דברי נחמיה אבן נזר קא

[והחילוק בין ממון לבן אינו מצד חומר וקל דודאי בנו חמירא ליה יותר. אלא לענין דלהוי המעשה והאונס בדבר א' ס"ל לתשב"ץ דבנו חשיבא יותר דבר שחוץ מגופו לממון שלו כו'. והוא דוחק. וקצת דוגמא ממתני' נדרים (ל"ח:) דזן את בניו ולא בהמתו. הרי דהנאת בנו לא חשיב הנאתו כריבוי ממונו ע"י פטומ' דבהמתו. ובפ"ק דקדושין (ח':) תנם לאבא אינה מקודשת ולכלב כלה מקודשת והיינו בההיא הנאה כו' עי' ב"ש וח"מ סי' ל' סקט"ז. משמע דלאבא לא חשיב הנאה ולכאורה ה"ה לבנה. ודברי ב"ש סי' ל"ז סק"ז דמשוי בתו כלב לכאורה צ"ע לפי"ז. גם עי' ר"ן גבי כיצד בשטר ד"ט שפסק דקבלת הבת כו' משמע דומה לכלב. וצ"ע. אבל בפוסקים לא משמע כן. (וא"ש שגם הב"י לא הקשה אנא מהריגה). אבל באמת גם בממון היה נוטה דעת התשב"ץ שם להקל. גם יש לומר להיפוך דבנו דחמירא לי' ע"כ גמר ומגרש ברצון משא"כ בממון הקל. ור"ל באונס שחוץ מגופו יש לומר חילוק זה דאלו בגופו כ"ש דאונס חמירא כהריגה הוי אונס. וע' מרדכי פ' הניזקין ומהרא"י סי' ע"ג דבאונס חמיר גמר ומקני. והיינו ע"כ כשאנסוהו סתם מתחילה לא בשביל המתנה וכסיקריקין לתירוץ ב' דב"י (ח"מ סי' ר"ה) ע' לקמן. ואלו באנסוהו מתחיל' למתנה כ"ש דהריגה הוי אונס כו'. גם להציל בנו מהריגה איכא מצוה פקוח נפש מישראל ואמרינן במעושה כדין מצוה לשמוע ד"ח כו'. אבל אין כוונת התשב"ץ עד"ז כ"א מצד שהוא כאונס בדבר אחר כנ"ל]

ולכאורה יש להביא ראיה ודוגמא לגוף הדין מהא דאמרי' במגילה (ט"ו.) גבי אסתר ועכשיו ברצון וכאשר אבדתי כו' כך אובד ממך. והיינו שנאסרה עליו כדפרש"י והרי ודאי שעשתה זה בהיתר גמור ומצוה רבה כי חשיבא אונס להציל כל ישראל ומ"מ נאסרה על בעלה ע' מהרי"ק ש' קס"ז הובא בב"ש סי' קע"ח ס"ק להלכה. והיינו שגוף הבעיל' חשיבא ברצון אעפ"י שנמשך מתוך האונס שחוץ מגופה להציל נפשות אחרים. וה"נ דכוותי' גוף הגירושין חשיבא ברצון אעפ"י שנמשך מתוך אונס הצלת נפש בנו. אך באמת אין ראיה משם. דהתם אין הטעם משום דהאונס בדבר שחוץ מגופה דגם אם נבעלה ברצון כדי להציל א"ע מהריגה ג"כ נאסרה כדתנן בפ"ב דכתובות (כ"ו:) האשה שנחבשה כו' ע"י נפשות אסורה לבעלה. ופי' התוס' ורא"ש ושאר פוסקים דהיינו אפי' לבעלה ישראל דחיישי' שמא נתרצית כדי שלא יהרגנה וגם החולקים שם היינו משום דס"ל דלא חיישינן לשמא נתרצית כמ"ש המ"מ ספי"ח מהא"ב. אבל כל שידעי' שנתרצית אפי' שנמשך רק מפחד שלא יהרגנה דנאסרה לכ"ע אעפ"י שהאונס הוא בגופה וא"כ גם גבי אסתר אין הטעם משום דהאונס הוא רק להציל אחרים. ואי קשי' א"כ באמת מה בין זה לכל אונס בישראל דרחמנא שריא. דודאי א"ל דלא נקרא אונס כ"א כשהבועל כופאה ומאנסה בביאתו בע"כ (וכעין דאמרי' שם (נ"א:) לשמואל דצווח' כו'). דודאי אסתר גם קודם שנתרצית לא היתה עמו עד"ז ועכ"ז לא נאסרה אז. וכן בריש כתובות (ג:) תבעל לטפסר ודאי לאו היינו ע"י כפי' גמורה בע"כ דא"כ לא שייך לומר דצנועות מסרן נפשייהו לקטלא (עי' ריטב"א שם) ועכ"ז אמרינן ולדרוש להו דאונס שרי וכמ"כ הני נשי דגנבי גנבי שם (נ"א:) דממטי להו נהמי וגירי (ברצון) ועכ"ז שריין דמחמת יראה עבדן. ובמעשה דוד עם ב"ש דאמרי' פ"ק דכתובות (ד"ט סע"א) התם אונס הוי וקרא כתי' ותבוא אליו. וגבי מיכל עם פלטי כתב הרשב"א בתשו' שבב"י ססי' י"ז שאנסה שאול כו' ובודאי שפלטי לא אנסה ממש כו'. (והא דאמרינן אסתר קרקע עולם היתה היינו רק בגוף הביאה ורק לענין הדין דיהרג ואל יעבור דכל שעושה מעשה בגוף הביאה אפי' באונס הדין דיהרג וא"י בג"ע (או בפרהסי'). אבל לענין לאוסרה על בעלה ודאי נראה דאפי' אם צוה עליה לילך אליו ולהתקשט וכה"ג וא"ל יהרגנה לא נאסרה. ואפי' אם צוה עליה להביא הבועל עלי' אפשר שלא נאסרה על בעלה אלא דאסורה לעשות כן בג"ע יהרג וא"י בכה"ג אבל להניח ולהכין א"ע ולהתקשט וכה"ג נראה דשרי לכתחילה באונס הריגה וראיה מאסתר. ע' היטב תוס' ורא"ש וריטב"א ויש"ש ר"פ הבע"י ונ"י בסנהדרין דע"ד ב' וצ"ע ועי' ח"מ וב"ש ססי' כ'). אלא נראה דעיקר החילוק הוא כל שהמאנס עיקר תביעתו בעצם וראשונה הוא על הבעיל' אלא שמפחדה שאם לאו יהרגנה אז נקרא אנוסה בבעילה. אבל כל שעיקרו לא בא כ"א להריגה. אלא שהיא מעצמה כדי להנצל מזה מתרצית לבעילה לא נקרא אנוסה בבעילה. וזהו החילוק באסתר בין תחילתה לסופה שבתחילה עיקר תביעת אחשורוש היה לאישות (וא"ל יהרגנה) ולבסוף היתה הגזירה להרוג ולאבד כו' והיא נתרצית כדי להציל כו'. אבל לענין אם ההצלה היא נפש עצמה או נפשות אחרים יש לומר דאין חילוק כלל (ולפ"ז אם מאנסי' אשה ע"י פחד הריגת בנה וכה"ג יש לומר דלא נאסרה). ועפי"ז יש ליישב מה שהקשה הב"ש סי' ז' סקכ"ב להאומרי' דע"י נפשות אסורה גם לבעלה ישראל א"כ למה בעיר שכבשוה כרכום לא נאסרו לישראל והניח בצ"ע וע"ש שהביא מהגמ' דקדושין שהקשה כן. ובאמת יש שם תירוץ ג"כ דהא דרובם למיתה הוא רק באנשי מלחמה אבל לא בטף ונשים. ונראה דהב"ש לא ניחא ליה בזה דמ"מ לא יצאו מחשש הריגה שהרי מסורים בידם. ולפי הנ"ל ניחא דעכ"פ עיקרם לא באו להריגה לנשים כו'. שוב מצאתי בס' הפלאה לכתובות שם בתוס' ד"ה ע"י נפשות בכעין כל הנ"ל ע"ש. (ועי' לשון רמב"ם ושו"ע ס"י אם היו עו"ג מקיפים כו' שלא תמלט אשה אחת עד שיראו אותה ותעשה ברשותם כו' משמע שכוונתם לזנות כו'). אמנם ראיתי בחה"ר לכתובות (כ"ו:) שהביא פי' התוס' שפי' דע"י נפשות אסורה גם נבעלה ישראל מחשש שמא נתרצית כו' ודחה דכל ריצוי מחמת פחד שרי לישראל. משמע דס"ל דאפי' אם באמת נתרצית כיון שהריצוי נמשך מחמת הפחד חשיב אונס אעפ"י שתחילת' ועיקרה הרי נחבשה להריגה. וכן משמע דעת הרא"ה בחי' לשם ע"ש שהשיא דברי התוס' דר"ל שמא תתרצה לדעת ממש אבל כל מחמת יראה לא נאסרה. ולפי"ז הא דאסתר נאסרה לבסוף כשנתרצית לכאורה ע"כ צ"ל משום דהאונס היה ע"י נפשות אחרים כנ"ל. ויהיה מכאן ראיה לסברת התשב"ץ לפ"ז (ולרוב הפוסקום דלא ס"ל כחה"ר עכ"פ אין ראיה לסתור כו')

והנה ראיתי שהגאון בת"ג רוצה להשוות הדעות ולחלק בין כשבשעה שאונס את בנו מזכיר הגירושין של האב אז גם התשב"ץ יודה דהוי אונס. וכשאין מזכיר כלל הגירושין בשעת האונס לכ"ע לא חשיב אונס. (ולפ"ז בנ"ד לכ"ע יש חשש). וזה היה עולה יפה בסברא אמיתית. דכשאינו מזכיר הגירושין היינו שעיקרו בא להריגת בנו לזה אעפ"י שנותן הגט להנצל מזה לא חשיב אונס. מה שאין כן כשמזכיר הגירושין עיקרו בא להכריח הגט כו' והרי זה ממש ע"ד החילוק הנ"ל גבי אונס אשה לבעלה (שהוא מוכרח לרוב הפוסקים כנ"ל וכה"ג נראה שנמצא עוד בנ"ד). אבל הדבר תמוה מאד איך נאמר שהתשב"ץ מיירי בדלא הזכיר. הרי כתב בהדיא (ד"ב רע"ד) ואומר בפירוש שלא יסלקו האונס עד שיגרש כו' אפי' הוציאו בנו להריגה אם לא יגרש. וכן בראש דבריו (שם ע"א) אפי' חובטים להאב עד שיגרש בנו כו' (וכמו כן תמוה ביותר מ"ש בכה"ג לענין אונס ממון שהתשב"ץ מיירי בדלא הזכיר גירושין. והרי הוא עצמו העתיק דברי התשב"ץ שאינה רוצה להחזיר עד שיגרשנה). ואף אם נרצה לסבול דוחק במ"ש התשב"ץ עד שיגרש. אם לא יגרש. ר"ל דכוונת המאנס הוא כן במחשבתו אבל אינו אומר כן בפיו (ואין המגרש יודע מזה כו') מה נעשה במ"ש ואומרים בפירוש שלא יסלקו כו' כנ"ל. ולכאורה עלה ע"ד למשכוני נפשין אדרב דאין ר"ל שאינו מזכיר כלל הגירושין. אלא ר"ל שאינו מזכירו כאלו עיקרו בא להכריחו על הגט כ"א כאלו עיקרו בא לאנוס בנו. ואומר בדרך שלילה שלא יסלק האונס כ"א ע"י הגירושין והחילוק הוא בלשון אם אומר תן גט וא"ל אהרוג בנך אז עיקרו בא להכריחו לגרש מה שאין כן