דברי נחמיה אבן נזר קב

כשאומר אהרוג את בנך ולא אפטרנו כ"א ע"י שתתן גט. אז עיקרו בא להרוג והגט בא להציל מזה. ומצאתי סעד לסברא זו בס' הפלאה על כתובות (די"ט) על התוס' ד"ה דא' מר. שכתב לחלק בין כשאומר לעדים חתמו שקר ואם לאו תהרגו אז עיקרו בא לאנסם שיחתמו שקר משא"כ כשאומר חתמו שקר ואל תהרגו מבואר הלשון שבא להרוג אותם רק שאומר חתמו שקר ותנצלו כו'. וא"כ כ"ש כשאומר שלא יסלק האונס עד שיגרש כו' (ולפ"ז בנ"ד אין חשש לכ"ע לפי הלשון שבד' כת"ר) אבל באמת אף אם הסברא מצד עצמה ניתן להאמר עכ"ז מלבד שרחוק וקשה להעמיס זה בכוונת הת"ג. גם בתשב"ץ רחוק מאד שיכוין לזה ובפרט במ"ש עד שיגרש. אם לא יגרש. משמע שהעיקר בא על הגירושין עי' ש"ך ח"מ סי' שפ"ח סקכ"ב בשם רא"ה שיקחו לו ממון אם לא יראה ממון חבירו פטור. והיינו ע"כ משום דכה"ג משמע שעיקרו בא על ממון חבירו דאל"כ ודאי חייב עי' בש"ך סקי"ח. ועוד דא"כ מאי איריא במאנס בנו אף אם מאנס המגרש בגופו ג"כ שייך סברא הנ"ל. וכמ"כ קשה זה ביותר לפמ"ש הת"ג דמיירי כשלא הזכיר כלל הגירושין. דודאי אשה המצערת את בעלה בהכאות וכה"ג אם מגרשה להנצל מזה פשיטא דלא חשיב כגט מעושה וכעין מ"ש הת"ג לענין שמפסדת ממונו דמעשים בכ"י כו'. ואין להאריך דפשוט שאין כוונת התשב"ץ ע"ד סברות אלו כלל רק כוונתו מבואר דס"ל לחלק בין כשהאונס בגוף המגרש לבין כשהאונס באחרים בדבר שחוץ מגופו כדלעיל

אמנם זאת הועלנו דיש מקום לומר דגם החולקים על התשב"ץ בסברתו אפשר דכשאינו מזכיר כלל הגירושין בשעת האונס. או אפי' אם מזכיר בדרך שלילה בענין שמשמעות הלשון שעיקרו בא בגין האונס עצמו רק שאומר שע"י הגט יפטרנו מהאונס כבנד"ד לכ"ע לא נקרא גט מעושה. והגם שמצד הסברא אינו מתקבל שיהיה דבר זה תלוי בלשון. דנראה דעכ"פ יש לילך בזה אחר הכוונה וגם כשאומר בדרך שלילה כנ"ל וכה"ג נראה מובן הכוונה הכל עיקרו על הגט. ולא דמי למסור דודאי נראה יש חילוק בלשון בין כשאומר הראה לי ממון חבירך וא"ל אקח ממונך או אקח ממונך אם לא תראה לי ממון חבירך דכה"ג חשיב אונס להרא"ה וסיעתו כנ"ל אבל כשאומר אקח ממונך (ולא אפטרך מזה עד שתראה לי ממון חבירך. או כ"ש כשאומר) ואם תראה לי ממון חבירך אפטרך. דבכה"ג נראה דלא חשיב אונס על ממון חבירו. והיינו דהתם שניהם ממון. ואין לידע על איזה מהן נתן המאנס את עינו מתחיל' כ"א לפי מה שמובן מתיך הלשון. אבל גט והריגה שהם שני ענינים שאינם מסוג א' ומה ענין שמיטה אצל ה"ס. היה נראה שבכה"ג אין נ"מ בלשון אלא אף שמזכיר הגט בדרך תנאי על ההריגה עכ"ז מובן הכוונה שעיקרו בא להכריח הגט (דאם היתה הכוונה על הריגה מה תיקן הגט לזה. א"ו ההריגה וכה"ג הוא עונש להכריח על הגט. וגדולה מזו ע' תשו' ריב"א סי' ט"ז דכ"ט רע"ב) וכ"ש כשאומר תן גט ואל תהרג כו'. והרי זה כלשון הכתוב ראשיכם כו' ולא תמותו (פ' שמיני) וכן יין ושכר כו' ולא תמותו (שם) וכן והזרתם את בנ"י כו' ולא ימותו (סוף מצורע) וכיוצא. וכן נמי גבי מסור אם האונס הוא בהריגה וכה"ג. היה נראה ג"כ שאין חילוק בלשון דכל שמזכיר שניהם מובן שהכוונה היא על ממון חבירו וההריגה הוא להכריח (וכה"ג ע' תשו' מיימוני לנזיקין ס"ב אע"ג דפרט כו' ע"ש) וכמו"כ גבי אונס אשה דלעיל אף לפמשנ"ת שיש חילוק בין אם עיקר הכוונה על הבעילה או על ההריגה מ"מ הי' נראה דאם הזכיר שניהם אין נ"מ בלשון דהכל מובן שהכוונה על הבעילה. ודרך כלל כשהב' דברים שמזכיר אחד מהם הוא דבר ששייך בו יותר הנאת המאנס מובן שעיקר כוונתו לאותו דבר. אך כיון דחזינן דהגאון בעל הפלאה כתב לחלק בלשון בענין חתימת שקר דעדים שג"כ היה נראה שאין חילוק כיון שגם בזה הרי החתימה שייך יותר להנאה מההריגה ואף אם אומר חתמו ואל תהרגו היה נראה ג"כ דהכוונ' שבא להכריחם שיחתמו ע"י עונש הריגה. הרי שמעי' מהגאון דסברתו דגם בכל כה"ג תלוי בלשון. ולפי זה ה"ה בגט כו' כנ"ל. (שוב נתיישבתי שאפשר דאין כוונת הגאון לחלק מצד הלשון בלבד דכל שאומר כן מתחיל' נראה דהכל הכוונה על ההנאה כנ"ל אלא דר"ל דמלשון זה שבגמ' משמע שהמציאות היה שמתחיל' בא להריגה כו' אמנם גם בדברי הת"ג אולי יש לומר ג"כ דר"ל שמתחילה אנס סתם ואח"כ) [א"ה תיבת אח"כ מצאתי בגליון מן הצד בקיצור לשונו ואינו מובן. ונראה דצריך להוסיף דמתחילה לא הזכיר כלל הגט רק שאנס בסתם ואחר כך כשהזכיר הגירושין יש נ"מ באיזו לשון הזכיר כנ"ל]

