דברי נחמיה אבן נזר קח

שיהיה כדין. אין זכר לזה בדברי ריב"ש בהדיא כו'. וגם תיבת גדול צריך למחוק לפ"ז. נוסף ע"ז דבאמת העיכוב שיבוא להתדיין אם צריך לגרש לכאורה הרי זה כמי שמזכיר בתחילת הכפי' גם הגירושין דבעי' שיהיה הכפי' לדבר שהוא כדין כנ"ל. אבל מה אעשה שאין בידי לפרשו בטוב ואיהו דחיק כו'. ואולי יש לומר דכוונתו לומר דכפי' זו דעיכוב האב כיון שחשבו שהוא רוצה להרחיק נדוד עם בנו ושיהיה הוא גרמא בנזקין. א"כ הרי עיכובו כדין וכ"ז אינו שווה להעמיס בלשונו ועלה ע"ד לומר דס"ל כיון שהעיכוב היה רק שיבא בנו לדין. אם לא יבא בנו אלא יעשה מחמת זה דבר אחר היינו לגרש אין בזה משום מצות כיבוד. וג"כ אינו מובן למה שעכ"פ עי"ז ניצל האב כו'). וכתב עוד ועוד שאף לבן עצמו כו' והוא מובן. ושוב כתב ועוד שאין ההעכבה אונס של כלום שבעבורו יגרש בנו כו'. בזה חוזר לדחות ההנחה דלעיל שכתב אף אם נאמר כו'. דהיה מסתפק לומר שיש בזה אונס לבנו מצד מצות כיבוד אב דומיא דחלה האב כו' עתה מסיק דז"א ולא דמי דכאן גבי גירושין אין מצוה כלל מצד כיבוד אב דהרי זה כלעבור על ד"ת כו' דקשה גירושין כו'. והיוצא מכ"ז דלריב"ש פשיטא לי' כהתשב"ץ באונס אב על בנו דמצד הטבע ודאי לא חשיב אונס ואף גם מצד מצות כיבוד שלפ"ד יש סברא לומר דהוי אונס לבנו דעכ"ז מסיק דז"א דאין בזה מצות כיבוד כלל (אבל אלו היה בזה משום מצוה משמע דהוי ס"ל לריב"ש דחשיב אונס ממש אפי' בלי כפיית ב"ד וכנ"ל לדעת ריטב"א ולא כתשב"ץ כנ"ל): סימן ל"ג

