דברי נחמיה אבן נזר קיג

דתוס' כהן שהוא שינוי בקום ועשה חמיר מחיסר כהן שהוא בשב וא"ת. כמ"ש בסקל"ו. לכן כיון שלהרי"ו הפוסל בחיסר כהן ודאי נשמע דכ"ש בתוס' כהן. ומהב"י החולק עליו בחיסר אין ראיה בתוספת. לכן החליט דבתוס' כהן כ"ע מודו דפסול. והנה דבריו ז"ל ודאי לפה"נ אינם מתורצים עדיין בזה דכיון שבס"ק ל"ו חשיב' ליה כמוכח בהדיא מדברי התוס' ורא"ש וסיעתם דגם בתוספת כהן כשר אעפ"י שכת' שם בתירוץ ב' שיש לומר דלא מכשרי אלא בשטרו' ולא בגיטין מטעמא דלעז. לא שייך להחליט שזה מוסכם. כיון שהוא נגד המוכח מפשטות התוס' ורא"ש לדעתו וכבר כתב שם בתירוץ א' שהב"י רצה לדחות דברי הרי"ו אף לשיטתו דס"ל כהחולקים ופוסלים במקום לידה. אשר לפ"ז ודאי לעיקר הדין ס"ל להב"י כהתוס' ורא"ש (וכדפסק בשו"ע סי' קכ"ח במקום לידה). וא"כ גם בתוס' כהן כשר אף בגט והיינו דע"כ ליכא בהא משום לעז כו'. ובשגם שכ"ז אליבא דהרא"ש ופי' הרח"ש בתוס'. אשר גם מהב"י נראה דהכי ס"ל כמ"ש הג"פ. אבל לפי' הרא"מ ושאר פוסקים אשר גם הג"פ נראה כמסכים לזה ודאי התוס' וכל סיעתם (זולת הרא"ש) מכשירים וכנ"ל וא"כ איך שייך לומר דלכ"ע הגט בטל. אבל לדינא לכאורה יש קצת מקום לזה (לדידן הנמשכי' אחר הרמ"א וב"ש) דכיון דחזינן דקבע לנו רמ"א בשו"ע פלוגתא בחיסר כהן משמע שבתוס' כהן דחמיר טפי מחליט דפסול. ונשמע דס"ל בפי' התוס' כהרח"ש. (ואולי היינו משום כיון שברא"ש מפורש דחיישינן ללעז ודברי התוס' סתומים אפושי פלוגתא לא מפשינן). ובמציאות תוס' כהן פשיעא לי' שיש בו משום לעז. וע"כ לא מכשרי אלא בשטרות כתירוץ ב' דג"פ. ומשה"נ החליט בס"י בשינה שם האב (ולא הוחזק) דתצא. ולכאורה היינו מטעמא דלעז כמ"ש הב"ש סקי"ז וע"ש עוד סקט"ו וי"ח. ומ"מ נראה דאין זה מספיק להחליט דתצא והולד ממזר כו'. בדבר שלהרבה פוסקים נראה דכשר כנ"ל. וברמ"א ג"כ אינו מפורש להחמיר כ"א איזה משמעות. וגם בב"ש אינו מפורש דין תוס' כהן כלל. ועוד הרי בהא דהרי"ו בחיסר כהן. י"א שלא אמרה אלא לכתחילה ואם נתגרשה תנשא לכתחילה. ואף מהרי"ט שבס"ש וג"פ החולק ע"ז נראה דהיינו שגם בדיעבד לא תנשא אבל אם נשאת שתצא לא שמענו. וכן רמ"א שכתב י"א דפסול יש לומר שאין כוונתו כדין פסולי (דרבנן) דשינה שמו דתצא וכו' אלא כדין סתם פסולי דרבנן דסי' ק"נ דאם נשאת לא תצא. וא"כ אף אם נעמיד יסוד על משמעות דבריו שבתוספת כהן היה מחליט דפסול היינו (שלא