דברי מלכיאל ה צג

האדם יותר שלא יהא ממשות בדבריו כדי שלא יכשל באיסור נדרים אך ז"א כדמוכח ספ"ק דנדרים ועוד בכמה דוכתי. אבל בלא"ה יש לדחות זה דהכא שפיר נדרה ליתן קודם מותה ואין זה לבטלה. ובכ"ז ראוי שהיורש יתפשר עם הגבאי דת"ת ויתן איזה סך כפי ראות עיני מעכ"ת למען יקויים רצון הנפטרת שיהא לזכרון עולם ובפרט שאין לה בנים: סימן קלה. כבוד הרב וכו' מו"ה מנחם נחום נ"י הרב דק' אהנאווקא

ע"ד המקוה שבעירו שנסרחו המים וההכרח לנקות המקוה. ולשהות עד שתתמלא המקוה מים צריך להמתין חודש ימים כי המעין שם קטן מאוד. ולזה חפץ לעשות המקוה ע"י שיתנו קרח לתוך המקוה ולהמיס הקרח ע"י שיקבעו במקוה צינורות מיורה מים רותחין. וע"י הזיעה החמה שתרד להמקוה דרך הצינורות ימס הקרח. רק חשש שהזיעה היא כמים ותפסל המקוה ע"י ג' לוגין מים שאובים. ולהעמיד כלי עם גחלים שקורים סאמאוואר בתוך המקוה חשש שיהא זה הווייתו ע"י דבר המקבל טומאה. ולזה רוצה להניח טסים מלובנים באש רחוק מהמקוה בכדי שיעור המשכה ויניח קרח על הטסים ויופשר והמים ימשכו לתוך המקוה. וכשיהי במקוה ערך כ"א סאים מים יתנו קרח לתוך המקוה. ויפשירוהו ע"י צינורות או ע"י סאמאוואר כנ"ל וחפץ לדעת דעתי בזה. והנה באשר כתב שהדבר נחוץ לשעה ואני טרוד כעת להשיב איזה תשובות אשיבנו בקוצר

הנה בשו"ת ח"ס סי' ר' וסי' רי"ג כתב שלהפשיר ע"י ברזל מלובן לא מיקרי הויה ע"י אדם דבזה מסיר רק את הדבר המונע ולא מהוה ולענ"ד דבריו תמוהים דהא אף בהסרת דבר המונע פוסל ע"י דבר המקב"ט והובא להלכה בסי' ר"א ס"נ ורק הרא"ש מכשיר והובא שם בשם יש מי שמתיר. ואף שכתב הנוב"ת סי' קל"ז שאם הפסול יבוא אח"כ לא מיקרי הויה ע"י דבר המקב"ט מ"מ הכא הרי הפסול הוא תיכף. ואולי כוונת הח"ס לבאר דלא מיקרי הויתו בידי אדם כי האדם אינו עושה שום שינוי בהשלג רק שמניח את הברזל המלובן. אבל מ"מ דבריו תמוהים דהא הוי הויה ע"י דבר המקב"ט דהא פשוטי כלי מתכות מקב"ט ועוד דבנ"ד הוי הויה גמורה שנעשה מהשלג מים וכתב הראב"ד בבעה"נ וש"פ דלהכי כשר אף שהובא השלג ביד"א משום דפנים חדשות באו לכאן. ולכאורה יש לדון דהכא אין הברזל פועל על הקרח רק כח האש העצור בברזל וזה אינו מקב"ט אבל ז"א דכיון שא"א להפשיר ע"י כח האש העצור בו רק בהיותו עם הברזל מיקרי הויה ע"י דבר המקב"ט וכמפורש בראשונים ובש"ע סי' ר"א סמ"ח שאם אדם מחזיק פשוטי כלי עץ והמים נמשכים ע"י הפשוטי כלי עץ למקוה פסולה דהוי הויה ע"י דבר המקב"ט דהאדם מקב"ט ע"ש בט"ז וש"ך. הרי דכיון שהדף עומד ע"י שהאדם מחזיקו מיקרי ע"י דהמקב"ט. שוב ראיתי שכ"כ הח"ס סי' קצ"ט והוכיח זה ג"כ מדין הנ"ל וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. עכ"פ ודאי דהוי זה הויה ע"י דבר המקב"ט וע' חיבורי ח"ג סי' ס"ז בזה. ודברי הח"ס תמוהים לענ"ד בדין זה

