דברי מלכיאל ה צ

עד חצר חבירו ותובע השני, שיסתום חלונו בבנין והלה טוען שיעשה גדר על מיצר שלו כדי שלא יזיק בראייתו את חבירו ואת החלון לא יסתום. וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה ובאשר אני כעת קצת חולה אשיב בקוצר

לכאורה י"ל דכיון שאסור לפתוח שם חלון א"כ לא מהני מה שיסתום בעשיית גדר כי אפשר שיפול הגדר ולא ישים לבו אז למחות בו שם שיהי טרוד ויטעון אז טענת חזקה. וגם כי אפשר בזמן רב אח"כ יברר שפתח החלון ואח"כ בנה הגדר ויטעון שמחל לו והלה לא יוכל אז לברר שבשביל טענתו הוכרח לבנות הגדר. אבל העיקר נלע"ד שיכול לבנות גדר וא"י הלה לכופו לסתום החלון דהא בשלו יכול לעשות כרצונו ואם היה בונה הגדר ואח"כ פותח החלון בודאי שלא היה יכול למחות בו כי בחצירו יוכל לעשות כרצונו וזהו מעשים בכל יום. וא"כ מה לי אם פתח החלון מקודם והוכרח לעשות גדר כנגדו והרי אם יסתום כעת יוכל לפתוח אח"כ

ומצאתי בספר זכור לאברהם שהביא מחלוקת אחרונים בדין זה והחליט למעשה שאם פתח החלון יוכל לבנות גדר כנגדו וא"צ לסתום. ובשם שו"ת דבר משה סי' ל"ח כתב שצריך לעשות לו שטר שאם יפול הגדר מחוייב לבנותו או לסתום החלון וגם שהגדר יעשנו חזק על יסוד נכון. והנה מ"ש שיהי חזק דבריו נכונים כי ודאי לא ניחא ליה לבוא בדינא ודיינא בכל עת אכן בעשיית שטר צ"ע דהא מצי הניזק למימר לא בעינא להזהר בשטר וכמ"ש הפוסקים בסי' קנ"ד סט"ז. ונראה מלשונו שם שזה היה רק תקנת הרבנים דמקומו שם ולא מדינא ע"ש ואין ת"י גוף ספר דב"מ לעיין בו ועדיין יש לדון דהא קיי"ל בב"ב (דף כ"ב ע"א) שהבונה כותל נגד חלון צריך להגביה ד"א כדי שלא יציץ ויראה. וא"כ כשירצה הלה לבנות איזה בנין על שלו ידרוש ממנו בעל החלון שיגביה ד"א כדי שלא יציץ ויראה. ונראה דזה שייך רק בחלון שיש לו בו חזקה. אבל בנ"ד שבנה בעצמו גדר כנגדו הרי הודה שאין לו בו חזקה וממילא מותר לבנות כנגדו וא"צ להגביה כדי שלא יציץ בו כיון שאין לו שם חזקה. ונראה דעכ"פ יתנו ב"ד להשני פסק דין בכתב לזכרון שאם יפול הגדר חייב בעל החלון לסתום החלון או לבנות תיכף גדר אחר וכן שהרשות ביד השני לבנות בקרקע שלו וא"צ להגביה בנינו בשביל חלון של זה

ולכאורה נראה שזה תלוי במחלוקת הרא"ש והרשב"א הובאו בש"ע סי' קנ"ד סט"ז בעושה חלון במקום שאינו מזיק לחבירו אם יכול חבירו למחות בידו ולומר כי אח"כ יבנה שם באופן שיגרום לו היזק ע"י חלונו. ה"ה הכא יטעון שאפשר אח"כ יהי לו הפסד כשירצה לבנות ויצטרך להגביה כדי שלא יציץ בו וכן אם יפול הגדר. ושם קיי"ל כהרשב"א שיכול למחות בו ע"ש ובשו"ת רעק"א סי' קנ"א. ויש לחלק דבנ"ד אף הרשב"א מודה וכמש"ל דע"י מה שבנה נגדו הרי הודה שאין לו שום חזקה בחלון זה ולא יגרום לו היזק כלל. ועדיין צ"ע דהנה קיי"ל בסי' קנ"ד סי"ג שאם סתם בעל החלון את חלונו לא הוי חזקה רק אם פרץ את פצימיו ורק אם סתמו בעל החצר לא הוי חזקה. וא"כ בנ"ד הרי סתמו בעל החלון. אבל ז"א דהא מפורש שם שאם בנה כנגדו בנין גמור הוי כאלו פרץ את פצימיו. וא"כ מוכח שמועיל מה שבונה כנגדו גדר. ורק שצריך שיהא גדר חזק ולא דרך עראי וכמש"ל בשם שו"ת דבר משה וזו ראיה ברורה להא דנ"ד. וקשה לחלק בין בנין שלם ובין גדר חזק וכן מפורש במקור הדין במרדכי פ"ק דב"ב סי' תק"ה דאיירי שבנה אצטבא נגד חור שעשה ואצטבא אינו בנין גמור. אך גדר חזק צריך. וכתב שם המרדכי שאם סתם ע"פ ב"ד מהני כשסתם המחזיק בעצמו ע"ש. והנה הנ"י פ"ק דב"ב כתב דלא מהני לסתום החלון בנסרים וכ"ש במפה. רק צריך שיעשה בריכסא וטינא. אבל אינו ענין לנ"ד. דשם איירי שסותם את גוף חלל החלון ולזה כתב שצריך שיהא בריכסא וטינא משום דאיירי בכותל חומה. וצריך שהסתימה תהא כמו הכותל ואז הוי כאילו פרץ את פצימיו. ואם הכותל הוא של עץ ודאי סגי שיסתום החלון ג"כ בעצים כמו הכותל. אבל כשעושה מחיצה שלימה נגד הכותל שהחלון בו. ודאי שיכול לעשות אף מעצים רק שתהא חזקה שלא יהא חשש שתפול בקרוב ויצטרכו לעמוד בדינא ודיינא בכל עת