תתגרש בגט זה אפילו בשה"ד או אף) אם נתגרשה לא תנשא אפי' בשה"ד ומשא"כ בחיסר כהן שמכריע להקל בשה"ד (שתתגרש בו לכתחילה כמ"ש הג"פ סקנ"ט). אבל שאם נשאת תצא לא שמענו כלל. ומה שבשינה שם האב כתב בהדיא דתצא. ש"ה שהרא"ש בתשו' פוסל בהדיא מטעמא דלעז. ומשמע דהיינו כדין שינה מקום דירה דתצא כמ"ש מהריב"ל שבג"פ סקמ"ט וגם להתוס' אפי' לפי' הרא"מ יש לומר דס"ל שצריך לכותבו לכתחילה עכ"פ (מעיקר הדין) וע' בה"ג סקי"ח וסקט"ז משא"כ בכהן וככל הנ"ל (ומה שבהגהה סס"ט מתבאר דבשינוי כינוי שם האב פוסל בהחלט. יש לומר דהתם נמי ר"ל כסתם פסולי דרבנן דסי' ק"נ. בשגם דש"ה די"א שלכתחילה צריך לכתוב מעיקר הדין כמ"ש כ"ק שי' וע' ד"מ). ועוי"ל דהנחה הנ"ל דתוס' כהן חמיר מחיסר שזה בקום ועשה וזה בשב וא"ת. אינו מוכרח כ"כ (ויש לומר ג"כ להיפוך) והוא דהא עיקר החששא דלעז תלוי במה שאדם נקרא ע"ש כך כמ"ש הרא"ש. וכאן בענין הכהן. אף את"ל שכשהוא כהן נקרא ע"ש כהונתו כמ"ש המכמ"א שע"ד סי' כ"ז והיינו שנקרא (לפעמים) פלוני כהן. אבל כשאינו כהן אלא ישראל ודאי אינו נקרא ע"ש כך (פלוני הישראל). אלא שיש לומר דממילא כשנקרא בשמו סתם נודע ונרגש שהוא ישראל הרי זה בשב וא"ת. והרי מצד זה. תוספת כהן קילא מחיסר כהן. דהתם כשהוא כהן נקרא ע"ש כך. והרי פרסום כהונתו בקום ועשה. משא"כ כאן. אלא שכשרואים בהגט הוא להיפוך דבחיסר הרגש השינוי הוא בשב וא"ת ובתוספת ההרגש הוא בקום ועשה. ולא ראי זה כראי זה. והצד השוה שבהם ששניהם אינם דומין לשינה מקום דירה ושם האב וכה"ג. דהתם בין הפרסום ובין השינוי בגט הוא בקום ועשה. (ובזה יובן מה שלפה"נ הג"פ גופא בקושייתו ותירוץ הא' ע"כ הוי ס"ל דגם בתוס' כהן לא שייך לעז וכנ"ל) וא"כ יש לומר שרמ"א שכתב פלוגתא בחיסר כהן והכריע להקל בשה"ד. ה"ה בתוס' כהן אלא שאין דרכו כ"כ לקבוע בשו"ע כ"א מה שנמצא בפוסקים בהדיא. (ובאמת לכאורה נראה דמה שבתוס' כהן לא נודע שהוא אינו כהן כ"א מדלא נקרא פלוני הכהן קיל טפי דודאי דגם רוב הכהנים נקראים סתם בשמם. (רק שיש לומר בקריאה לס"ת וכה"ג נקרא הכהן) אבל בחיסר כהן מה שההרגש בגט הוא מדלא כתב הכהן הוא הרגשה טוב' עכ"פ שהרי לעולם בכל הגיטין נוהגין לכתוב הכהן כו')

