דברי מלכיאל ה ח

ואגב אזכיר מה שנשאלתי למה כתוב בסוכות תשבו בפת"ח הבי"ת. וכן מברכים לישב בסוכה בפת"ח הבי"ת דזה הוי במקום ה"א הידועה. ואיזה סוכה ידועה יש כאן והשבתי דהא איתא בירושלמי והובא בתו' (דף ט') דאף לב"ה צריך לחדש בה דבר לשם סוכת מצוה. ולזה כתיב בסוכות בסוכה שנתחדש בה דבר עכ"פ לשם סוכה. ואף להפוסקים דס"ל שא"צ לחדש בה דבר וכפשטות ש"ס דילן. מ"מ הרי יש כמה דינים בהלכות סוכת החג. ולזה כתוב בה"א הידועה וכן בנוסח הברכה לפי שנצטוינו לישב רק בסוכה הידועה שיש בה כל ההלכות האמורות בסוכת מצוה: סימן ה

בסוכה (דכ"ה) איתא שהביאו לריב"ז לטעום התבשיל ולר"ג ב' כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה. שנתנו לר"צ פת פחות מכביצה ואכלו במפה חוץ לסוכה ולא בירך אחריו. וכ' הר"ן דקמ"ל שהרוצה להחמיר ע"ע רשאי והרוצה שלא להחמיר רשאי. וצריך להבין למה באמת לא החמיר ר"צ כמו ריב"ז ור"ג. ולכאורה י"ל דלהכי לא החמיר ר"צ שלא יאמרו שצריך ג"כ נט"י וברכה ויהי' ברכה לבטלה. ועל סוכה י"ל דליכא למיחש שיברכו דהא סגי בברכה אחת לכל היום. וגם על ישיבה גרידתא יש מקום ג"כ לברך לדעת הרבה ראשונים ע' סי' תרל"ט בטוש"ע. ורק ר"ת ועוד פוסקים ס"ל דרק בשעת אכילת קבע צריך לברך. והנראה דהנה בקרא כתיב בסוכות תשבו. ולשון ישיבה יש לפרש או ישיבה ממש דהיינו בדרך קביעות וכדאיתא בנדרים (דל"ט) דישיבה הוי קביעות ועמידה הוי דרך עראי. או דישיבה הוא לשון שהייה ועכבה כדאיתא במגילה (דכ"א). ובירושלמי ספ"ב דסוכה דריש דתשבו הוי כמו תדורו מדכתיב וירשתם אותה וישבתם בה. ולפ"ז י"ל דר"ת ודעמיה ס"ל דישיבה הוי לשון קביעות. ולזה צריך לברך רק בשעה שעושה בה דבר הדרוש קביעות כגון קביעות סעודה או שינת קבע. וש"פ מפרשים דישיבה הוי לשון עכבה. וכל ששוהה קצת בסוכה מקיים מצוה זו וצריך לברך. והנה במגילה (דכ"א) איתא דעד ימי ר"ג למדו מעומד דיליפינן ממרע"ה. ומקשה שם מדכתיב ואשב בהר ומשני רב דיושב ושונה ורבא משני קשות מיושב. אלמא דלדידהו הוי ישיבה ממש דרך קביעות. ור' יוחנן משני שם ישיבה לשון עכבה. ור' חנינא משני שם שהיה שוחה

ונראה דרבא ור"י לטעמייהו אזלי בסוכה (דף מ"ה ע"ב) דר"י ס"ל שם דעל סוכה מברך כל שבעה. דכיון דס"ל דישיבה הוי עכבה. א"כ בכל רגע שיושב בסוכה מקיים המצוה. וממילא בשעה שיוצא ממנה מפסיק ומבטל קיום המצוה. ולזה בכל עת כשנכנס צריך לחזור ולברך. אבל למ"ד דישיבה הוי קביעות. א"כ בשעה שאינו קובע אינו מקיים המצוה. ולפ"ז אף כשיוצא מן הסוכה לא הוי הפסק דהא בשעה שאינו קובע אינו מחויב לישב בסוכה. ורבא ס"ל שם (דמ"ו ע"א) בתפילין דמברך רק שחרית. והכוונה שם אף כשיוצא באמצע היום לביה"כ שצריך לחלוץ. מ"מ אינו חוזר ומברך. והיינו משום דאז הוא פטור ממצות תפילין ולא הוי הפסק כמש"ל. אבל אם מפסיק באמצע היום וחולץ תפיליו אף רבנן מודו דמברך. והיינו לטעמיה דס"ל במגילה שם ישיבה ממש. וא"כ צריך לברך בסוכה רק ביום ראשון כמש"ל. ומייתי שם אח"כ דרבא הדר ביה וס"ל בתפילין אף כשבא מביה"כ. וא"כ ה"ה בסוכה. ואף דבברכות (דף כ"ד) לענין שהה כדי לגמור את כולה משמע דהיכי שעבר במבואות מטונפות הוי טפי הפסק ע"ש. נראה דשאני התם שלא היה לו לעבור במקום כזה באמצע הברכה או המצוה. וגם דשאני הפסק באמצע דבר שהתחיל וכמובן

