דברי נחמיה אבן נזר קו

דברי ריטב"א אהדדי אבל לא אסיק בה לתרץ דההיא דסי' קס"ה (דאיירי בכפי') ג"כ לא פסול כ"א לכתחילה כו' אלא כתב ג"כ לחלק בין כפי' ממש ע"י ב"ד לבין כפי' שכופה א"ע מכח השבועה. אלא שסיים דזה נראה היפוך מ"ש מהרי"ק גבי השליש ממון כו'. מזה נראה שלא בא להוכיח ממהרי"ק אהריטב"א אלא שר"ל שממהרי"ק נראה שחולק אריטב"א. אבל לריטב"א ע"י כפיית ב"ד עכ"פ הוי אונס ממש גם בדיעבד. ולפ"ז עכ"פ יש ב' דעות בנשבע לגר גם לענין דיעבד דלר"י בן הרא"ש ומהרי"ק גם ע"י כפי' ממש לא חשיב אונס (ואפי' לכתחילה) ולריטב"א ע"י כפי' ממש הוי אונס ממש. ואם מעצמו מאנס א"ע מכח השבועה לא חשיב אונס ממש (כ"א לכתחילה). אבל כבר נתבאר שגם מה שלמד מכפיית השליש דמהרי"ק לכפיית בד לקיים שבועתו ג"כ אינו מוכרח. דש"ה שמתחיל' השליש אדעתיה דהכי ומשא"כ גבי שבועה יש לומר שלא עלה ע"ד שיכפוהו ב"ד כו'. וגם נתבאר שמדברי ריטב"א משמע דגם בלי כפיית ב"ד אם מתחרט כו' הרי זה אונס ממש. ולפי זה ג' דעות הן כנ"ל. אמנם כ"ז גבי שבועה שיש לומר עכ"פ שגם הכפי' דב"ד לקיים שבועתו הכל נקרא אונס שהביא ע"ע דלהפמ"א דסי' מ' כ"ע ס"ל הכי ולמ"ש בסי' מ"ח עכ"פ מהרי"ק (ור"י בן הרא"ש) ס"ל הכי ולפמ"ש לעיל עכ"פ צ"ל דר"י בן הרא"ש ס"ל כן. אבל אין מכל זה ראיה על כפיית ב"ד בשביל כיבוד אב דהתשב"ץ דזהו וודאי לא הביא על עצמו יש לומר דלכ"ע חשיב אונס ממש וכדמוכח (בק"ו) מהא דאין כופין כ"א היכא דאיתמר בהדיא כו' כנ"ל). ולריטב"א ודאי הכי ס"ל (דגם לפמ"ש פמ"א סי' מ' הרי צריך לטעם שהוא הביא על עצמו כו') ולא עוד אלא דגם בלי כפי' ממש אם הוא אינו רוצה באמת אלא שמוכרח מצד כיבוד אב הרי לפי משמעות ריטב"א הנ"ל כה"ג חשיב אונס ממש גם גבי שבועה (ואף לפמ"א הרי גם בכה"ג צריך לטעם הנ"ל) וממהרי"ק והר"י לפי הנ"ל אין ראיה עכ"פ

ומיהו בדברי ר"י בן הרא"ש כיון שבאנו לדחוק בדבריו דרק גבי שבועה דוקא קאמר עם דלא משמע כן ממ"ש שכל דבר המוטל על האדם כו'. א"כ יש לומר עוד דלאו דוקא גבי שבועה בלבד קאמר ומטעם שזה הביא הוא על עצמו שהרי אין רמז בדבריו לטעם זה כלל. אלא יש לומר דס"ל שלא נקרא גט מעושה אלא כשהכפיה היא על הגט ממש מצד עצמו. אבל כשהכפיה היא מצד אחר כמו שאנו כופין אותו לקיים שבועתו אף שממילא היינו שיתן גט עכ"ז אין זה נקרא גט מעושה (כיון שהכפיה על קיום שבוע' בעלמא הוא כדין. לכן אף דכאן נמשך מזה ממילא