וע"ד שהעיר על מ"ש בחיבורי ח"א סי' כ"ז דנזיר חל האיסור על היין. והקשה דבריש נדרים משמע דהוי איסור גברא כמו נדר. ובאמת מפורש כן שם בפי' הרא"ש ע"ש אבל הכוונה פשוטה לענין דיני קבלת נדר ונזירות. וזה ודאי שצריך לקבל על עצמו קדושת נזירות. וכיון שנעשה נזיר ממילא יש עליו איסור שתיית יין והיין אסור בעצמותו לנזיר כמו שגרושה וחללה זונה אסורות לכהן. ומה שהקשה כת"ר דהא מפורש בסי' קצ"ו שהאוכל איסור בשביל שהוא מסוכן צריך לברך. הקושיא שם היא לשיטת הר"י בשם הרמ"א הובא בב"י שם שלא יברך כן היא הקושיא באחרונים. ולזה קצרתי בחיבורי וע' חיבורי ח"ב סי' קי"א וח"ג סי' פ"ג: סימן קכח

וע"ד שאחד רצה להבטיח ביתו באחריות מן האש בסך מסוים ואחד מגרי ביתו היה ירא שמא תארע שרפה וישרפו חפציו. ולזה ביקש את הבעה"ב שיבטיח ביתו במאה רו"כ יותר מכפי שרצה והוא ישלם מה שיעלה התשלום בעד המאה רו"כ. ואם ישרף הבית אזי יקבל הוא המאה רו"כ היתרים. ועתה יצא הלז מהבית הנ"ל. ואח"כ נשרף הבית. ותובע הלז המאה רו"כ. והבע"ב טוען שכיון שיצא מביתו שוב אין לו תביעה על המאה רו"כ

הנה בגוף דין ההבטחה באחריות משריפה כבר דברו האחרונים. והעיקר שהוא מדין חיוב שהלה מתחייב מעכשיו לשלם לו בעד ביתו של זה סך כזה אם תשרף. וכשנעשה ע"י שלוחו כנהוג. י"ל שהתחייב מתחילה לשלם לכל מי ששלוחו זה יעשה עסק הבטחת הבית עמו. אך עדיין יקשה דהא אינו יודע למי מתחייב. וכבר האריך המהרי"ט ח"א סי' כ"ג אי שייך בכזה דין ברירה וע' קצה"ח סי' ס"א סק"ג ובנתיבות שם לענין שטר שכתוב בו שמתחייב לכל מי שמוציאו. ובנ"ד נראה שי"ל דהוי כאומר תן מנה לפלוני ואתחייב אני לך. ולזה אף כשהשליח הוא נכרי מהני כי כן התחייב מתחילה לכל מי שיתן התשלום לשלוחו זה. אך עדיין תלי בברירה וכנ"ל. והעיקר נראה דבנ"ד הוי קנין משום שכן מנהג המדינה והוי כסטומתא וכמדומה שכ"כ האחרונים. ועכ"פ הקנין הוא בנ"ד לבעל המעות מי שנותן התשלום. והרי אם הבית של שני שותפין ועשו ההבטחה על שם האחד מדעת שניהם. ודאי ששניהם חולקים בכסף האחריות לכשישרף הבית וע' ב"ק (ד' ק"ב ע"ב) ובח"מ סי' קפ"ג ס"ד ובקצה"ח שם ונתיבות שם שהמוכר מקנה לבעל המעות. ועכ"פ בנ"ד הרי הם שותפים בזה ובודאי שייך לו גם אם נשרף הבית אחר שיצא משם. דנהי שטעמו מתחילה היה כדי שעי"ז יציל את ההפסד שיהי לו במטלטליו. מ"מ כיון שזכה באחריות מאה רו"כ הנ"ל לא נפקע כחו ע"י מה שיצא משם

והנה אם היה רוצה בעה"ב לחזור בו כשיצא ולהשיב לו את התשלום ששילם לפי ערך הזמן. י"ל שהיה יכול לפי שהיה יכול לטעון שלא נתרצה בשותפות זה רק כשהיה דר שם כי אם היתה מזדמנת שריפה היה משתדל לכבותה ולהצילה כדי שלא ישרף רכושו. ואף שהיה מקבל המאה רו"כ בכ"ז לא ניחא לאינש הטורח להשרף ולחזור ולקנות וכעין דאיתא בש"ס לענין כישרא דחיותא וגם דאפשר שיצטרך להוציא יותר ממאה רו"כ. וגם כי לפעמים א"א לגבות כל דמי האחריות. אבל