דברי מלכיאל ה צב

בנינם וחבורם הוי בטיט אבל בבנין של עץ לא שייך זה כמובן ואף שבח"מ שם לא נתבאר זה אבל מפורש כן ברשב"ם בב"ב (דף ס"ט) דאיירי בבית של אבנים ע"ש ד"ה דמחברי בטינא. וע' בשטמ"ק וברמ"ה מה שפירשו בהא דשומירה העשויה בטיט והיינו ג"כ לפי שדחוק לפרש שידביקו עצים בטיט ולזה זכוכית לעץ ודאי לא מיקרי חיבור גמור בטיט. וע' כלים פי"ט כ' לענין חיבור לטהרה וע' סמ"ע סי' רי"ד סקמ"ה ויש לדחות. ומה שהעיר כת"ר על מ"ש מסי' שכ"א דלא נזכר שם רק טורח ותחבולות ולא הוצאות. הרואה בשו"ת רמ"פ סי' ל"ט יראה מפורש שהכונה אף בהוצאות כן דכיון שלא נפסד לגמרי לא שייך מכת מדינה: סימן קלב

וע"ד יתומה בת י"ח שנה שהניח לה אביה בצוואת שכ"מ חנות ודרוש לה למכרה לצרכי נישואיה והאב העמיד אפוטרופוס על נכסיו באשר יש לו גם בנים קטנים ובאשר פחותה מבת כ' א"י למכור בנכסי אביו כדקיי"ל בח"מ סי' רל"ה רוצה כת"ר לדון שהאפוטרופוס ימכור החנות ויסודו מדברי הרדב"ז ומבי"ט שהובאו בפ"ת שם שסומכים ע"ד הרשב"א והרא"ש דס"ל שאם העמידו אפוטרופוס בהסכם ב"ד והיורש יכול למכור ובפרט כשיש גם בנים קטנים ס"ל דמגו דהוי אפוטרופוס להקטנים הוי ג"כ להגדולים ובפרט דבנ"ד הוי דבר מצוה להשיא את היתומה

הנה זה יותר מעשרים שנה אשר כתבתי בענין זה. אבל קשה עלי החיפוש למצא קונטרסי בענין זה. והנה מ"ש הרדב"ז מגו דנחית לחלק הקטנים נחית גם לחלק הגדולים. נראה שאינו שייך לנ"ד דאפשר הרדב"ז איירי שם שעדיין הנכסים משותפים להגדולים והקטנים אבל בנ"ד שהחנות מיוחדת להבת אין שייך סברא זו כי לכאורה צריך להבין מקור סברת הרדב"ז ונראה שכוונתו מהא דאיתא בב"מ (דף ל"ט ע"ב) דאף דאין מורידין קטן לנכסי שבוי וע"ש בתו' דהיינו אף ע"י אפוטרופוס מ"מ כיון שמעמידין אפוטרופוס לחלק הקטן מעמידין גם לחלק השבוי. ושם הרי לא נתחלקו הנכסים ע"ש אבל בנ"ד שנתן לבתו החנות במתנת שכ"מ אין שייך כאן סברא דמגו וגם כי בנ"ד נראה שהאפוטרופוס לא נמנה כלל על בתו זאת דכיון שהוגבל לה חנות ידועה לא הוצרך למנות אפוטרופוס וזה יש לברר אופן האפוטרופסות. אכן בגוף הדבר לדעת הרשב"א א"צ כלל לזה דהא דעתו דבת יכולה למכור בנכסי אביה אף קודם עשרים והובאה דעתו בב"י ח"מ סי' רל"ה ובב"ש באה"ע סי' נ"ד ע"ש ובצירוף הדיעות הללו יש לדון לסמוך למכור ע"י ב"ד ואפוטרפוס שיפקח בטוב המכירה שלא יוזילו. וע' חיבורי ח"ג סי' ק"ע בענין אטרוחי בי דינא ויש לחלק מהא דנ"ד

ונראה דבנ"ד יש דרך פשוט להתיר למכור דהנה נישואי הבת באמת מוטל על היורשים ומנהגינו דאף בבוגרת מחויבים היורשים להשיאה כמ"ש הפוסקים באה"ע סי' קי"ג ס"ז וא"כ יש להשיאה מנכסי האב. ואף שנתן לה מתנה י"ל שזה תקח לבד צרכי נישואיה כדקיי"ל בסי' קי"ג ואפשר דבנ"ד אמר האב בפירוש שנותן רק החנות לצרכי נישואיה או שאין לו יותר מזה וא"כ הרי שעבוד הבת הוא על היורשים כדקיי"ל בכתובות (דף ס"ח) והם פוטרים א"ע במה שנותנים לה החנות שירשו או עי"ז שהאב הגביל עבורה רק החנות דהם אף אם אמר שלא יפרנסוה לגמרי מנכסיו שומעין לו וכדקיי"ל ס"ס קי"ג. ועוד נראה דאם אמר האב שנותן החנות לצרכי נישואי הבת אין זה מתנה להבת רק להיתומים דהא שעבוד פרנסתה היא על היורשים כנ"ל ונתן להם החנות שממנה ישלמו חוב פרנסת הבת. וא"כ שפיר יוכל אפוטרופוס שעל הקטנים למכור החנות לצרכי נישואי הבת ובפרט לפי מנהגינו שהבת ניזונת מנכסים אף כשבגרה עד שתינשא. א"כ הוי זה טובת היתומים שתינשא בהקדם ותהא המכירה בידיעת ב"ד ג"כ ואקצר בזה באשר צריך לדעת פרטי צוואת הנפטר

