דברי מלכיאל ה י

תש"ת תר"ת שיכלול תקיעות הכפולות ויאמר שאם העיקר תש"ת תעלה לו תקיעה אחרונה לראשונה ע' תו' ר"ה (דף ל"ג ע"ב) וע' לח"מ פ"ג מהל' שופר. ולפמ"ש י"ל דכיון דשופר בא לכפר כדאיתא בר"ה (דף כ"א) דלזכרון אתא כפנים דמי ואין קטיגור נעשה סניגור. לזה לא מהני תקיעה בתנאי דהוי כמו חטאת שצריך כוונה גמורה. ובאמת צ"ע בלא"ה בזה מהא דקיי"ל בכתובות (דף ע"ד) שכ"ד שא"א לעשותו ע"י שליח אין בו תנאי. וא"כ ה"ה בכל המצות התלוים בגופו נימא הכי. וצ"ל דשאני תנאי בגוף המעשה שאם אינו חייב יהא זה כמעשה קוף בעלמא לא מקרי זה תנאי. דהרי האמת הוא כן. ותנאי דהתם איירי היכא שהמעשה מעשה גמורה. ורק שבא התנאי לתלות בדבר אחר שע"י יתבטל המעשה. ובזה קיי"ל דלא מהני תנאי וכמ"ש התו' בכתובות (דף נ"ו) הסברא דלא אלים תנאי לבטל מעשה גמור. ורק בדבר שאפשר ע"י שליח ילפינן מב"ג וב"ר ואכמ"ל בזה]. וממילא מבואר החילוק בין שופר למצה. כי שופר שבא לזכרון ולכפר צריך דעת. משא"כ מצה. והיינו דקאמר הש"ס דכתיב זכרון תרועה. היינו דאתי לזכרון כנ"ל להכי מסתבר דבעי כוונה. וקמ"ל רבא דמ"מ כיון שנעשתה המצוה יצא. וע"ז פריך מק"ש דג"כ העיקר קבלת מלכות שמים ותלוי בכוונת הלב

והנה הטו"א כתב (בדף ט"ז) דלמ"ד שאדם נידון בכל יום צ"ל דשופר לאו לזכרון הוי. והקשה דא"כ למה אמר הש"ס (בדף כ"ו) דלר"י כיון דבחוץ הוא לא ס"ל סברא דאין קטיגור נ"ס. והא בלא"ה ס"ל דלאו לזכרון הוא. ולענ"ד י"ל שזהו כוונת הש"ס דלרבנן שם אמרינן דזכרון הוי כפנים. אבל לר"י דלא הוי לזכרון הרי הוא כחוץ. דאין קטיגור נ"ס שייך אף בכל דבר. והנה רבא אמר בנדרים (ד' מ"ט) כמאן מצלינן אקצירי ואמריעי כר' יוסי דאדם נידון בכל יום (ובר"ה שם הגירסא רב יוסף) ואבע"א כרבנן וכדר"י דאר"י יפה צעקה בין קודם גז"ד בין לאחר גז"ד. הרי דרבא ס"ל הכא דנהגינן כר"י. ואף דסתם משנה בר"ה (דף ט"ז) דלא כר"י. ולזה ה"נ ס"ל לרבא לטעמי' דתוקע לשיר יצא כיון דס"ל דלא הוי לזכרון ומצות א"צ כוונה. ולפ"ז מיושב דלא מייתי כלל דר"י (בדף כ"ט) דס"ל דבעי כוונה. דר"י לטעמי' בפסחים (דף קי"ד) דס"ל מצות צ"כ. אבל לא משום עדיפות שופר משאר מצות. ודמקשה ממשנה דהיה עובר באמת משופר לא מקשה מידי דהא סתם משנה ס"ל (בדף ט"ז) דלא כר"י וכיון דלזכרון אתא בעי כוונה כנ"ל. ובפרט דמוכח מסיפא דמייתי כאשר ירים כמש"ל. ורק מקשה ממגילה דשם כיון שיודע שקורים המגילה ושומעה יש בזה פרסום הנס. ושפיר א"צ כוונה למ"ד מצות א"צ כוונה. ומשני סבור חמור בעלמא הוא. ולשון זה תמוה דמאי נקיט לשון חמור וגם כבר כתבנו דקשה דאמגילה לא משני מידי. והנראה דהכא חמור היינו כהא דדורשי חמורות שפירשו התוס' בקדושין (דף כ"ב) כעין המעשה. ובערוך ערך המר מפורש באורך בזה שבלשון ערב קורים על עסק ומעשה המר או חמר ע"ש ולפ"ז הכא הכוונה דמשני שא"י כלל שקורים המגילה רק איזה ענין ומעשה אחר וכמש"ל. דבלה"ק אם אין מבין צריך שידע עכ"פ שקורים המגילה. ולפ"ז כיון לבו לצדדים קתני בשופר לכוונה גמורה. ובמגילה רק לשמוע