שיתן גט אין זה נקרא גט מעושה שלא כדין כו') ומשא"כ באותן דפ' המדיר שהכפיה באה מצד החיוב לגרש יש לומר דהוי גט מעושה שלא כדין היכא דלא איתמר שכופין. וזה מדויק קצת בלשונו שכתב שב"ד כופין לקיים שבועתו והגט הניתן (ר"ל ממילא) בכפיה זו (דקיום שבועה) הוי גט כו'. וגם בלשון ריטב"א דסי' קס"ה יש גילוי שעלה ע"ד סברא זו אלא דלא ס"ל לסברא אמיתית. ע"ש במ"ש אעפ"י שעל השבוע' אתה בא לכופו כיון שמחמת אותה כפי' הוא חולץ החליצה מעושית היא ממילא עכ"ל. הרי שבא לשלול סברא זו וא"כ יש מקום לייחס סברא זו להר"י בן הרא"ש. וגם מה דסיים שכל דבר המוטל כו' מיושב קצת עפ"ז דר"ל כיון שבעלמא כל דבר המוטל על האדם לעשות כופין כו' א"כ עלינו לעשות כדין ולכפותו לקיים שבועתו. והמעשה (הנמשך מזה ר"ל הגט. ממילא) קיים. והנה לפ"ז גם התשב"ץ יש לומר דס"ל הכי. וכן משמע ממש"ש (ד"ב סע"ד) כיון שעיקר העישוי לא היה בשביל הגט אלא משום כבוד אביו כו' ע"ש. הרי תלה הדבר בכוונת המעשין ואלו היתה כוונתם בשביל הגט אעפ"י שמ"מ לגבי המגרש יש בו משום כיבוד אב ויש לומר דמתרצה משום מצוה לשמוע דברי אביו. לא מהני. (וכן משמע ממה שלא כתב התשב"ץ סברתו זו כ"א להסיר מה שאמר המגרש שאביו היה מכריחו כו' ע"ש אבל לענין מה שעיכבו את האב מלצאת הרבה שם טעמים אחרים דלא חשיב אונס ולמה לא צירף ג"כ דאף אם היה זה אונס ממש על הגט מ"מ כיון שיש בזה משום מצות כיבוד אב יחשב כמו מעושה כדין שבגמ' מצד הסברא דמצוה לשמוע כו'. אלא משמע דזה לא היה מהני). ולכאורה אמאי ולומר דבעי' שהמעשין תהיה כוונתם לשם מצוה דוקא. אין טעם לזה. דלפהנ"ל ראוי שיהיה תלוי בכוונת המגרש אבל מאי נ"מ בכוונת המעשין. אלא נראה דצ"ל דכשמעשין על הגט ממש מצד עצמו אז בעי' שיהיה מפורש בגמ' דכופין. אבל כשהכפי' היא לכוונה מן הצד כמו לקיים מצות כיבוד (או לקיים שבוע'). אף שממילא היינו שיתן גט אין זה גט מעושה רק בעי' שיהיה אותו דבר שמעשין מחמתו דבר מצוה כו' (וקצת צ"ע למה בעי' שיהיה אותו דבר מצוה כו'). ועוד יש לומר (לדעת הר"י בן הרא"ש) מעין הנ"ל בע"א. דס"ל דהא דבאותן דפ' המדיר אין כופין כ"א היכא דאיתמר בהדיא. היינו משום דכיון דגבי גט יש בו משום גט מעושה אמרינן דכל מקום דאמרינן בגמרא סתם יוציא אנו היתה כוונתם שיכפוהו ע"ז היו מפרשי' בהדיא אבל כל שלא פורש דכופין אמרינן שלא פסקו ע"ז דין כפי' אלא רק חייבו אותו להוציא אבל אין