאלו ר"ל שהגט יגרום האיסור. אבל נראה דע"כ צריך לתקן הלשון קצת. חדא דהא בלא הגט כ"ש שאסורה כנ"ל. ועוד דלפ"ז משמע שבאמת אין צריך גט מראשון כלל וז"א דצריך להתירה לשוק משא"כ רש"י דקאי אקלא דבתר נשואין א"ש מ"ש שאם אתה מצריכה גט כו' דבאמת אין צריך גט כלל. ומותרת לזה שנשאה רק שאם שאתה רוצה להחמיר ולהצריכה יגרום לאוסרה כו' ור"ל כאלו אוסרה כו' כנ"ל. נלפענ"ד שהטור כתב זה לטעם וראיה לדבריו (כי דין זה אינו בגמרא ופוסקים רק הוא כ"כ מדעתו) ושיעור הלשון הוא שכיון שמצריכים כו' ר"ל כיון שע"כ עפ"י דינא דגמר מצריכים אותה גט מראשון (כדי להנשא למי שיהיה דהא קלא דמקמי נשואין ואירוסין חיישינן ליה. מזה מוכח) דמחזקינן לה בחזקת שהיתה אשתו. ולכן כשכנסה נמצא שבא עליה בזנות ואסורה עליו עולמית. עכ"פ נראה שאין מזה ראיה להיכא שעפ"י דין אם נשאת לא תצא. שאם תקבל גט מראשון תאסר על בעלה. ולכאורה יש לפקפק עוד מתשו' הרא"ש ורשב"א שבטור שם וברמ"א ואחרונים רסי' ו' ורסי' י' וססי' מ"ח. דגם על ידי גט שלרווחא דמילתא יש אוסרים לכהן ולקרובים וכה"ג. ויש לזה יסוד בגמרא דקדושין דס"ה. דמשמע שגם שבלא הגט מותר בקרובים. וע"י הגט יוגרם שיאסר וכמ"ש הרשב"א בתשו' ואין להאריך בעת לקצר. ובכלל נראה דאין ראיה גם משם לענין להוציאה מבעלה ע"י הגט הב'. ונראה יותר דהעיקר תלוי בשיקול הדעת בחומר גוף הפסול דהגט דנד"ד וכדלעיל. ומסברא חיצונית כבר אמרתי בע"פ שלכאורה אם נחייבנה לפייסו בממון רב יש חשש קצת יותר לומר שעי"ז יהיה לעז ושיש סמך לזה ממ"ש הב"ש רסי' ו' לחלק אם הב"ד הצריכו או נתן מעצמו. ובתשו' רש"ל שהביא שם נראה דהיינו החילוק בין כופין למבקשים (להרא"ם ורמב"ם). וא"כ דרך בקשה קיל טפי. וע"י פיזור ממון הרבה אפשר דהוי כמו בכפי' כו' והעיקר תלוי בשיקול הדעת בגוף הדין כו': סימן ל"ו (לסי' קנ"ד) שאלה בעושה שליח הולכה קודם שיצוה לסופר לכתוב

תשובתו בזה הוא לכ"ק אדמו"ר הנאון החסיד האמיתי מוה' מנחם מענדיל זצוק"ל [וכמדומה לי שהר"ז נ"י הנזכר בתשו' זו הוא הרה"ג חו"ב המפורסם מהור"ר זלמן מפאריטש נ"י]

בענין דברי הרה"ג מוה' זלמן נ"י. מהא דנזיר (י"ב:) דכל מילתא דלא מצי עביד השתא לא מצי משוי שליח ודברי התוס' שם (ע"א) ד"ה באשה אשר לכאורה לא היה מתקבל אצלי זה כלל. דא"כ גם בכל כתבו ותנו שבגמרא (ס"ה. ס"ו:) נמי נימא הכי כו'. א"ו לא שייך בזה ענין הנ"ל (כמו מטעם שאמרתי לכאורה. דזה דוקא היכא דהא דלא מצי עביד הוא מצד הדין לא מצד המציאות שעדיין לא נכתוב כו' וכה"ג וכמשי"ת אי"ה). בבואי לביתי ראיתי בנ"ב מה"ת בדורש לציון סי' י"ג (ד' נ"א ע"ג) עמד באמת אהא דכתבו ותנו מהך דנזיר עד שמכח זה חולק על ר"ת שבתוס' שם וס"ל דכל שבידו אף שמחוסר מעשה נקרא מצי עביד השתא ועי"ז הוכרח להמציא פי' חדש דהא דלא מצי עביד השתא קאי על השליח כו' ע"ש ודלא כרש"י ותוס' וכל הפוסקים (וממילא הגם דשם בתשובה חאה"ע סי' ס"ט וסי' ע' נראה דאיהו מחזיק בפי' שלו. מ"מ קשה לסמוך עליו בזה). ובנו הרב ר"ש שם (ובשיבת ציון סי' פ"ו) תירץ דבאומר כתבו ותנו שאני דהשליחות מתחיל משעת הכתיבה וזה מצי למיעבד השתא ע"כ גומר ג"כ שליחות הנתינה כו'. וכתב שהרי זה דומה לש"ה למקום רחוק. דג"כ הבעל לא מצי עביד השתא הנתינה ליד האשה כיון שהיא רחוקה ממקומו. אלא שע"כ היינו טעמא כיון שהשליחות מתחיל מתחילת ההליכה כו' ע"ש. וא"כ לפ"ז בנ"ד שלא עשה הש"ה כ"א על הנתינה בלבד וטרם כא' לסופר ולעדים כו' לא שייך תירוץ הנ"ל ויש מקום לדברי הר"ז נ"י. אך על האמת תמיה לי התירוץ הנ"ל דלפ"ז א"א לעשות ש"ה קודם הכתיבה כ"א דוקא להסופר ולא לאחר כלל. וזה ודאי אינו. וגם הר"ז נ"י מודה דאחר שאמר לסופר כתוב (עכ"פ) יכול לעשות ש"ה גם לאדם אחר. שכן משמע ודאי מלשון השו"ע גבי אם הבעל נחפז ללכת בסה"ג דסי' קנ"ד ס"ל ע"ש. (וגם בגמרא נראה דימצא משמעות עכ"פ לזה. כמו במתני' דס"ו ב' אמר לג' תנו כו'