דברי נחמיה אבן נזר קה

בסי' קנ"ד לחוש להאומרים דכפי' בשוטים גם באותן דפ' המדיר וכה"ג הרי זה מעושה שלא כדין אם לא היכא דאיתמר בהדיא דכופין. והיכן איתמר בהדיא בגמ' דכופין בנשבע נגרש כו'. ואולי יש לדחוק בכוונתו דהכי קאמר כיון שהדין נותן (אפי') לכופו לקיים שבועתו (בעלמא). וא"כ נהי דגבי גט א"א לכופו בשוטים ממש (כיון דלא איתמר כו'). חבל מ"מ למה ניחוש למה שדומה לאונס מכח השבועה מצד עצמו הרי בזה הוא מעושה כדין. וזו באמת לכאורה קשי' טובא דהרי זה דומה לאותן דפ' המדיר דאמרי' ליה חכמים חייבוך להוציא ואם יגרש מפני זה ודאי הרי זה מעושה כדין. וצ"ל דהקולא דמעושה כדין (דאמרי' ניחא ליה משום מצוה לשמוע ד"ח) אין זה אלא כשהחיוב הוא מצד הגירושין מצד עצמו ולא כשהחיוב בא מצד אחר (וע"ד שנת"ל לענין כפי' בשוטים), ולכן בנשבע לגרש היה הדין נותן דאפי' בדיעבד יהיה פסול אם יגרש מפני השבועה אלא שמתכשר משום שזהו אונס שהוא הביא ע"ע. ולכן לכתחילה חוששים להתיר לו שלא יהיה דומה לאונס. (ובלא"ה לאו קושיא היא כ"כ כיון שאין זה כ"א לכתחילה חומרא בעלמא היכא דאפשר והתם א"א לתקן כו' ע' לקמן שכצ"ל לרמ"א). (וע' בת"ג במ"ש ובזה יש לחלק בין שבועה לקנסות כו' שאין דבריו אלו מובנים ואולי יש ט"ס) כל זה לדעת ריטב"א (ושו"ע). אמנם בב"י סי' קנ"ד שם בריש הסי' הביא תשו' ר"י בן הרא"ש דס"ל בנשבע לגרש דב"ד כופין לקיים שבועתו והגע הניתן בכפי' זו גט הוא שכל דבר המוטל על האדם לעשות כופין אותו לעשותו והמעשה קיים עכ"ל. הרי נראה שחולק על הריטב"א וס"ל דאף אם כופין בשוטים לקיים השבועה לגרש (וכ"ש לחלוץ) הרי זה כמעושה כדין. ומצאנו חבר (או רב) להתשב"ץ (רק שעדיין גבי כיבוד אב שהוא מצוה שמתן שכרה בצדה ואין כופין כנ"ל צ"ע). אבל גם על הר"י הנ"ל יש לתמוה איך יחלוק על אביו הרא"ש ושאר פוסקים שהכריעו שאין כופין אלא היכא דאיתמר בהדיא בגמ' כו' כנ"ל. ולכאורה עלה ע"ד דיש לומר דהר"י לא כ"כ כ"א גבי שבועה דוקא ויש מקים לומר דס"ל דכיון דעיקר השבועה הוא הביא על עצמו לכן אף מה שאנו כופין אותו לקיים שבועתו הכל הוא הביא על עצמו ולא נקרא אונס. אבל באמת לא משמע כן מדברי הר"י דלא אתי עלה כלל מטעם אונס שהביא על עצמו אלא כתב שכל דבר המוטל כו' כנ"ל הרי דכללא כייל. והרי גם בכל אותן דפ' המדיר וכה"ג שחכמים חייבוהו להוציא הם ג"כ בכלל דבר המוטל על האדם לעשותו ועכ"ז אין כופין וצ"ע ואולי יש לדחוק דהך דכופין שבדברי הר"י אין ר"ל בשוטים כ"א במילי וכה"ג דכמדומה שנמצא לפעמים בפוסקים לשון כפי' סתם וכוונתם כנ"ל. וע' תוס' כתובות (מט.) וב"ב (ח:) שפי' ר"ת כפי' שבגמ' שם דר"ל בדברים. וע' פ' הכותב (פ"ו.) וכפיי' רפרם לרב אשי כו' אך ע' ריב"ש סי' ר"ן שכתב דשאני ההיא שהיא על העבר ונקרא כפי' כיון שהועילו הדברים כו' (אבל לענין קושייתו על ר"ת וכן הקשה הר"ן בכתובות שם ע' מהרש"א תירוץ טוב וע' שט"מ שם) שוב ראיתי בס' גבורת אנשים סי' י"ג פי' דברי רא"ש וטור כפי' במילי ואף שהש"ך כתב שזה דוחק גדול ע"ש סי' ל"ב אכפי' שבר"ן סירכ' דלישנא כו' ובסי' מ' כפי' שבר"פ במילי כו' והב"י בסי' קס"ה דקמ"ו סע"ב כתב דמאי דמשמע מדברי הטור דלר"ת כופין כו' כפיית מילי היא. אמנם במ"ל ספ"ב דה"ג כתב שהר"י בן הרא"ש והריטב"א פליגי הרי שתופס הך כפי' כפשוטו בשוטים וכה"ג. ושוב ראיתי שכ"כ. ג"כ בתשו' פמ"א ח"ב סי' מ'. ולכאורה יש לתמוה דאיך יחלוק על אביו הרא"ש כו' כנ"ל, וע"כ לומר לפ"ז דס"ל דרק גבי שבוע' שאני דיש לומר שהוא הביא ע"ע גם הכפי' כו' כנ"ל וע"ש בפמ"א דמהריב"ל ובעל פמ"א עצמו סוברים כן דגם הכפי' לקיים השבועה נקרא אונס שהוא הביא על עצמו ע"ש אך מה דפשיט' להו סברא זו ומחמת זה הקשה פמ"א דברי ריטב"א דסי' קנ"ד ודסי' קס"ה אהדדי ורוצה להוציא דברי ריטב"א דסי' קס"ה מפשטן ולומר דכוונתו דרק לכתחיל' אין כופין אבל בדיעבד אין זה נקרא מעושה ממש. לא נלפע"ד דמלבד דלא משמע כן מלשונו כנ"ל והרי לכתחילה ס"ל לריטב"א דגם בלא כפי' דומה לאונס וצריך להתיר שבועתו הרי המעיין בתשו' דסי' קנ"ד יראה דס"ל דמש"ה בדיעבד לא חשיב אונס דאמרי' דגם עתה רוצה הוא ממש (אף גם לא מחמת השבוע' כלל) דאם היה מתחרט (בגוף הגט) ה"ל לבקש צד להיות נקי משבועתו או לגלות דעתו למסור מודעה בכך עכ"ל. מזה משמע דאם היינו רואים שמשתדל להתיר שבועתו ולא עלתה בידו כו' או שהיה מגלה דעתו שהוא מתחרט רק שמוכרח מכח השבועה (שכן נראה פי' מסירת מודעה שבדבריו). היה נקרא זה אונס ממש נפסול גם בדיעבד (ומטעם הנ"ל דלא דמי' למ"ש דאמרי' לי' חכמים חייבוך להוציא מצד גוף הגירושין כו'). וא"כ כ"ש כשאנו רואים שמתחרט ורוצה לעבור על שבועתו אלא שכופין אותו בשוטים כו'. (שוב ראיתי בתשו' ב"א חאה"ע רסי' קכ"ט מבואר כן וע"ש כמה דברים שייך להנ"ל ושם (דרכ"ז סע"ב) חילק בין כשהחיוב הוא מצד אותו דבר עצמו כאותן שכופין להוציא לבין כשהחיוב מצד השבועה כו' כעין הנ"ל) ואעפ"י שבעל פמ"א הביא ראיה