דברי מלכיאל ה צו

ילפינן מקרא יתירא אם כן אין לנו למעט רק מום גמור שפודין עליו אבל שיתוף באבר פנימי שאינו עושה טריפה דאיתא בבכורות (דף ל"ט ע"א) שאין פודין עליו רק שאסור להקריבו למזבח י"ל דלא מימעט מקרא זה. וכ"נ פשטות לשון ש"ס בכורות (דף ג') ורמב"ם פ"ד מה"ב וטוש"ע סי' ש"כ דנקיט דבר העושה בו מום ולא דבר שפוסלו מעל המזבח. וא"ל דהא א"א ליטול הטחול רק כשישחטוהו ואין לך מום גדול מזה. ז"א דהא מצינו בע"ז (דף מ"ד ע"א) שניטל הטחול מאנשים ונשארו בריאים. ואף שיצטרכו לחתוך הבשר כדי ליטול הטחול ויהא חריץ בבשר. הנה אח"כ יתפרוהו ויתחבר ויהי שלם כבתחילה כידוע. וכדאיתא בבכורות (דף מ"א ע"א) דחרוץ בבשר ואינו ניכר לא הוי מום לכ"ע. ואף לפמ"ש המהרי"ט אלגזי בפ"ו דבכורות דמום קבוע אף שאפשר להתרפאות הוי מום. מ"מ הרי כתב שם שאם כבר נתרפא חזר לכשרותו וא"כ הכא הרי הוא שלם עדיין לפנינו ואם יחתכו ויטלו הטחול הרי יחזור להיות שלם. ועוד נראה דבכה"ג שידוע שכן הטבע שהבשר מתחבר בהמשך הזמן מודה המהריט"א דהוי מום עובר. ורק כשצריך לעסוק ברפואות לרפאותו ס"ל שם דהוי מום. ובאמת דבריו צ"ע ואכמ"ל בזה. ובשו"ת השיב משה חיו"ד סי' נ"ז כתב בפשיטות דבאפשר לרפאותו לא מיקרי מום ולא ראה דברי המהריט"א הנ"ל וע' קה"י סי' י"ב בזה. וע' שו"ת מהר"מ שיק חיו"ד סי' ס"ו שאינה נטרפת בפתיחת הצלעות וכבר דברו בזה הרבה אחרונים. ורש"י פי' בסנהדרין (דף כ"א) שניטל הטחול ע"י סם. ונראה כוונתו שע"י סם נימוק הטחול כולו וכעין הא דאיתא בגיטין (דף. ס"ט ע"ב) שע"י שתיית מים שכיבו בהם ברזל ניטל הטחול כולו ע"ש ולהפוסקים דס"ל ביו"ד סי' מ"ג שנימוק הטחול טריפה צ"ל דבכה"ג שניטל כולו כשרה וגם די"ל שאינו נימוק רק הוא חסר והולך. ופירשו כן כדי שלא נצטרך לומר שפתחו את כריסם וע' ב"מ (דפ"ג ע"ב) בעובדא דראב"ש שפתחו כריסו. ובאמת בנ"ד א"צ לכל זה כי אפשר להוציא הטחול בהושטת יד דרך הרחם כדמשמע בחולין (דף ס"ח) ואף שצריך לקרוע האם ויש פוסקים דס"ל ביו"ד סי' מ"ה דטריפה מ"מ הא אפשר ליטול האם לגמרי דכשרה. והא דאיתא בבכורות (דף ל"ט) דנפגמה הערוה הוי מום ומשמע דה"ה בניטלה. נראה דאיירי בבשר הבהמה הבולט שם לחוץ וכ"נ בפ' המשנה להרמב"ם והרע"ב. ולא איירי בפגימת האם

ולכאורה לפמש"ל דלהכי ממעט דבר העושה מום באם משום דאתקש לעובר ובעובר מסתבר שצריך שכל הראוי להקרבה הוא של ישראל שאז שם בכור עליו. לפ"ז אף שיתוף בדבר הפוסלו מהמזבח כגון חסרון אבר פנימי יפטרנו מן הבכורה. אבל ז"א דאין לנו לעשות היקש מסברא מה שלא נזכר בש"ס. ועכצ"ל דיליף מום מקרא יתירא וכנ"ל. וגם אי נימא מהיקשא אין ראיה דשפיר מיקרי בכור אף שנפסל מן המזבח כיון שאסור לשחטו בחוץ וכל קדושת בכור עליו אחרי כותבי כ"ז הגיע לידי ספר קרית ספר להמבי"ט ז"ל וראיתי בו במצוה צ"ג שכתב להדיא דלהכי פוטר שיתוף באם בדבר שעושה מום משום דמדמינן לה לבכור וכמו ששיתוף בבכור בדבר שעושה מום פוטר דהרי אין כל הבכור של ישראל דהא אם ינטל אבר זה לא יהא ראוי למזבח ה"ה כדיליף מכל מקנך שהאם תהא כולה שלו פוטר ג"כ שיתוף בדבר העושה מום ע"ש ושמחתי שכונתי לדעתו הק'. והרי כתב מפורש שכל שאינו ראוי למזבח מיקרי מום לענין זה ששיתוף באבר כזה פוטר מבכורה. ובס' יראים הנדפס מחדש סי' קמ"ב כתב דמום מעכב בבכור דלא מקדיש ליה. ואינו מובן דהא בכור קדוש מרחם אף בע"מ גמור ומה שצריך להקדישו הוא רק למצוה כמבואר בש"ס ופוסקים ורק שמותר לשחטו בחוץ ולאכלו וצ"ל כוונתו שאם נולד בעל מום אין מצוה להקדישו כיון שנאכל כחולין גמורים והוי כמקדיש בעל מום. ובס"י שנדפס מכבר סי' שנ"ב כתב סתם דמום מעכב בבכור וי"ל הכוונה שמעכב מלהקריבו ונראה שאף אם ניטל הטחול והכליות אין להקדישו כיון שאינו ראוי למזבח ולפ"ז יהא מוכח שגם דעת הרא"מ הוא ששיתוף בטחול פוטר. וכן יש לדקדק מדכתיב כל הבכור גבי הקדש בפ' ראה דמשמע דלענין להקדישו בעינן שיהא כל הבכור ואקצר