עוד כתב שם הח"ס שצריך להביא השלג בכלים נקובים כדי שלא יתקבץ בכלי מים כדי ג' לוגים מהפשרת השלג ויופסל המקוה. ולענ"ד בלא"ה צריך לחוש לשיטת הר"ש והרא"ש דס"ל שטובלים בשלג וכפור כמות שהוא והובא דעתם בסי' ר"א ס"ל. וא"כ פוסל בו שאיבה בכלים כמו במים כיון דמיקרי מים וכ"כ הרז"ה וכ"כ הח"ס בעצמו שם ס' ר' ורי"ג. ולזה צריך לעשות כמ"ש בחיבורי ח"ג סי' ס"ח להביא הקרח בעגלות נקובות כמוציא רמון או בכלים נקובים ולהניח הקרח רחוק מהמקוה קצת ולהניח ברזל מלובן על הקרח. כדי שימס ויהי למים. ואין זה הויה ע"י דבר המקב"ט כיון שנמשך קצת ע"ג קרקע וכדקיי"ל בסי' ר"א סמ"ח. ובזה סגי המשכה בכל שהוא כדמוכח בזבחים (דף כ"ה) וכ"כ הפוסקים וע' חבורי שם. ואף דקיי"ל שאובים שהמשיכו כולה פסולה. מ"מ הכא אינם שאובים כלל ולאו מדין המשכה אתינן עלה. וטוב יותר להביא קרח מהנהר מלהביא שלג כדי לצאת ידי דעת האשכול שפוסל בשלג שנתפשר. כי במקוה ראוי לצאת ידי כל הדיעות כמ"ש התשב"ץ ח"א סי' י"ז וכמ"ש בחיבורי ח"ג סי' ס"ז דבקרח י"ל דאף להאשכול כשר ע"ש: ומ"ש כבודו להמשיך רק רוב מקוה ואח"כ לתת קרח לתוך המקוה ולהפשירו שם ע"י צינורות או ע"י סאמאוואר. הנה לפמש"ל אסור לעשות כן דהוי הויתו ע"י דהמק"ט. ורובה בהמשכה נאמר רק לענין שאובין שאם רוב המקוה מי גשמים כשר כשישלים המקוה ע"י שאובין שיבואו ע"י המשכה. ושיעור המשכה הוא ג' טפחים. אבל בנ"ד לא שייך זה. ואף לדברי הח"ס דס"ל דזה לא מיקרי הויה ע"י דהמק"ט ג"כ אסור דהא כתב הח"ס בסי' רי"ג שאם נותן שלג לתוך המקוה להשלימה השלג מקבל טומאה דהא חישב עליו למים. וא"כ יטמא השלג כשיגע בו הברזל דהא הברזל ודאי טמא ע"י מגע בנ"א שכולנו טמאי מתים. וכשנפשר ג"כ המים נטמאו במגעם בשלג עצמו כדאיתא בפ"ק דטהרות וברמב"ם פ"ט מהט"א. ונטמאו קודם שנשלמה המקוה. ועוד דהא נפשר מעט מעט. ונטמאו המים ג"כ מעט מעט. ועוד די"ל דכיון דחישב למשקה דינו כמשקה וממילא המים שבאו ממנו טמאים דרק באוכל שנמס ונעשה משקה אמרינן דהוי כאלו נגע האוכל בהמשקה וכדאיתא בטהרות וברמב"ם שם. אבל הכא שדינו מתחילתו כמשקה א"צ לזה. וא"כ איך יוטהרו המים בהשקה וישלימו להמקוה כיון שלא הושקו למקוה כשירה וע' רש"י נדה (די"ז ע"ח). ויש לישב דהחיבור לקרקע והטהרה באים כאחד וע' פ"ק דמקואות וברמב"ם שם ואכמ"ל בזה. דלכאור' קשה על הח"ס דא"כ גם בעושה כל המקוה משלג הוי כחישב עליו למשקה דהא רצונו להפשירו ע"י ברזל מלובן וכמ"ש הוא בעצמו ומה חילוק יש בין כולו למקצתו אך י"ל דהח"ס איירי שאינו חושב להפשירו אבל ז"א דכיון שחושב לטבול בו א"כ מחשיבו כמשקין דהא הטעם שכשר לטבול בו הוא משום דהוי כמים ויש לדחות אבל לדעתי זה לא מיקרי חישב למשקין כיון שחישב לעשות מהמים שיפשרו ממנו מקוה דהוי כמחובר כמפורש בפסחים (דף ל"ד) דהוי כזריעה א"כ הוי כעושה דבר לשמש עם קרקע שאינו מקב"ט כידוע וע' חיבורי ח"ב סי' ס"ד באורך בזה בס"ד. ויש לישב עפ"ז דברי הח"ס ג"כ יעו"ש בדבריו ואקצר עכ"פ בנ"ד אסור ליתן קרח לתוך המקוה ולהפשירו בברזל קודם שנשלם שיעור מקוה וכן ע"י צינורות הנ"ל אסור דזיעת שאובין הוי כשאובין כמפורש בפ"ב דמכשירין וברמב"ם פ"י מהט"א. ורק יעשו כמש"ל להפשיר הכל על הקרקע סמוך להמקוה כדי שהמים יומשכו על הקרקע כל שהו

אכן כשיש כבר רוב מים כשרים ונותן להמקוה קרח להשלים נראה דשרי להפשיר אף בברזל מלובן. דזה לא מיקרי הויה ע"י דהמקב"ט דהא כשר אף בלא הפשר כדקיי"ל רפ"ז דמקואות ששלג משלים להמקוה ולפ"ז מותר להפשירו אף ע"י מים רותחין. דכיון שכבר יש שיעור מקוה אינו נפסל בשאובין ורק שצריך שהקרח והשלג יהיו כשיעור שאחר ההפשר ישלימו את שיעור המקוה וכמ"ש הראב"ד בבעה"נ וכ"כ רבינו ירוחם להדיא והובא בב"י סי' ר"א וע' חיבורי ח"ג סי' ס"ז. ונראה לפ"ז שצריך ליתן קרח עד שיהי שיעור מקוה בשלימות ואז לא יופסל עוד ע"י שאובין. אכן להפשיר ע"י ברזל י"ל דשרי אף כשנותן הקרח מעט מעט. דכיון דלענין השלמה הוי הקרח כמים ממילא לא מיקרי זה הויה ע"י דהמקב"ט אכן דעת הר"א ור"ש במרדכי פ' במה טומנין משמע להדיא דס"ל שאין משלימין רק כשיהיו למים וכ"כ הב"י סי' ר"א בדעתם ובאמת כ"נ פשטות המשנה רפ"ז דמקואות שאין חילוק לענין שלג בין