דברי מלכיאל ה צא

כשיצא משם שוב אינו משתדל בהצלת הבית. ובכ"ז חלק התשלום היה צריך להשיב. כי הלא לא יוכל ליהנות משל חבירו בלא רצונו. אבל בנ"ד שלא הודיעו שאינו חפץ להיות שותף עמו בזה. נראה פשוט שיש לו זכות לקבל את המאה רו"כ כפי המדובר: סימן קכט

ע"ד שראובן החליף אצל שמעון מטבע של כ"ה רו"כ על מטבעות קטנות. וא"ל שמעון כמדומה שהמטבע כ"ה רו"כ אינה טובה והשיב ראובן הלא תדע ממי לקחת. ואם לא תהי טובה תחזירה לי. ושמעון שלח לבאנק מעות ושלח גם מטבע הנ"ל. ותפסו שם את המטבע הלזו באמרם שהיא מטבע שפסלתו מלכות. וצריך ליתן כסף אחר. והמטבע ההיא אין משיבים לו ותובע מראובן שישלם לו וראובן טוען שהוא לקחה מנכרי והנכרי אמר לו אח"כ שנתן לו מטבע טובה ולזה אינו מאמינו שזוהי המטבע שנתן לו. ואף אם האמת כדבריו ישיב לו עכ"פ את מטבע שלו ויוכל לתבוע את הנכרי שיתן לו אחרת ושמעון אומר שבשעת החילוף א"ל שצריך לשלוח כסף להבאנק והוי לאסוקי אדעתא שהבאנק לא ישיבוה עוד אם ימצאו שאינה טובה ועתה תפס שמעון משל ראובן כ"ה רו"כ. והאריך בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה בעיקר דין זה כבר הביא כת"ר מחלוקת הפוסקים בכגון זה בח"מ ס"ס ע"ה אי הוי א"י אם פרעתיך או א"י אם הלוותני ויפה כתב דבנ"ד שא"ל בשעת החילוף שכמדומה לו שאינה טובה הוי לכ"ע כאומר א"י אם פרעתיך. אך זה חסר הסבר. והסבר הדבר נראה דכיון שא"ל ראובן שיקחנה. ואם יתברר שאינה טובה ישיבנה לו א"כ הויא בידו כפקדון עד שיתברר אם היא טובה ולא קבלה בתורת פרעון רק להראות לבקי. ובלא"ה בנ"ד אין נ"מ בדבר כיון ששמעון תפס משל ראובן א"כ פשוט שישבע שמעון שהמטבע של ראובן תפסוה בבאנק שהיא פסולה. ויקח ממה שת"י משל ראובן כ"ה רו"כ. אכן מה שטוען ראובן שישיב לו המטבע. לכאורה היא טענה גדולה כיון שעי"ז יוכל לגבות מהנכרי. וכן קיי"ל בב"ב (דף צ"ג) שהבורר צרור מגרנו של חבירו משלם לו בעד חטים לפי שהיה מוכרם יחד עם החטים וכן קיי"ל בח"מ סי' רכ"ט ס"ב. ומה שטוען שא"ל שצריך לשלוח כסף לבאנק. ז"א טענה דהא אפשר שיראה מקודם לבקי כיון שהגיד לו בפירוש שאם יתברר שאינה טובה יחזירנה לו. אכן לדינא נראה שפטור שמעון אם ישבע שהאמת כדבריו. דהא ראובן בעצמו אמר שהנכרי טוען שנתן לו מטבע טובה. וא"כ אף אם היה מחזירה להנכרי לא היה משלם לו עבורה. כי אפשר שהיה טוען שהוא לא נתנה לו. וא"כ אין ההזיק ברי. והא דבורר צרור שהזכרנו הטעם משום דינא דגרמי ע"ש בפוסקים. ובגרמי בעינן שיהא ברי הזיקא כמ"ש הרא"ש והובא להלכה בפוסקים בח"מ סי' שפ"ו. ועוד דאפשר לא ידע שמעון שבבאנק יתפסו המטבע וחשב שאם ימצאו שאינה טובה יחזירוה לו וא"כ הוי שוגג בזה והרי דעת הש"ך בסי' שפ"ו דגרמי פטור בשוגג וכן תפסו האחרונים להלכה ע"ש: סימן קל