ועפ"ז י"ל דריב"ז שמצינו בסוכה (דף כ"ח) שהיה יושב ושונה. מוכח דמפרש ואשב בהר ישיבה ממש בקביעות ולא לשון עכבה. וכן ר"ג מצינו בברכות (דף כ"ז ע"ב) שהיה יושב ודורש מוכח כנ"ל. ואף דאיתא במגילה (דף כ"א) שבימי ר"ג היו לומדים מעומד. היינו ר"ג הזקן כדאיתא בסוטה (דף מ"ט ע"ב) (ולפלא שבמגילה שם איתא ר"ג סתם) ובברכות שם ובסוכה (דף כ"ו) איתא ר"ג סתם. וגם לר"ג הזקן נראה דלרב במגילה שם ס"ל שהיה שונה בישיבה. ולרבא היו קשות בישיבה ע"ש. ומפרש ואשב ישיבה ממש ע"ש (דקיי"ל דר"ג היה יושב ודורש משום שבא חולי לעולם כדאיתא במגילה שם) והנה בבכורות (דף ל"ו) הגירסא עומד ודורש. וצ"ל דשני הגירסות תלו אי גרסינן בסוטה שם ר"ג הזקן או ר"ג סתם וכנ"ל. וא"כ מוכח דס"ל דמצות סוכה תלוי בקביעות וכמש"ל. וא"כ ס"ל שא"צ לברך בכל פעם ורק יום ראשון. לזה שפיר החמירו על עצמם לאכול פירות ומים בסוכה דליכא חשש טעות לברך. אך ז"א דאדרבא למאן דס"ל שישיבה הוי עכבה א"כ צריך לברך בכל עת שנכנס וכמש"ל וממילא שפיר יכול להחמיר ע"ע. דאין לחוש לברכה שא"צ. דהא בלא"ה צריך לברך בכל עת שנכנס. ואפשר לומר הסברא להיפוך דמ"ד ישיבה עכבה וא"כ כשיוצא מהסוכה הרי בידו לקיים המצוה ולישב בסוכה. א"כ לא הוו הפסק. אבל למ"ד שישיבה הוי קביעות לאכילה וכדומה. וא"כ זה א"א שיהא תדיר קבוע לאכול דאכילה גסה לאו שמה אכילה ולזה הוי הפסק. ור"י דס"ל (בדף מ"ה) דסוכה כל שבעה. י"ל דלטעמיה דס"ל דישיבה עכבה וס"ל בשם רשב"י בר"ה (דף ל"ד ע"ב) דבשהה כדי לגמור חוזר אף כשהיה במקום שהיה יכול לגמור וע"ש בתוס'

ועוד נראה דהנה בערכין (דף י"א) איתא דר"מ ורשב"א ס"ל דשיר מעכב את הקרבן. ולפ"ז צ"ל דס"ל דשיר הוי דאורייתא ושם דריש לה מקרא מדברי קבלה או מה"ת בדרך אסמכתא. ורק ר"י א"ש דריש לה התם מקרא ושרת בשם ה' אלקיו (דברים י"ח) ושם כתוב ככל אחיו הלוים העומדים שם לשרת. ודרש זה נראה לדרש גמור. וס"ל כפשטות הכתוב דקאי על לוים ממש ולא על כהנים. וע' בהלכות לוים שלי מ"ש בזה. והנה בזבחים (דכ"ג) איתא דילפינן שיושב פסול לעבודה מקרא דלעמוד לשרת ושמחלל עבודה יליף שם מדשנה בו הכתוב העומדים שם לשרת. ולפ"ז יקשה למ"ד דשירה עבודת הקרבן והוי מה"ת. וע"כ דריש לה מקרא דושרת כנ"ל. וס"ל דקאי קרא דהעומדים על הלוים. א"כ מנ"ל דיושב מחלל עבודה. ונראה דהנה קיי"ל דאין ישיבה בעזרה אלא למלכי ב"ד. והקשו התו' בזבחים (דף ט"ו) דא"כ ל"ל קרא לפסול יושב לעבודה הא בלא"ה אסור לישב בעזרה. ותירצו בתירוץ אחד דישיבה בעזרה הוי רק איסור דרבנן. וכן מסתבר דהיכן מצינו שיהא איסור דאורייתא מותר למלכי בית דוד. אבל בדרבנן י"ל שמתחילה תקנו כן. והנה רש"י פי' בסנהדרין (דף ק"ב) דהאיסור הוא הל"מ ונראה דהתו' לא רצו בזה דאין סברא לומר שיהא הל"מ להתיר לבית דוד. דהא בית דוד לא היו בימי מתן תורה. וצ"ל שנאמר אשר המלכים שיהי' ע"פ הדיבור המלוכה לזרעם אחריהם יהיו מותרים לישב. והוא דוחק. אכן למ"ד השיר מעכב י"ל דס"ל דהוי דאורייתא ואסור גם למלכי ב"ד. ומ"ש גבי דהע"ה וישב דוד ס"ל כדאיתא בירושלמי ספ"ז דסוטה שיישב עצמו בתפלה והוא לשון עכבה. ולפז"ק ל"ל קרא לאסור יושב בעבודה וכנ"ל. וי"ל דקרא אתא לעכב שמחלל עבודה. וקרא דעומדים קאי על הלוים לענין שיר וכמש"ל

והנה בר"ה (דף ל' ע"ב) איתא שפ"א נתקלקלו הלוים בשיר והתקינו שלא יהו מקבלים עדים רק עד המנחה. וכשחרב ביהמ"ק תיקן ריב"ז שיקבלו כל היום. והתו' נתקשו שם בזה. וביום תרועה כתב דלהכי הקפידו על