ואשוב למה שהתחלתי שאם היש מחמירים שברמ"א היינו ע"פ קושית הב"י. קשה איך למד כפיית האב על הבן מכפיית הבן על האב דמבואר בתשב"ץ דלא דמי זה לזה כדלעיל. ובס' ת"ג משמע קצת שתופס מ"ש אב על בנו ר"ל דהאב היה המגרש וכפאוהו ע"י בנו שהרי פתח באנס אב על בנו וסיים בשעה שאונס את בנו כו' ע"ש. והוא דוחק גדול. אך נראה שעיקר מ"ש רמ"א דיש מחמירים הוא ע"פ מ"ש בד"מ לעיין בהג"מ דסוף גיטין מזה. ונראה דכוונתו על מש"ש בהג"מ סי' תס"ז בא' שקיבל עליו חרם. ונידוי ב"ד להזקיק בנו לגרש כו' ופסק שהנידוי ב"ד אינו כלום שהמצוה לגרש טועה בדבר משנה כו' וסיים דאם נתן גט בכפי' ה"ל גט מעושה שלא כדין. ונראה דס"ל לרמ"א דהאי בכפי' אינו ר"ל כפי' ממש בשוטים וכה"ג דא"כ מאי קמ"ל אלא ר"ל ע"י שהיה כפוי ועומד לקיים הנידוי דאביו או שהאב כפאו בדברים לקיים נידויו ואפשר חסר תיבה א' וצ"ל בכפי' זו. ועפ"ז כתב רמ"א דיש מחמירים באונס האב על הבן. אך לפע"ד אין ראיה גמורה מהג"מ דשפיר יש לומר דר"ל כפי' אחרת בשוטים וכה"ג. אלא דר"ל שהאב כפאו לקיים נידויו. או אפי' הב"ד כפאוהו כדי לקיים נידוי אביו. וסד"א דהוי כפי' כדין משום מצות כיבוד אב וכמ"ש התשב"ץ דאם מי שחייב בכבודו הזקיקו לגרש כו' ואפי' אנסוהו אחרים ע"פ אביו הוי גט משום מצוה לשמוע דברי אביו כדרך שאמרו במעושה כדין מצוה לשמוע ד"ח. לכן כ' משמיענו הג"מ דהרי זה מעושה כדין. והיינו או דלא ס"ל כהתשב"ץ בזה (אלא כריב"ש סי' קכ"ז שכתב באותו נידון עצמו דאפי' אם יצוה לו האב כו' אינו חייב כו' וית' אי"ה) או שהנושאי' לא היו שוים דהתשב"ץ שם כתב כיון שלא היו דברי אביו לעבור על ד"ת אלא להסתלק מן המריבה. ובנדון דהג"מ אולי לא היה בכה"ג (והריב"ש ס"ל שגם באותו נדון שלהם הרי זה כלעבור על ד"ת שקשין גירושין כו' ע"ש). גם יש לומר כיון דכפי' אביו היה מכח הנדוי א"כ כיון דס"ל להג"מ דהנדוי לא חל הרי זה כעין טעות בדין. ודומיא דמעושה שלא כדין דלא אמרי' בזה מצוה לשמוע דברי חכמים היינו דברי הב"ד שמעשין אותו כיון שבאמת הם טועי' בדין. (ע' תשובת רשב"א ח"ד סי' רע"ו. וצ"ע ברמב"ם ספ"ב מה"ג) וה"נ יש לומר במצוה לשמוע דברי אביו כו'. ויותר יש לומר דאיירי בכפאו ב"ד שלא ע"פ אביו כדי לקיים הנדוי דאביו. ובזה ודאי כיון דס"ל דהנדוי אינו חל. הרי כפיית הב"ד מחמת הנדוי מעושה שלא כדין ממש. (והתשב"ץ אנסוהו אחרים ע"פ אביו קאמר כנ"ל)

אך אף אם אין ראיה מהג"מ (ואף לא מהב"י כנ"ל) עכ"ז האמת שיש מחמירים (אף אם לא כיון הרמ"א ע"ז שלא הובא ב"י וד"מ) שהרי בתשב"ץ שלפנינו יש הגהה מבנו הר"ש בשם א' מיוחד מהראשונים הוא הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' דהוי אונס. ומשמע שקאי (גם) על אונס האב על הבן דעלה קאי התם ע"ש. ואף שהראיה מפ' ד' דנדרים נדרי אונסין כו' חלה הבן כו'. והרי זה אונס הבן על האב ולכאורה היה נ"ל דהתם גבי נדרים חלה בנו דוקא. שכן הועתק המשנה בכל הפוסקים ולא אישתמיט א' מהאחרונים להודיענו דבנו לאו דוקא גם מדכתב הר"ן בנדרים שם