וע"ד שנסתפק בקטן שהגדיל בעשירי באב בשנה שחל ט"ב בשבת אם צריך להתענות. לכאורה דמי זה להא דפסחים (דף צ"ג) בקטן שהגדיל בין שני פסחים שאם הוא תשלום דראשון איתא שם שא"צ להביא. וא"כ ה"ה בנ"ד שצום בעשירי הוא תשלום של ט"ב וכיון שהיה פטור בט"ב הוא פטור ג"כ מלהשלים. אך העיקר שצריך להתענות כי כן היתה התקנה מתחילה שאם יחול ט"ב בש"ק יתענו למחר. דבאמת יש סוברים שעיקר התענית הוא בעשירי. ע' חיבורי ח"ג סי' כ"ו מ"ש בזה. ולפ"ז יש להסתפק בתענית י"ז בתמוז. ועוי"ל דעכ"פ חל עליו מצות חינוך במצות בשנת י"ג. רק שבתענית הקילו שהקטנים לא ישלימו מפני חולשת גופם. אבל עכ"פ אינו נפטר לגמרי. ואף שמצות חינוך הוא על הגדולים שיחנכו את הקטנים ולא על הקטנים בעצמם מ"מ הרי היה צריך להתענות לשעות עכ"פ. ועוד נראה והוא העיקר כי תשלומין שייך כשאפשר שיעשו את העיקר ולא יצטרכו להשלים אבל כשחל בש"ק הרי זה היה ידוע בעת שגזרו להתענות שיזדמן שיחול בש"ק ותקנו אז שיתענו למחר וא"כ חדא גזירה היא. ולא הוי בתורת תשלומין. ולא דמי לפסח דשם אפשר שיהיו כל ישראל טהורים ולא יצטרכו לעשות פסח שני. ומחולשתי ההכרח לקצר: סימן קלא. כבוד ידידי הרב החריף ובקי וכו' מו"ה חיים שלמה נ"י

ע"ד עיר שעשו פרעות באחב"י בעוה"ר ושברו הא"י דלתות וחלונות בהרבה בתים השכורים לאחרים ועתה דנו המשכירים והשוכרים על מי מוטל לתקן ובעיר ההיא המנהג שאם נשברו הדלתות וחלונות באמצע השנה מוטל על השוכר לתקנה ומורה אחד רצה לדון בזה מצד מכת מדינה ולזה בעיר שלא נשברו החלונות ברוב הבתים לא הוי מכת מדינה דהא בש"ע איתא דבעינן רובא דבאגי והאריך כ"ת קצת בדברים ישרים ובטעם המנהג ומטרדותי אשיב בקוצר

הנה מנהג זה מפורש בשו"ע סי' שי"ד ברמ"א במשכיר בית זה ורק דשם מבואר דאף קורות ותריסי חלונות מוטל על השוכר ונראה שנהגו שזה על המשכיר עפ"י מה דקיי"ל בסי' שי"ב סי"ז שאם מסוכן לדור בו שייך התיקון על המשכיר וכבר נתקשו המפרשים שדין דסי' שי"ב ודסי' שי"ד סתרו אהדדי. ולזה בזכוכית דהוי כעין מטלטלים שחבורם לבית הוי רק בדבק בעלמא נהגו שהוא על השוכר דלא הוי כ"כ נכלל בשם בית. ובגוף התריסים דהוי בכלל בית נהגו כדעת הרא"ש והרמ"ה בסי' שי"ב דהוי על המשכיר וע' ח"מ סי' רי"ד סי"א מה נכלל בכלל בית סתם וההכרח לקצר

ומכת מדינה לא שייך בנ"ד דהא קיי"ל בסי' שכ"א דהיכא שיכול לתקן הדבר באיזה טורח והוצאה אינו מנכה מחכורו ע"ש. ואף דשם לא נעשה הקלקול בגוף השדה. מ"מ הא קתני ג"כ נקצץ האילן ודקדקו הפוסקים דדוקא נקצץ לגמרי הרי דחילוק זה שייך אף אם בא ההפסד בגוף הדבר. ולזה נראה דבנ"ד על השוכרים להעמיד הזכוכית כפי מנהגם. אך עדיין י"ל דהא קיי"ל דבמילתא דלא שכיחא לא שייך מנהג ופרעות כאלה הוי מילתא דלא שכיחא. אך ז"א דכיון שנהגו שכל שנשברו הזכוכית על השוכר לתקנם הרי קיבל עליו תיקונם אף אם נשברו ברוח כדאיתא בב"ק (דף מ"ח)

וע"ד אשר העיר שנית בדברי יאמין לי כ"ת כי מונחים לפני עתה שנים עשר שאלות מרבנים שונים ולזאת אשיבנו בקוצר כאשר יעלה המזלג ואתו הסליחה. ע"ד הסתירה מסי' שי"ב לסי' שי"ד הרבה דברים יש בזה אבל אין לי פנאי ורק זאת אשיבנו כי אין לחלק בין מסוכן לדור בו לאינו מסוכן ואדרבא כשמסוכן לדור בו י"ל דהוי כנפל דאזדא ליה כשאמר בית זה. ומ"ש כת"ר דהו"ל לאתנויי. אדרבא השוכר הו"ל לאתנויי דהמשכיר מיקרי מוחזק בזה ע' ח"מ סי' שט"ו. וע"ד שכתבתי דהזכוכית שדבוק רק בדבק הוי כמטלטלין. והקשה כ"ת דהא מפורש בס' רי"ד דבטיט הוי חיבור. ידע כת"ר כי מעודי אני מפרש סוגיא דב"ב שם דאיירי בבנין אבנים ולבנים שעיקר