דינו כלל שיכפוהו הב"ד (לא מפני חומר העישוי). וממילא אם יכפוהו יהיה מעושה שלא כדין כיון הכפיה עכ"פ היא שלא כדין. אבל בשאר מצות וחיובים הרי קיי"ל דעל מ"ע (אפילו דרבנן כו') מכין עד שתצא נפשו אעפ"י שלא נתפרש בהדיא דכופין אמרינן שכן היה דעת חכמים שדינו בכפיה. ולכן ממילא אם אירע שיש חיוב ומצוה בגט מצד דינים אחרים. דינו ג"כ בכפיה והרי זה מעושה כדין. וזה נראה יותר נכון בדעת הר"י בן הרא"ש (ומש"ש שכל דבר המוטל כו' היינו במצות וחיובים דעלמא זולת הנזכרים בגיטין גופייהו כו') אבל בדברי התשב"ץ עדיין לא יועיל זה לפמשנת"ל דכיבוד אב אין דינו בכפיה כו' וממילא יהיה גט מעושה שלא כדין לפי הנ"ל. וצ"ל בדעתו כדלעיל דכל שהכפיה היא מצד אחר שלא מחמת גוף הגט אלא שממילא היינו שיתן גט לא חשיב גט מעושה (אעפ"י שאין אותו דבר מצוה דינו בכפיה. אלא שכבר נתבאר דלפ"ז צע"ק למה בעי' כלל שיהיה מצוה באותו דבר כו')

ונמצא שבדברי הר"י יש לפרשו בה' פנים. א' כפשוטו כללא כייל לגמרי (והיינו ע"כ דגם דאותן דפ' המדיר וכה"ג ס"ל כהאומרים דכ"מ דאמרינן יוציא סתם כופין. אלא שצ"ע שחולק על אביו הרא"ש) והב' דכפיה במילי קאמר כו'. ג' דגבי שבועה דוקא ס"ל דגם הכפי' ה"ל אונס שהביא על עצמו. ד' דכל שהכפיה לסבה מצד אחר כמו שבועה ודוגמת' אף שממילא היינו שיתן גט אין בזה משום גט מעושה שלא כדין. ה' דס"ל דכל שדינו בכפיה מאיזה צד שיהיה הרי זה מעושה כדין. רק גבי גיטין אמרינן דכ"מ שאמרו סתם יוציא אין דינו בכפיה וממילא אם כפוהו הרי זה מעושה שלא כדין כו'. ולפי"ז מובן שאין ראיה שיהיה הר"י (רב או) חבר להתשב"ץ כ"א עפ"י פי' הד' הנ"ל או עפ"י פי' הא' כפשוטו כנ"ל ועדיין צ"ע לפמשנת"ל דבכיבוד אב אין דינו בכפיה כו'). אבל לפי' ג' פי' אחרים אין ראיה כו'. אמנם כ"ז ע"י כפי' ממש. אבל במה שכפוי ועומד מצד מצות כיבוד יש ראיה מהר"י דלא חשיב אונס (אעפ"י שהמצוה היא מצד אחר כו') זולת לפי פי' ג' הנ"ל אין ראיה מהר"י גם בכה"ג. ומדברי הריטב"א דלעיל לפמשנת"ל דגם גבי שבועה משמע דס"ל דאם מתחרט אלא שמכריח א"ע מכח השבועה הוי אונס ממש גם בדיעבד א"כ ודאי גם אי מכריח א"ע מצד מצות כיבוד אב דינא הכי. וגם לפמ"ש בעל פמ"א (גם בסי' מ"ח) בדעת ריטב"א דגבי שבועה בכה"ג לא חשיב אונס ממש. וכבר נתבאר דגם רמ"א נראה דהכי ס"ל לדינא והיינו שכ"מ עכ"פ מדברי מהרי"ק מ"מ כיון שבאו ע"ז מצד הטעם שאונס זה הוא הביא על