וע"ד שנסתפק כת"ר אם פחות מבן עשרים יודה שקיבל זה במתנת בריא. נראה פשוט שאם ידוע שההודאה אינה אמתית רק נעשתה כדי להקנות דודאי לא קנה דמאי שנא משארי קנינים שאינו יכול להקנות. ואף אם נתן במתנה כתבו הפוסקים שאם באמת הוא מכר לא מהני ערמה זו. ואם אין ידוע והקונה חושב שאפשר האמת הוא כן בודאי מהני. אבל בנ"ד שידוע שהאב נתן לה במתנת שכ"מ או שהגביל על צרכי נישואיה ודאי דלא מהני הודאתו שיודה שאביו נתן לו מתנת בריא כי היא הערמה ניכרת ולא עדיפא מאם מכר ואין ידוע אם הביא אז סימני גדלות דקיי"ל דלא קנה ע' בפוסקים סי' רל"ה. ואף שיש לחלק דהכא כיון שהודה שוב לא יוכל בעצמו לחזור בו ולומר שאינה מתנת בריא. אבל ז"א דכיון שאומר שהודה כדי שיתקיים המכר שפיר יכול לחזור בו כל זמן שלא נתברר שכן הוא ואדרבא יש אומדנא להיפך וכהא דנ"ד וההכרח לקצר: סימן קלג

אשר נסתפק כת"ר באשה שהרגישה ובדקה ולא מצאה דקיי"ל ר"ס ק"צ שטמאה אם אירע לה כן ג"פ אי קובעת לה וסת ופלפל בענין ספק בדאורייתא שנוגע גם לדרבנן והנה אין הפנאי מסכים לי להאריך בענין זה ובגוף דברי התה"ד רק נראה דלענין וסת יש כאן ס"ס דאף אי נימא שבראשונה ראתה דם טמא שמא בשנית היה דם טהור וכן בשלישית וא"כ יש להקל בזה. וע' יו"ד סי' פ"ג לענין ס"ס בדאורייתא וספק בדרבנן וע' שעה"מ ה' מקואות כלל ה'. ועוי"ל דכל דין וסת הוא מצד ספק שחוששין שמא תראה בשעה זו שכבר ראתה ג"פ. ומ"ד וסתות דאורייתא ס"ל שבודאי תראה. ומ"ד דרבנן ס"ל שחז"ל גזרו בשביל שהוא ספק הרגיל קצת. אבל היכא דאיכא עוד ספק הוי ס"ס. שמא לא ראתה דם טמא ואף אם ראתה שמא לא תראה בפעם זה. ובזה יש להאריך בשארי איסורים דרבנן שנאסרו מצד ספק ובענין דמאי. ואקצר כי בנ"ד בלא"ה אין להחמיר אחרי שבגוף דינו של התה"ד נחלקו כמה פוסקים: סימן קלד

ע"ד שנפטרה אשה ונמצא אצלה כתב שנדבה לקרן קיימת על ת"ת ש' זהובים והריווח יעלה לת"ת והקרן יהי ת"י ולאחר ק"כ שנה תמסור הקרן להגבאים. ואין זה כתב ידה ואין שום חתימה ע"ז וכן כתוב גם בפנקס של ת"ת והגבאי דרש ממנה הרווחים והשיבה שהלותה לאחד ולא שילם. ושאל אותה הלא לא היה כסף זה מיוחד. והגידה שהריווח לא תתן רק על הקרן הבטיחה שתקיים כפי נדרה. ועתה היורש אותה אינו חפץ לתת רק אם הוא חייב ע"פ ד"ת. והאריך מעכ"ת וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה בדין נודר ומת כבר האריכו הפוסקים והעיקר שהיורשים פטורים. ובנ"ד לבד זה הרי אין עדים שנדרה כי הכתב אינו חתום משום אדם והגבאי הוי רק ע"א וכבר כתב המרדכי פ"ק דב"ק ופ"ד דב"ק שע"א אין נאמן בזה והובא ביו"ד סי' רנ"ט. ואף אם הגבאי נאמן להיורש דאז הוי כשני עדים כדאיתא בקדושין (דף ס"ו). הנה אין כאן לשון נדר רק שתתן קודם מיתתה וכבר עברה על נדרה ולא נתנה ועדיין יש לדון דאין אדם מוציא דבריו לבטלה וכיוונה באופן המועיל וע' חיבורי ח"א סי' נ"ח בזה. וי"ל שכוונתה שיהא הנדר חל עכ"פ על אחרי מותה אך י"ל דבנדר לא שייך סברא זו דאפשר בנדר חפץ