והנה מעכ"ת הביא ראי' ממ"ש הכ"מ בפ"ד מה"ב ובב"י דאבר שאינו עושה מום בחתיכתו היינו כגון יתרת שאין בה עצם. וקשה דהא הומ"ל כגון טחול. ועכצ"ל דבטחול באמת פוטר מבכורה ולדעתי י"ל דהכ"מ נקיט זה לפי לשון הרמב"ם שכתב שם אם יחתך אבר זה ועל טחול אין נופל לשון חתיכה רק לשון נטילה. ובחתיכת טחול איכא גוונא דהוי טריפה כדאיתא בחולין (דף נ"ה ע"א) ולזה נראה עיקר כדעת החו"י שהקנאת הטחול אינו פוטר מבכורה ובפרט שהרבה פוסקים מחמירים להקנות דבר שעושה טריפה כמ"ש הש"ך בסי' ש"כ ועוד אחרונים שם. והרא"מ בספר יראים מצריך דבר שעושה נבילה. אכן כיון דפשטות לשון הספר יראים וקרית ספר הוי דכל שאינו ראוי למזבח מיקרי מום לענין זה וגם בלשון הרמב"ם והכל בו יש לדון כן לפי פשטות לשונם וברמב"ן ה' בכורות משמע שי"א דאף שיתוף בדבר שאין עושה מום פוטר מדכתב שם דמקצת רבוותא דקדקו שאין מועיל. וגם יש לצרף דעת קצת ראשונים דבכור בזה"ז הוי רק דרבנן וכמ"ש החינוך פ' בא. ועפ"ז מיושב כל הקושיות שהקשו על שיטה זו. ולזה יש להטיל בו מום ע"י עכו"ם שהוא יצוה לעכו"ם קטן וכמ"ש בשו"ת ב"א ועוד אחרונים להקל בזה במקום שיש עוד צדדים להקל. ודברי החוות יאיר שכתב בפשיטות דטחול וכליות אין פוטרים. צ"ע שלא הרגיש דעכ"פ פוסלים מעל המזבח והו"ל לבאר דמ"מ בעינן מום גמור וכמ"ש גם מעכ"ת וראיתי עוד בחו"י שם שכתב שהקנאת חלק סתם אינו נכון. וקשה דהא בב"ב (דף ס"ג) איתא כמה קונה כשמקנה חלק סתם וע' ח"מ סי' רנ"ג סכ"ה דבמכר הדמים מודיעים וע"ש באחרונים ועכ"פ הוי קנין בכה"ג. ואף דאיתא בב"ב (דף ק"ז ע"ב) שבמוכר חצי שדה יכול להראות לו החצי שירצה. מ"מ במוכר חלק בבהמה נראה שיש לו חלק בכל הבהמה כדין שותף ומכ"ש אם אינה עומדת לשחיטה. משא"כ בחצי שדה שהכוונה שמוכר לו חצי בלי שום שיתוף ולזה יד בעהש"ט על התחתונה ונותן לו הגרוע: סימן קלח. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אברהם נ"י הרב בסליזאווא

ע"ד אשר אלעקסאנדראווא וצעחאצינעק שייכים מעולם לגליל עיר סליזעווא לכל דבר. וקוברים מתים שלהם בביה"ק דשם. והח"ק שעוסקים במצות קבורה הם מאנשי עיר סליזעווא ועתה נתרבו תושבי אלעק' יותר מבסליז' והשיגו רשיון מהממשלה לעשות ביה"ק במקומם ועשו ח"ק בעירם. ואנשי צעח' רוצים ג"כ לקבור מתים שלהם באלעק' כי היא קרובה להם יותר מסליז'. ואנשי סליז' טוענים שכבר החזיקו שההכנסה מקבורת המתים של אלעק' וצעח' שייכת להם. ובזה החזיקו כל צרכי ציבור וצדקות שבעירם. וגם החזיקו במצות קבורת מתים של מקומות הנ"ל. ואנשי אלעק' טוענים כי החזקה היתה רק מצד אונס שלא היה להם רשיון לעשות שם ביה"ק וגם כי היו רק מתי מעט. וגם דכיון שהם גליל של סליז' היה לאנשי סליז' לתקן מן ההכנסה צרכי ציבור גם באלעק' כגון ביהמ"ד ומקוה וכדומה ולזה יעשו את כ"ז עתה מהכנסת הח"ק שיהי בעירם. וע"ד חזקת המצוה טוענים שיוכלו אנשי סליז' לבוא אליהם לקיים מצות גחש"א עם המתים אבל לא יוכלו למנוע את אנשי אלעק' מלעסוק במצוה זו וכן שכר הקבורה יהא