מדברי מהרי"ק שכתב דמי שהשליש מעות עד שיגרש אין זה חשיב אונס מה שלא רצה השליש להחזיר לו כו' דמזה משמע באמת דאף אם הוא מתחרט עתה לא חשיב אונס כיון שמתחילה הוא הביא האונס על עצמו. אבל מה ראיה ממהרי"ק על הריטב"א נגד משמעות דבריו בהדיא. ובאמת גם לפ"ד מהרי"ק אין ראיה על כפי' בשוטים מכח השבועה. דהתם שאני שמתחילה השליש אדעתיה שלא יחזיר לו אף אם יתחרט. ע"כ דס"ל שהכל הוא הביא על עצמו. אבל הכא יש לומר דלא עלה ע"ד שיכפוהו בשוטים (ולאו אדעתיה דהכי נשבע כו'). רק זאת יש לנו להוכיח ממהרי"ק. שאף אם מגלה דעתו שמתחרט בגוף הגט אלא שמוכרח מכח השבועה לא חשיב אונס ממש (גם יש לומר שזה דומה לחכמים חייבוך כו'). וכ"ז למהרי"ק אבל ריטב"א נראה דלא ס"ל הכי אלא כנ"ל. ובבה"ג ראיתי שהרא' מקור לדברי רמ"א (שנרא' שהוא מריטב"א כנרשם שם) מהא דא' בב"ב (מ"ז:) ודילמא שאני אונס' דנפשי' כו'. והרי התם (גם) עתה עושה רק מחמת האונס ועכ"ז לא חשיב אונס כו' נראה דהגאון סברא דנפשי' קאמר ותנא הוא ופליג אמאי דמשמע מריטב"א. ואולי הדין אתו שכ"כ לפרש דברי רמ"א שכן משמע דהכי ס"ל מדסתם וכתב ואפי' גירש מכח שבועה כו' דמשמע אפי' אם עתה מתחרט אלא שהשבועה מכריחתו כו' ולפ"ז ס"ל לרמ"א כדמשמע ממהרי"ק בזה ולא כדמשמע מריטב"א (ולכאורה לפ"ז הדרא קושית (הת"ג) הנ"ל לדוכתיה דלמה ניחוש לכתחילה להתיר השבוע' שלא יהיה דומה לאונס מכח השבועה כיון דבזה הוא מעושה כדין ומ"ש מחכמים חייבוך כו' כנ"ל. וצ"ל דבאמת אין זה כ"א חומרא בעלמא היכא דאפשר ומשא"כ התם גבי חכמים חייבוך א"א לתקן כו'). ונמצא לפ"ז יש ג' דעות בנשבע לגרש לפ"ד, הר"י בן הרא"ש כופין ממש (לפ"מ דמשמע ממהריב"ל ופמ"א ומ"ל) ולהריטב"א אף בלי כפי' אם נודע שהוא מתחרט ואינו מגרש כ"א מכח השבועה הרי זה מעושה שלא כדין (וע"כ היינו לפי שהחיוב הוא מצד אחר כו' כנ"ל) ולמהרי"ק אם מעצמו עושה מכח השבועה הרי זה אונס שהביא על עצמו ונא חשיב אונס וכמו אונס דנפשיה ואם ע"י כפי' יש לומר דמודה לריטב"א דהוי מעושה ממש שלא כדין כו'. והכי משמע דס"ל לרמ"א ובה"ג (וזה כעין הכרעה). (ולפמ"ש פמ"א בפי' דברי ריטב"א לכ"ע אף ע"י כפי' הרי זה אונס שהביא ע"ע ולא חשיב אונס בדיעבד. ולא פליגי כ"א לכתחילה כו'. ולפמ"ש לעיל שיש לומר בפי' דברי הר"י בן הרא"ש דכפי' במילי קאמר. לכ"ע ע"י כפי' ממש יש לומר דהוי אונס גמור ונדינא נראה כנ"ל בדברי רמ"ק וכעין הכרעה). ושוב ראיתי בפמ"א סי' מ"ח שהקשה ג"כ