השאלה לא נמצאה ומובן מתוך התשובה

הנה לפ"מ שמובן שתופס כת"ר בגוף המעשה ששלחו ש בכתי' הבעל לסופר ולעדים ולשלוחי'. אם כן הוא גם בעיני היה נראה להקל בשעת הדחק. דהנה הסברא שהמציא המכמ"א דהיכא ששלח למקום אחר הוי כאומר אמרו אינה מוכרחת כמ"ש כת"ר ואינו כדאי לחלוק בזה על הרד"ך ועל הב"י שמבואר ממ"ש על הקונטרסים דלא ס"ל כן (וכן משמע מתשו' רבינו ז"ל) ומאי דפשיט' ליה להמכמ"א דלא עדיף כתיבה מאמירה. וס"ל דבשעה שהכתי' ביד אחרים המוליכים אותו ה"ה כאלו הדבר הכתוב שם נמסר להם בשליחו' שהם ימסרו ענין השליחות למי שנשלח לו והוי כהורק מכלי אל כלי וא"כ לא עדיף מאומר אמרו. אבל באמת נראה דז"א דהמוליך הכ"י אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא. ואם כ"י כדיבור הרי זה כאלו המשלח מדבר עם הסופר בלי אמצעי. וראיה ע"ז מהדין שבסי' קמ"א סל"ה. דאילו היינו חושבים מה שהכ"י ביד גוי כאלו נמסר הדבר אליו ואח"כ כשמוסר להישראל מידו הית' זאת לו א"כ הוי פסול רק ההיתר הוא לפי שאינו עושה אלא מעשה קוף וכמש"ש הרא"ש והכי קיי"ל רק שרמ"א כתב שלא ראה נוהגין כן והיינו ודאי לכתחילה בלבד (ומטעם כת"י לא מחמת הגוי כו' ע' ד"מ). ואף החולקים שם כתבו שרק לכתחילה לא תנשא כו'. ומטעם שמ"מ יש להגוי נגיעה בדבר (ע' ב"י סי' ל"ה שהאריך) אבל אם כסברת המכמ"א הרי זה כעושהו שליח שישלח הוא את הישראל וכה"ג נראה דהוי פסול מדאורייתא גם יש לומר דהחולקים לא איירי כלל שמוסר כ"י ביד הגוי אלא שאומר לו בע"פ שימסור להישראל ויאמר לו בשמו כו' (ועכ"ז פליג הרא"ש כיון שלאו שליח שווי' בזה אלא שדברים בעלמא מסר על ידו להישראל בשמו ע' נ"מ סי' קפ"ב. אלא שהוסיף הרא"ש שממנה בכתבו כו' ע"ד מהיות טוב ונמשך למאי דסיים בשם ר"ת שכן נוהגין באשכנז כו'. אבל גם בלי כתי' מותר מן הדין לדידי' דאל"כ מאי מתמה על הגאוני' הלא הם לא הזכירו כתי' כו'). אבל ע"י כתי' יש לומר שגם הגאונים יודו שם. וא"כ ה"ה כאן לענין אומר אמרו אין לחשוב האמצעי כאלו נמסר לו בשליחות הענין. אלא מעשה קוף בעלמא. והן אמת דע"כ לתרץ דברי המכמ"א יש לומר דס"ל לאידך גיסא דיש לומר ג"כ מאחר דהתם להרא"ש גם בלי כתי' כשר לדינא כנ"ל והיינו לפי דהתם לא שייך טעמא דמילי לא מימסר לשליח לפי שהגט בידו (וכ"ש דלא שייך טעמא דלשמה) ובישראל כיוצא בו מותר לגמרי. אלא בגוי אלו עשהו שליח לכך יש טעמא דאין שליחות לעו"ג אבל כשלא עשהו שליח אף שמוסר דברים על ידו לישראל בשם הבעל ס"ל למר דמותר לכתחילה ולמר בדיעבד. לכן גם ע"י כתי' לא גרע מבע"פ אף לפי סברת המכמ"א. אבל כאן באמרו לסופר לכתוב דלדעת רמב"ן וסיעתו גם אומר אמרו בשמי פסול א"כ יש לומר דגם בכתי' ע"י אחרים פסול אם מטעם דחשיב מילי אם לטעם לשמה כמ"ש רמב"ן אמנם אף נאמר כן לתרץ דברי המכמ"א דלא נשווי' כטוע' כו' אבל דלא קיי"ל הכי שהרי הרי"ו וב"י ורמ"א ואחרונים בסי' ל"ה הושוו כולם עכ"פ ללמוד מדין הנ"ל להקל בממנה שליח קידושין ע"י כתי' ע"י עו"ג וע"ש שכל א' מרבה להקל יותר מלענין גט. וגם כשלא נתן בידו כסף קדושין ואדרבה בכה"ג כ' הב"ש דלכ"ע אין חשש כלל. והרי אם הי' אומר בע"פ אף ע"י ישראל הרי הביא שם רמ"א וב"ש מקודם לכן סמוך ונראה הרבה דעות אם שליח עושה שליח ומדברי כולם נלמד דאם לא מסר ביד הראשון גם כסף הוי מילי לכ"ע (ומשמע ודאי דפסול מדאוריי' ע"ש) ומשמע ודאי דאף נתינת רשות לא מהני. (שהרי גם בגירושין בעי' עכ"פ נתינת רשות גם בשליח הולכה אם לא חלה כו' ובשליח קבלה יש ב' דעות כבסי' קמ"א). ועכ"ז כששולח כתי' ע"י אחר (ישראל) לכ"ע מהני ולא הוי מילי. א"כ ע"כ דלא כסברת המכמ"א (אם מטעם דהכתו' יש בה ממש או דהרי זה כמדבר עם מי שנכתב אליו בלי אמצעי). ועוד יש להביא ראיה מהדין שבח"מ סי' כ"ח סי"א שכ' האחרונים שם דבת"ח עכ"פ נוהגין כר"ת וסיעתו לשלוח כתי' לב"ד. (וע' נ"מ שם דהוי כמגיד בב"ד בעת ראית הכתיבה כו'). ואף רש"י וסיעתו החולקים שם היינו דוקא גבי עדות דבעי' מפיהם ולא מפי כתבם. (כדמחלק בהדיא בגמ' ד' ע"א אליבא דר"פ שאני עדות כו'). אבל בלא זה היה מותר לכ"ע. ואם כסברת המכמ"א הרי זה כעד מפי עד. והן אמת דלכאורה יש מקום לקיים סברת המכמ"א דלא כ"כ אלא לפי העומדים בשיטת הרמב"ן דטעם אומר אמרו משום לשמה. לכן בכתי' ק דודאי גם שנשלח ע"י אחר אין לומר דהוי כהורק מכלי אל כלי וכדמוכח מכל הנ"ל מ"מ לענין לשמה ס"ל ז"ל דג"כ כל שאינו רואהו ממש הורע כחו לענין הכוונה לשמה מאלו רואהו כותב כו'. ולפ"ז אין ראיה לסתור סברתו מכל הנ"ל. אבל מ"מ אין סברתו מוכרחת ומבוררת כ"כ שיהי' כדאי לחלוק בזה על הב"י ורד"ך אך עיקר סמיכתו בזה הוא על דברי הריא"ז שלפ"מ שהביא הוא בשמו מבואר שם להדיא החילוק שלו. לכן עפ"ז יחס ג"כ סברא זו לעוד איזה פוסק (אשר באמת יומשך בזה קולא היינו דאף לסה"ת וסמ"ק וכה"ג שהזכירו להחמיר בשולח למקום אחר דיש לומר דס"ל כנ"ל ולהקל בכותב בפניו) ובאמת סברת החילוק מצ"ע ראוי להאמר לענין לשמה אלא שמה. שעפ"ז תמה על הב"י אינו כדאי כנ"ל ובפרט מה שבא בטענה ע"ז מכח אומר אמרו לא צדק כ"כ ונאחז בסבך בדברי הריא"ז כנ"ל ובריא"ז שלי ס"פ התקבל משובש הגירס'. ובאמת לענין נד"ד האריכות בזה אך למותר לכאורה דלא נ"מ כ"כ אם נתפוס כסברת המכמ"א א"ל שהרי עכ"פ בשולח למקום אחר מבואר בהרבה ראשונים להחמיר (ומאי נ"מ אם נאמר שזה שזכרו למקום הוא בדוקא א"ל). ומקילים בהדיא אין לנו מהראשונים כ"א הר"י בעל תוס' והרמב"ם שברמב"ן ור"ן אבל המחמירים רבו כמו רבו ר"ת ורא"ש (רק שתירוץ א' מיקל במק"ע) וסה"ת וסמ"ג וסמ"ק והנמ"י ומרדכי ורשב"א ור"ן ושאר פוסקים כמעט כל הבאים אחר ר"ת כו' (וע' מ"ל