כללא דמילתא לפה"נ מכל הנ"ל רחוק להחליט שיהיה הגט בטל לגמרי גם בתוס' כהן במגרש עצמו (בפרט לפי הנ"ל שהוא מילתא דרבנן עכ"פ). וגם קצת יש מקום להכשירו לכתחילה בשה"ד כהכרעת רמ"א בחיסר כהן. לכן לפע"ד עם היות שהתו"ג ונ"ב לפה"נ נוטים לדברי הג"פ כמ"ש כ"ק שי' וגם מדברי הב"ח בתשו' סי' צ"ב נשמע כן ובתשו' מאיר נתיבים ראיתי שכתב סי' מ"א שהדבר פשוט כביעת' בכותח' דאין כאן שום היתר כו' אפי' בשה"ד הגדול דהוי ממש כשינה שמו כו'. ומשמע דס"ל שגם בנשאת תצא (משא"כ מדברי הנ"ב ותו"ג (וב"ח) אין ראיה כ"כ דתצא). מ"מ לא נפלאת ולא רחוקה היא מאי דמשמע ודאי מדברי הגאון בי"מ (ובפרט בתשו' השני' דסי' קי"ט) שדעתו להקל גם בתוס' כהן במגרש עצמו. וגם הגרע"ק ז"ל משמע שלא היה מחליט להחמיר גם בכה"ג (ובנשאת יש לומר שהיה מודה דלא תצא). ואזכיר תוכן דבריהם בקצרה. דהגרע"ק דחה פי' מהריב"ל בתוס' לדינא. דלפ"ז ע"כ לא קיי"ל כהתוס' דמקום דירה יוכיח כדלעיל (ובזה הודה לו הבי"מ). ונשאר רק ב' הפירושים דלעיל אשר לפי הנ"ל בשם הרא"מ מודה שיש להקל. ולפי הרח"ש פשיט' ליה (בסי' קי"ח) דלפ"ז אין ללמוד משטרות לגיטין היכא דאיכא משום לעז וכתירוץ הב' דג"פ) ותלוי בשיקול הדעת אם יש בתוס' כהן משום לעז. וכיון שאין הכרע לפי' הרא"מ ובשגם שנראה לו לדוחק פי' זה. ולפי' הרח"ש הדבר תלוי בשיקול הדעת בלי ראיה קשה עליו להקל עד שיבורר ההיתר מגדולי הדור והגאון בי"מ להיות שהיה פשוט בעיניו שגם בענין לעז אין לחלק בין שטרות לגיטין. אם מצד שכן משמע מתוס' ורא"ש שראיית ר"ת היא לעיקרא דדינא כדהוי ס"ל לג"פ. אם מצד דס"ל שגם בשטרות שייך מעין לעז כמש"ש לכן פשיטא לי' שגם לפי' הרח"ש (וכן להרא"ש) ע"כ ליכא בתוס' כהן משום לעז. ומובן דכ"ז היינו אפי' במגרש עצמו. אלא שאח"כ הוסיף הבי"מ דגם לתירוץ הב' דג"פ שיש לחלק בין שטרות לגיטין מטעמא דלעז. מ"מ יש להקל באבי המתגרשת עכ"פ. אבל עיקר דעתו נראה להקל גם במגרש וכדמשמע יותר בתשובתו השני' כנ"ל וגם הגרע"ק ז"ל מה דמשמע מדבריו שגם לחומרא לא רצה להחליט מובן דהיינו מתרי טעמי. א' משום היותו מחשיב הפי' הנ"ל בשם רא"מ לדוחק עכ"ז אינו מוכרע. והב' דגם לפי' הרח"ש כיון שהדבר תלוי בשיקול הדעת אם יש בתוספת כהן משום לעז לא רצה להכריע בלי ראיה. וכ"ז שייך גם במגרש עצמו. גם כיון שאין הדבר מוכרע אצלו נראה דבנשאת היה מודה דלא תצא. בשגם שבאמת לפה"נ לא ראה כלל דברי הרא"מ ולא דברי המכמ"א ואולי גם דברי הג"פ דרסי' קכ"א לא ראה שהרי לא הזכירם כלל (אך בשם הפנ"י הזכיר פי' הא' ולא פי' הב' וצ"ע למה). רק שמדברי הג"פ