דברי מלכיאל ה ט

הקלקול בשיר משום דס"ל שהשיר מעכב וכ"כ עוד מפרשים והנה קשה דהא חכמים ס"ל ששיר אינו מעכב. וקשה לדידהו למה תיקנו שלא לקבל אחר המנחה. וצ"ל דס"ל שתקנו כן כדי שיהא עכ"פ מקצת היום יו"ט ודאי. כי אם היו מקבלים כל היום נמצא כשקבלו עדים עם שקיעת החמה. לא היה אף רגע יו"ט ודאי. וע' עירובין (דף מ') שהיו מתפללין אם היום אם מחר. והוא דוחק להתפלל על תנאי יפה לפי סברא זו יש לנהוג כתקנה זו אף לאחר החורבן וריב"ז שתיקן שיקבלו כל היום ס"ל שטעם התקנה הוא מפני קלקול השיר. וא"כ ס"ל שהשיר מעכב כנ"ל. וע"כ יליף לה מקרא דושרת. וקשה מנ"ל דיושב מחלל עבודה. וצ"ל דס"ל דישיבה בעזרה אסור מה"ת. וקרא דוישב דוד הוי לשון עכבה כנ"ל. וא"כ ס"ל לריב"ז שצריך לברך בכל עת שנכנסים לסוכה. דהמצוה הויא העכבה בסוכה. ולזה שפיר החמיר על עצמו לטעום התבשיל בסוכה. דאין לחוש שיטעו לברך על הסוכה אף באכילת עראי. דהא בלא"ה ס"ל שצריך לברך בכל עת שנכנסים לסוכה. וכן ר"ג שהיה לומד מעומד ע"כ ס"ל דואשב בהר הוי לשון עכבה כנ"ל. ולזה החמיר ג"כ על עצמו לאכול כותבת ולשתות מים בסוכה

והנה במשנה שלהי סוטה גרסינן ר"ג הזקן ובמגילה (דף כ"א) הגירסא ר"ג סתם. והנה בבכורות (דף ל"ו ע"א) איתא שר"ג היה עומד ודורש ונכתב בצדו שס"א יושב ודורש. ונראה שזה תלוי בשתי הגירסות דבבכורות שם הוי ר"ג דיבנה שהיה בימי ר' יהושע ור"ע. ולזה להגירסא דמגילה גרסינן בבכורות עומד ודורש. ובברכות (דף כ"ז ע"ב) שהגירסא יושב ודורש. היינו כהא דסוטה. והא דסוכה הוי אליבא הגירסא דבמגילה (דף כ"א). והא דאיתא בסוכה (דף כ"ח) שריב"ז היה יושב ושונה. י"ל שזה אליבא דגירסא דסוטה שמר"ג הזקן ואילך למדו בישיבה. וריב"ז היה אחר ר"ג הזקן כי ר"ג הזקן הוא בנו של הלל הזקן כידוע. וריב"ז היה נשיא אח"כ והיה מקטני תלמידיו של הלל כדאיתא בסוכה (שם)

ור' צדוק שהיקל לאכול פחות מכביצה חוץ לסוכה י"ל דס"ל דישיבה הוא ישיבה ממש. והמצוה היא לאכול ולישן בסוכה שהוא דרך קבע. ועוי"ל שחשש שיסברו שצריך נט"י וברכה אחריו כיון שזה נקרא אכילת קבע. ולזה הזכיר הכא שאכלו במפה ולא בירך אחריו. ובזה מיושב הא דאיתא שם דפריך הא כביצה בעי סוכה ומשני לא הא כביצה בעי נט"י וברכה. וקשה דא"כ למה נקטה הכא גבי הלכות סוכה כיון דבסוכה גם כביצה לא בעי סוכה. ולפמ"ש י"ל דכביצה היה מחמיר על עצמו לאכול בסוכה. דכיון דבעי נט"י וברכה שוב אין חשש טעות במה שיאכל בסוכה. אבל פחות מכביצה שיש לחוש שיטעו להצריך נט"י וברכה. לזה לא אכלו בסוכה: סימן ו

בר"ה (דף כ"ח) איתא שלחו לאבוה דשמואל כפאו ואכל מצה יצא. אמר רבא ז"א תוקע לשיר יצא. פשיטא מ"ד התם אכול מצה א"ר והא אכל אבל הכא ז"ת כתיב והאי מתעסק בעלמא קמ"ל. אלמא קסבר רבא מצות א"צ כוונה איתיביה היה קורא וכו' ת"ש היה עובר וכו' אלא מעתה הישן בשמיני ילקה וכו'. החילוק בין מצה לשופר צריך מובן. ורש"י פי' שכן נהנה. וצל"ע דא"כ למה קאמר זכרון תרועה כתיב. ועו"ק דבמצה לא בעי הנאה כדאיתא בפסחים (דף קט"ו ע"ב) שאם בלע יצא. ואף אם הקיא אח"כ דליכא הנאת מעיו ג"כ יצא. וצ"ל דמ"מ איכא הנאת גרונו ע' חולין (דף ק"ב ע"ב). והרמב"מ פסק במצה דיצא ובתוקע לשיר לא יצא. וכבר נתקשו המפרשים מנ"ל לחלק לדינא