והנה לעיל אמר רבא דבשופר של עולה ושלמים לא יצא רבה אמר יצא מצות לאו ליהנות ניתנו. וכן אמר שם המודר הנאה מותר לתקוע תקיעה של מצוה. וכתבו התו' שם דאף שאפשר דהוי כתוקע לשיר. מ"מ הא אינו מכוין לשיר. וקשה טובא דהא רבא ס"ל מצות א"צ כוונה וא"כ אפשר שיכוין לשיר ויצא י"ח המצוה. ויש לאסור בכל גוונא וע"כ הו"ל לפרושי דדוקא כשאינו מכוין לשיר. וכמדומה שראיתי במפרשים קושיא זו. לזה נראה. דבפסחים (דף כ"ה ע"ב) איתא דלל"ק ס"ל לרבא אפשר ולא מכוין אסור ולל"ב ס"ל דמותר ע"ש בהנאה הבאה לאדם בע"כ. ונראה דבהכי פליגי ג"כ הני לישני דרבא דהכא. ופליגי ג"כ אי מצות צ"כ. דבאמת י"ל דלמ"ד דשא"מ אסור. ה"ה דנימא מצות אין צ"כ. ולמ"ד דשא"מ מותר. מצות צ"כ. כיון דכל מצות התורה הן ל"ת הן עשה נאמרו רק כשמכוין בהם. ולזה מעיקרא הוי ס"ל לרבא מצות אצ"כ כדקאמר תוקע לשיר יצא. ולזה קאמר דבשל עולה ושלמים לא יצא דנהנה בתוקע לשיר ואף שאינו מכוין לשיר. מ"מ יש לחוש כנ"ל. וגם דאפשר ול"מ אסור. והכא אפשר לתקוע באחר ולא בשל עולה. ואח"כ הדר ביה דס"ל מצות צ"כ ומצות לאו ליהנות ניתנו וס"ל כל"ב דאפשר ולא מכוין מותר. ולזה פסק הרמב"מ דתוקע לשיר לא יצא. דרבא גופיה הדר בי' כנ"ל

והטו"א הקשה על מ"ש הר"ן בחולין דפס"ר בהנאה שרי והביא ראי' ממוכרי כסות. וקשה דהכא במעין אסר רבא בימות החמה דהוי פס"ר בהנאה. וה"נ קשה ממ"ש התו' דלא מכוין לשיר בתקיעה דהא הוי פס"ר ומאי שנא ממעין. ונראה בסברת הר"ן דבדבר שיש שני דברים נפרדים כגון בשבת (דף ע"ה) שפוצע החלזון להוציא דמו וגם נוטל נשמתו. ה"ז שני דברים. (ובדף ק"ג) שתולש עולשים ומיפה הקרקע הוא ג"כ שני דברים ורק שנעשים בבת אחת להכי קרי לה פס"ר וכן בכ"מ. משא"כ הכא במכירת כסות שכוונתו ללובשה. ורק בלבישה יש שתי הנאות אחת שמראה אותה לקונים וכפירש"י ושנית שמגין עליו מפני חמה וגשמים. ולההגנה אינו מתכוין לפי שא"צ לזה. וממילא לא הויא הנאה כלל כיון שאין לו חפץ בהנאה זו. וכעין זה כ' התו' בשבת (דכ"ט) כגון דבלא"ה הוא לבוש כראוי ע"ש. וכן אמרינן בסוכה (ד' ל"ג) דאית לי' הושענא אחריתי. ועיקר הסברא דדבר שהפעולה מתקיימת לא שייך לומר דהוי הנאה לחוד. וכגון שם שנשאר החלזון מת והקרקע מיופה. משא"כ במוכר כסות אחר שמוכרו ומסירו ממנו אין נשאר דבר קיים. רק דנימא שהוא נהנה בעת מעשה וכיון שלא כיון לזה לא נהנה כלל. דהנאת האדם בגופו הוא רק שכשמרגיש בעת מעשה שנעשית לו הנאה זו ומתענג ע"ז. והיינו סברת הר"ן שם דבריחא בבת תיהא אף שהריח נכנס לגופו והרי הוא ריח טוב. בכ"ז כיון שהוא נהנה רק בשעה שמריח והוא אינו מכוין לזה. אינו כלום. ורק למ"ד ריחא מילתא אמרינן שנשארה ההנאה באדם ויש לו תועלת אף אח"כ. וכמו מאכל שהנאת האכילה נמשכת וזה כל חיי האדם

ובזה מבואר הסברא בזה. דבתוקע כיון שלא כל אדם תוקעים לשיר. ורק כשמכוין לשיר הוא הנאה לו. אבל כשאינו מכוין אינה הנאה כלל כיון שאין זה דברים נפרדים. משא"כ במעין שעכ"פ ה"ז רחיצה שהיא הנאה גמורה ודבר נפרד. רחיצה. טבילה. כי לטבול אפשר במים חמים בימות החמה ובקרים בימות הגשמים והיא הנאה נמשכת לגוף האדם כמו אכילה. וכמוזכר בש"ס כמה פעמים וכדאיתא ביומא (דף ע"ו) דיליף מקרא דמיקרי עינוי מרחיצה. משא"כ ריח, וגם כי במוכרי כסות ההנאה הוא רק הגנה מדבר המזיק ואברוחי ארי בעלמא וזה ודאי לא מיקרי הנאה אם אינו מכוין. ועב"ק (דנ"ח) דמבריח ארי בעי דעת שיקרא מהנהו שישלם לו וע"ש בתוס' בזה

וכ"ז שייך אי נימא מצות צ"כ. אבל אי א"צ כוונה ותוקע לשיר יצא. א"כ ודאי אסור באה"נ או במודר הנאה משופר וכמובן. ומוכח מזה דבשופר הדר בו רבא וס"ל דזכרון תרועה כתיב ובעי כוונה. ולכאורה תקשה מסוכה (דף מ"ב) דמקשה הש"ס מדאגבהיה נפק בו ומשני לה אביי ורבא שם. והא רבא ס"ל למסקנא שצריך כוונה. וי"ל דלא הדר בו רק בשופר ולא בשאר מצות. ובזה מיושב קושית הט"א על הר"ן בפשיטות משום דבהנאה וטבילה א"צ כוונה. להכי אסור דאפשר שיכוין ליהנות. ולזה פסק הרמב"מ במצה שיצא וא"צ כוונה משא"כ בשופר: