דברי נחמיה אבן נזר קג

דחלה בנו אתי לאשמעי' דגם באונס קצת ולא אונס גמור כחלה הוא נמי שרי. וא"כ לכאורה אם איתא דגם חלה האב שרי היה ראוי לאשמעי' זה דהוי רבותא טפי כמ"ש התשב"ץ ומחתרת תוכיח כו'. אך בריב"ש סי' קכ"ז ראיתי שכתב וז"ל אף אם נאמר שהאונס הנעשה לאב הוא כמו אם נעשה לבן דומיא דאמרי' כו' נדרי אונסין כו' שחלה בנו וה"ה לחלה אביו שהרי חייב לשמשו כו'. הרי שכיון מעצמו לדעת הרשב"א וראייתו ונהי שבגוף הדין כתב כמסתפק בדרך את"ל אבל בדין דנדרים כתב בפשיטות דה"ה לחלה האב. א"כ שמעי' עכ"פ דלהרשב"א דפשיטא ליה ללמוד נד"ד מנדרים אין חילוק בין אונס האב על הבן לאונס הבן על האב בשניהם חשיב אונס. הרי יש לנו א' מהשרים הראשונים הוא הרשב"א מחמיר בבירור. והריב"ש בספק עכ"פ (גם הר"ש בן התשב"ץ משמע שבא לחלוק על אביו). גם יש לנו לומר אלו ראה הריב"ש שכ"כ הרשב"א ודאי שוב לא היה כמסתפק בזה ולא עוד אלא שגם על התשב"ץ גופא יש לנו ג"כ לומר דמסתמ' לא ראה דברי הרשב"א מדלא הביאו ויש לומר אלו היה רואה לא היה חולק עליו וכידוע בכללים (דתשובת הרשב"א נראה דהוי כאינו חקוק בספר מפורסם. וע' מהרי"ק (שצ"ד דמ"א ע"ב) הובא בכללים). ובפרט שלא נמצא בתשב"ץ שום ראיה לדבריו אלא שכתב שהרוצה להחמיר עליו הראיה כדאי' במס' ידים. [ונראה דהיינו מש"ש ספ"ב וצ"ע דידים דרבנן (ואין לו עיקר דאוריי') וכאן דאוריי' ואף גם התם כשמוזכר בפוסק א' לאיסור יש להחמיר ע' ב"י א"ח ק"ס בשם תה"ד וע' פ"מ על מ"א שם סקי"ג ממשא ומתן קשה ללמוד דין וכ"ש היכא שמפורש בא' לאיסור כו' וכ"ש בדאוריי']. וא"כ נראה דודאי לא היה חולק על הרשב"א בלי שום ראיה. ולפ"ז יש לומר דגם מה הביא רמ"א הא דהתשב"ץ בשם י"א עכ"פ היינו לפי שלא ראה דברי הרשב"א שהרי לא הובא לא בב"י ולא בד"מ אבל אלו היה יודע יש לומר שהיה מחליט הדין כהרשב"א כיון שגם התשב"ץ יש לומר אלו ראה לא היה חולק כנ"ל. ומיהו מ"מ יש לומר ג"כ לאידך גיסא כיון שדברי הרשב"א הללו לא הובא בשום פוסק (לפה"נ). וגם בתשו' הרשב"א שלפנינו כמדומה שלא נמצאת תשו' זו. וגם הר"ש שהביאה לא העתיק לשונו כ"א כתב בקצרה ואולי היה איזו דברים בגו. או אולי הביא זה רק לסניף בעלמ' לטעמים אחרים שהיו באותו נדון וכה"ג וקשה להעמיד יסוד מוחלט ע"ז נגד דברים המפורשים בתשב"ץ. ונראה שדיינו לתפוס זה לספיקא דדינא וכאשר בא בדברי רמ"א ז"ל (גברא דמרי' סייעיה). אלא שראוי לתת לב להסיר הראיה שבדברי הרשב"א מההיא דנדרים וגם הריב"ש כיון מעצמו לאותה ראיה. ועם היות שכ"כ כמסתפק בדרך את"ל כנ"ל לא מצינו בדבריו טעם וסבר למה אין מזה ראיה גמורה. והתשב"ץ כיון גם הוא לאותה ראיה וכתב לדחות זה וז"ל היינו למימר דנקרא אונס לענין כו' אבל לענין גט מעושה אינו ענין שאין כל הנאנס נקרא מעושה עכ"ל ולא בחן דבריו בטעם וסברא מה יש חילוק בין הנושאים הללו

ונלפע"ד להסביר זה. דגבי נדרים וכה"ג אין הדבר תלוי ברצון אלא במעשה בפ"מ ר"ל שאין נ"מ כלל אם רצונו באונס זה אם לאו. דאפילו אלו היינו יודעים בבירור שרצונו וחפצו שיקרה לו אונס ויעכבוהו מלבוא נראה דלא נגרע עי"ז כח האונס. כיון שמ"מ אלו לא היה אירע לו האונס היה מבטל רצונו והיה בא בפ"מ. ואז ודאי שלא היה הנדר חל שהרי חבירו לא הקפיד להתנות אלא על הפ"מ שיבוא ויאכל עמו ואפי' אם היה זה מגלה דעתו בפירוש שאינו בא לאכול ברצונו וחפצו האמיתי נראה שלא היה זה מעכב (אם לא היכא שהיה גילוי דעת מאותו שהדירו שמקפיד שיאכל עמו באהבה ורצון כו' דבכה"ג הולכי' אחר כוונת הנודר). לכן גם בשלא בא בפ"מ. אם עיכובו זה בפ"מ הי' ע"י אונס. נראה דלא חל הנדר אעפ"י שגם רצונו האמיתי היה מסכים עם האונס. כיון שאין אנו דנין אותו על הרצון כ"א על הפ"מ והרי הוא אנוס בזה. וכן להיפוך אם לא היה אונס המכריחו להתעכב מלבוא בפ"מ אעפ"י שברצונו לבוא אלא שמ"מ לא בא בפ"מ (בלי אונס לענין הפ"מ כ"א מחמת עצלות וכה"ג) ודאי לא יקרא אנוס בעיכובו וחל הנדר. משא"כ גבי גט וכה"ג העיקר תלוי ברצון (לא בפ"מ) דאם היינו יודעים בבירור שרצונו וחפצו בגט זה, אעפ"י שיש נו אונס ג"כ המכריחו לזה בפ"מ נראה דודאי הוי גט (וכמו במעושה כדין דאמרינן דודאי רוצה משום מצוה לשמוע ד"ח וכשר אעפ"י שמכריחי' אותו בפ"מ ואם לא היו מכריחי' אותו לא היה נותן הגט בפ"מ). וכמ"כ להיפוך אם היינו יודעים שאין רצונו בגט זה כגון שגילה דעתו ע"י מס"מ אעפ"י שאין אונסים אותו כלל אינו גט לפ"מ דקיי"ל רסי' קל"ד דאפי' אם האונס שאמר היה שקר כו' (וגם הרשב"ם היינו לפי שמסתמא מתרצה כשנותן כו' אפשר נמי דס"ל דכה"ג הוי דברים שבלב כו'). ומעתה אין ראיה מהך דחלה בנו דגבי נדרים לענין גט. דשפיר יש לומר דאף דלענין נדרים חשיב' אונס זהו רק לענין פ"מ דעכ"פ הוא מעוכב מלבוא בפ"מ. אבל מ"מ יש לומר שנקרא זה רצון דע"י שחלה בנו רוצה להתעכב כו' אלא שלגבי נדר אין נ"מ מרצונו כיון דעכ"פ אנוס הוא בפ"מ. אבל לענין גט בכה"ג אם ע"י שמכין בנו מתרצה לגרש ברצון לא חשיב אונס כו' כמובן ומטעם דהרי זה אונס בדבר שחוץ ממנו כו'. וז"ש התשב"ץ שאין כל הנאנס מעוכה ר"ל שלשון מעושה היינו כשהעשי' היא שלא ברצון דוקא ויכול להיות שגם הנאנס יהיה לו רצון בעשי' זו ואין זה מעושה וכבר נתבאר מעין זה בקצרה בראש דברינו (ומעושה כדין מה שנקרא מעושה הוא שם המושאל לפ"ז ויש לומר דמ"מ הרי הוא אינו רוצה ממש אלא דאמרי' דבפנימי' נפשו רוצה לשמוע ד"ח כו'). (וגבי אונס דאשת איש לפה"נ דומה בזה לאונס דגט שתלוי ברצון. וכדלעיל שאם מתרצית אעפ"י שרצון זה הוא כדי להנצל מהריג' נאסרה. וכ"ש כשיש לה רצון ממש אעפ"י שהיא מוכרחת בפ"מ ג"כ. וראי' מפרוצות דריש כתובות שנאסרו' אעפ"י שיש גזירה ג"כ והא דא' שם (נ"א ב') גבי תחילתה באונס וסופה ברצון דאפי' אומרת הניח' לו כו' צ"ל דגם רצון זה חשיב אונס מצד דיצר אלבשה בתחילתה שהיה באונס גמור אבל אי גם בתחילתה היה עד"ז אף דהוי ג"כ אנוס' היתה נאסר' והתשב"ץ שם (ד"א סע"א) כתב דאונס זה דיצר אלבשה הוי אונסא דנפשיה ומחלק בין אשה לגט בזה ואיני יודע מנלן דנראה דגם אונס זה דיצר חשיב אונס דאחריני היינו מכח האונס שאנסה הבועל בתחילתה ע' פרש"י שם. ובלא"ה אין דברי התשב"ץ שם מובנים לי כ"כ ואכ"מ). ועוד היה נלפע"ד לחנק בין נדרים לגט וכה"ג בע"א דאף שנאמר דעיכוב ההליכה מצד שחלה בנו נקרא אונס ממש. מ"מ המעשה דאח"כ הנמשך מזה כדי להבריא בנו יש לומר דחשיב' ברצון. כגון מה שמשמש ומשמר את בנו. וכמ"כ מה שנותן גט עי"ז. דכל זה הוא מעשה דאח"כ בפ"ע ושייך לומר שעושה זה ברצון להצלת בנו. משא"כ תחילת מניעת ההליכה כו' ואין מניעת ההליכה סוף דבר לתועלת בנו ואין להאריך. וכ"ז באונס הבן על האב אבל באונס האב על הבן בלא"ה יש לומר דאין ראיה מחלה בנו לפמ"ש התשב"ץ דרחמי האב כו' וכנ"ל. דגם מהר"ן (וסתימת הפוסקים) היה משמע דחלה בנו דוקא קתני

ועתה אשוב לדברי הריב"ש דלכאורה עם שכתב כמסתפק בדרך את"ל כו' כנ"ל. מ"מ כיון שהביא הראיה מנדרים וס"ל דה"ה חלה האב כנ"ל ולא מצינו שדחאה וגם מדחזינן שמקבץ הרבה צדדים וסברות להקל ולמה לא כתב ג"פ צד קולא זו דיש לומר דאונס דאב לא חשיב אונס להבן ולדחות הראיה מנדרים. מזה משמע לכאורה שתופס לעיקר שאונס דאב על הבן חשיב אונס. אך מהיות ראיתי שבנא ה ג"כ אין דבריו ז"ל מדוקדקים כ"כ ע"ש במ"ש זהו