ובאמת פשטות המשנה מבואר דצריך כוונה ממש מדמייתי בתר הכי הא דכאשר ירים ידו והא דנחש הנחושת שהכל תלוי בכוונה (וגם הא דמשני הש"ס שסבור חמור בעלמא קשה טובא דזה שייך בשופר אבל לא במגילה ששומע קול דברים. ומצאתי בטו"א שנתקשה בזה ונשאר בקושיא אך י"ל בפשיטות דהא בלה"ק יצא אף מי שאינו מבין. וא"כ י"ל שלא ידע כלל שקורא מגילה כיון שאינו מבין בלה"ק. ולזה קאמר שצריך עכ"פ שידע שהוא קורא המגילה ורק שלא נתכוין לצאת). והנראה דבאמת למ"ד א"צ כוונה נראה דהוי כמו זכין שלא מדעתו דגם גבי עירוב דהוי מצוה מ"מ זכין לו שלא מדעתו בערובי חצרות. וה"נ אמרינן בנדרים (דף ל"ה ע"ב) דמחוסרי כפרה יכולים להביא קרבנם עליהם שלא מדעתם דזכות הוא להם. ורק שאר קרבנות בעי דעת. ויליף לה מקרא וע"ש (דף ל"ו ע"א). ושם (דף ל"ו ע"ב) אמרינן דתורם משלו על של חבירו לא ליבעי דעת משום דזכות הוא לו. וא"כ כמו שידו וחצרו קונים שלא מדעתו. גם במצוה שייך זה. ולזה כיון שעשה המצוה זוכה בה אף שלא מדעתו ויצא בה. והיינו סברת הפוסקים שכתבו שאם כיון שלא לצאת שלא יצא. דלא עדיפא מקנין שאם מכוין בפירוש שלא לקנות דלא קני. ולפ"ז יש מקום לומר שאם אח"כ כשנודע לו שמחוייב המצוה ואומר שאינו חפץ שיצא במה שעשה שלא בכוונה שלא יצא וכמו במזכה חפץ שיכול לומר שאינו חפץ בו כדאיתא בב"ב (דף קל"ח) ובכריתות (דף כ"ד). וי"ל דז"א דרק במתנה שיש סברא לומר דשונא מתנות יחיה ויש קצת חוב שפיר יכול שלא להתרצות. אבל במצוה אמרינן דודאי נתרצה. ומה שאין מתרצה בטלה דעתו אצל כל אדם. ועוי"ל שזה רק במזכה ע"י אחר. אבל ידו שפיר קונה לו שלא מדעתו. וה"ה הכא שעשה המצוה בעצמו וגופו. ומכ"ש אי נימא שלא יצא יהי עוד עבירה בידו וכגון תוקע לשיר שאסור לתקוע ביו"ט לשיר. ואם יצא מצוה קעביד. ודאי הוי זכות לו

והנה בדבר שאין בו ממש אין חל שום קנין כידוע בפוסקים עח"מ סי' רי"א. ונראה שלזה קול ומראה אין בו משום מעילה משום דמעילה בעי איזה דבר שיש בו ממש דילפינן במעילה (דף י"ח) חטא חטא מתרומה דבעי פגם ונהנה ע"ש. ולזה הנהו דאין בהם ממש אין בהם מעילה. וכן איתא בירושלמי פ"ג דר"ה שאין גזל בקול. והיינו כנ"ל משום דגם גזל בעי דרכי קנינים כידוע ע' ב"ק (דף נ"ו ע"ב) ובתו' שם. ולפ"ז במצות התלויים רק בקול ושמיעה מראה וריח צריך כוונה לצאת דדין זכות לא שייך בזה כנ"ל. והיינו דקאמר לרבא דהו"א דרק מצה שיש בה מעשה וקנין א"צ כוונה. אבל שופר שא"צ רק שמיעה ולא תקיעה דכתיב זכרון תרועה. הו"א שצריך כוונה. ולהכי מקשה שפיר עליו מק"ש ושופר ומגילה דכל הנהו הוי רק קול ושמיעה. ומיושב בזה הא דמקשה מישן בשמיני והקשו המפרשים דהא זה הוי מעשה כמו אכילת מצה. וקשה גם להא דשלחו לאבוה דשמואל. ולמה מקשה לרבא דווקא. ולפמ"ש א"ש דלאבוה דשמואל דבעי דוקא שיהא כדרך קנין. א"כ בישן בשמיני דהוי חוב לו שיעבור בבל תוסיף. ודאי שצריך כוונה. אבל לרבא דס"ל דאף בשמיעה יצא. משמע שאין תלוי בדרך קנין ורק כיון שעכ"פ עשה הדבר הזה יצא. א"כ גם בישן בשמיני הדין כן

ועוד יש לחלק דהא קיי"ל בנדרים (דף ל"ו) דכל קרבן שמכפר בעי דעת בעלים. לפי שכפרה אין שייך בלא דעתו. ולהכי נמי חייבי חטאות אין ממשכנין בערכין (דף כ"א) דכפרה בלי רצונו לאו כלום הוא. וכן קיי"ל בכריתות (דף כ"ב) שאין מביאין חטאת על תנאי. והיינו משום דקרבן הבא לכפר צריך שיהא בו דעת גמורה בלי שום פקפוק וספק. משא"כ שאר קרבנות שפיר באים על תנאי. ובזה נ"ל ליישב מה שהקשו הראשונים בהא דאתקין ר' אבהו תשר"ת