דברי מלכיאל ה פח

שמצוה שאפשר שתתבטל ע"י אחר אין לברך והכא אפשר שלא תתרצה וצ"ל דס"ל שמצות יבום קודם אף אם היא אינה רוצה בו וכדקיי"ל שיבום קונה אף בע"כ של היבמה ולפ"ז לדידן שנוהגין כהפוסקים שאם אינה רוצה אזי חליצה קודם א"כ אין לברך על יבום. ובהגהה שם כתב דכל מצוה שבאה ע"י צער זולתו אין לברך ולהכי אין מברכים על חליצה וממילא גם ביבום אין לברך שזה בא ע"י מיתת אחיו. שוב ראיתי בשו"ת הרמב"ן סי' קע"ט שכתב שאין מברכים על יבום לפי שהוא בכלל מצות פו"ר ואינו עיקר מצוה ע"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה סי' י"ח להדיא ובתמים דעים סי' קע"ט כתב שכל מצוות שנעשים בשיתוף עם אחר אין מברכים עליהם ע"ש. וע' חיבורי ח"ד סי' ל"ג. וב"ה שכוונתי לדעת הראשונים. ונראה שלזה השמיט הב"י בש"ע דין ברכת יבום שהביא הטור ולזה למעשה נראה ברור שאין לברך על היבום. ועכ"פ בנ"ד שכתבתי שאין לב"ד להכניס א"ע בזה נראה שאין להודיעם סדר הקדושין והכתובה כיון שלא נשארו נכסים מבעלה הקודם ושפיר יוכלו לכתוב הכתובה ככל כתובת אלמנה ולשון הקדושין ג"כ אינו מעכב וכמש"ל. ושדעת הרבה ראשונים נראה שא"צ לומר במאמר יבמין. וגם לברך א"צ רק צריך לבדוק אם הוא גדול כדין וכמש"ל. וזה צריך לבדוק אף לחליצה ויוכל הרב להגיד לו שקודם כל צריך לדעת אם הוא גדול כדין: סימן קכד

ע"ד שאחד גמר עם חותנו שחותנו ישליש עבורו מאה רו"כ והוא יגרש את אשתו באשר כי האיש הלז אינו הולך בדרך הישר והתגורר באטליא קרוב לשנה ונתנו מקצת כסף להמגרש והמגרש החזיק בידו הכסף והשלישם ת"י שליש המרוצה לשניהם עד אחר הגט ואף שלא השליש כל המאה רו"כ בכ"ז הבטיח השליש שאחר הגט יתן הוא לו כל הסך שהבטיחו לו והאמין המגרש את השליש ואחר הגט עיקל אבי האשה הכסף אצל השליש באמרו שיש לו ד"ת עם המגרש בעד שכר הנקה ששילם עבור בנו ועוד טענות וכת"ר אמר שאינו יכול לעקל לפי שהבטיחו לתת הכסף אחר הגט והתחיל השליש למנות הכסף על השלחן וקפצו בני בליעל שבאו עמם ויחטפו הכסף מעל השלחן וגם חטפו שני ארגזים חפצים שהשלישו עבור המגרש והלכו לדרכם ושאר הכסף לא רצה השליש ליתן. ואח"כ מסרו האנשים הנ"ל לאבי האשה את החפצים ואת הכסף רק שקבלו לעצמם מקצת מן הכסף ואבי האשה אומר שהוא לא הסיתם לכך והביאם רק שלא יברח המגרש מב"ד ויעגן אותה והמגרש אומר שגירשה רק בשביל שהבטיחו לו שיקבל הכסף והחפצים. וגט אחר קשה להוציא ממנו והוא מקום עיגון וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה

הנה מה שרצה אבי האשה לעקל הכסף בשביל איזה תביעה יפה דן כת"ר שאינו יכול לעקל דכיון שהוא גמר עמו לתת לו החפצים ומאה רו"כ א"כ הרי מחל לו על תביעותיו ואם לא יתנם לו יש חשש גדול על הגט דאף שלא התנה בפירוש כגון זה א"צ תנאי כי גלוי לכל שע"מ כן נתרצה ליתן הגט וכמ"ש הר"ן פ"ב דקדושין שאם גילה דעתו שמגרשה בשביל שיתנו לו דבר זה א"צ לדיני תנאים. וע' חיבורי ח"א סי' פ"ו בזה. ומה שתפסו האנשים את שלו אם לא היתה ערמה בזה מאבי האשה י"ל שאין חשש על הגט דאטו אבי האשה והאשה מחוייבים לשמור את חפציו מכל אונס כיון שהאונס היה על גוף החפצים. אכן הכסף אין שייך לומר דהוי אונס דכיון שהפקידום ביד השליש מותרים הוי האונס על השליש כדקיי"ל בח"מ סי' רצ"ב אם נשתמש בהכסף ואף אם עדיין לא נשתמש בו הוי כש"ש ע"ש. ובנ"ד נראה דלא הוי אונס גמור דכיון שידע שהם אנשי בליעל הו"ל להזהר ואפשר דהוי כהוליכם למקום גדודי חיה ולסטים. וזה תלוי לפי הענין וטוב האנשים ובגט יש להחמיר בזה ומחוייב לשלם הכסף. ואף הכסף שלא נתנו לו ורק הבטיח לתת לו ג"כ חייב ליתן דהוי כמו הוציא על פיו שחייב מדין ערב דהא פטר את האשה מהשעבוד שהיה לו עליה ע"י דבורו של השליש ואם לא יתן יהי' חשש גדול על הגט. אולם החפצים אף שלא היתה ערמה מצד אבי האשה מ"מ מחוייב להשיבם להמגרש דהא הם גזולים אצל האנשים שחטפו ומחוייב להשיב ליד הנגזל ואף שעדיין לא עשה המגרש קנין בגוף החפצים מ"מ י"ל שהשליש זכה בהם עבורו לכשיגרשנה. וזה י"ל דכיון שכל זמן שלא גירשה היו החפצים ברשות האשה או אביה והשליש היה נפקד מהם א"כ אחר הגירושין לא זכה בהם עבור המגרש דהא חצר השליש היה שאול מקודם להאשה על החזקת החפצים וכדאיתא בב"ב (ד' פ"ה ע"א) ע"ש ברשב"ם ובח"מ סי' קפ"ט בקצה"ח שם ובנתיבות בפתיחה לסי' ר' אך בנ"ד נראה שזכה מצד שכר פעולה כדקיי"ל בח"מ סי' של"ב שאם הקנה לו חפץ בעד שכר פעולתו אף אי נימא שלא קנה החפץ מ"מ נתחייב בדמיו ע"ש ואף שכתבו שם האחרונים שאם נאבד החפץ מחוייב לשלם לו מ"מ הכא שהושלש ביד אחר הרי האמין לו ופטר את אבי האשה. ועוד דנראה דבנ"ד החפצים הם שלו שהיו אצל אשתו וא"כ ודאי דהוי גזילה וצריך להשיבם להמגרש וכיון שישיבו להמגרש הכסף והחפצים שוב אין חשש על הגט

והעיקר נראה בנ"ד דמוכח שהיתה ערמה בדבר שהרי השיבו לאבי האשה הכסף והחפצים והניחו לעצמם מקצת עבור כרחם וכידוע אשר בענין כזה חושבים אנשי ההמון למצוה להציל עשוק מיד עושקו כיון שאינו הולך בדרכי ישרים ומעגן את אשתו ואם עשה בערמה יש לחוש שאינו גט. ואף די"ל דהא קיי"ל שאין שלד"ע וא"כ אותם שחטפו אינם שלוחיו של אבי האשה והוא לאו מידי עביד. מ"מ כיון שהתנה שיתנו לו הכסף והחפצים והוא הזמין לו אנשים שיחטפום הרי לא קיים כמדובר וכדאיתא בירושלמי פ"ז דגיטין הובא בש"ך בח"מ סי' כ"א דאונס הוי כמאן דלא עבר אבל לא כמאן דעבד וע"ש באחרונים והרי עכ"פ לא קיים התנאי שיתנו לו את זה. ועוד דאף אי נימא שפטור על החטיפה משום שאין שלד"ע. מ"מ הרי הביאו לו החפצים ע"פ צוויו וכן הכסף ומחוייב להשיבם להמגרש וכעין דקיי"ל במעילה (דכ"א) דכיון שנעשה הדבר על פיו סגי אף כשנעשה ע"י חש"ו ע"ש. ועוד דלפמש"ל שהאנשים שחטפו חשבו שמותר לעשות כן. א"כ הוי שלוחים שלו לדעת כמה פוסקים עש"ך ח"מ סי' קפ"ב ואחרונים שם ומחולשתי כעת ההכרח לקצר. ועכ"פ לדינא ברור שצריך להשיב להמגרש את הכסף ואת החפצים הכל כפי המדובר שהיה בניהם קודם הגט. רק מה שלקחו האנשים שחטפו הכסף לעצמם. נראה שתלוי בזה אשר אם ע"פ ד"ת חייב השליש באונסין או שלפי הענין דומה להוליכו למקום גדודי ליסטים אזי צריך לשלם להמגרש הכל. ואם השליש פטור מאונסין אזי יפסיד המגרש מה שלקחו האנשים לעצמם דהא הוא הסכים שישלישו ביד האיש הזה. וא"כ מה חייב אבי האשה במה שחטפו אנשים ממנו ורק יוכל להשביע את אבי האשה שלא צוה את האנשים לחטוף הכסף ואף שהוא טענת שמא מ"מ בנ"ד יש רגלים לדבר שעשו זה בידיעתו ולזה עכבו לעצמם בעד שכר טרחם ונמצא שאבי האשה צריך לשלם להם בעד פעולתם ואין יכול לשלם להם במעות של המגרש. ומה שלא נמסר תיכף הכסף והחפצים להמגרש נראה שאין המגרש מערער בשביל זה רק רוצה שיתנום לו עכשיו ולזה לא אדבר בזה. ואין שייך בזה סברא דאי איהו שתיק אנן מי שתקינן כי נראה מזה שלא הקפיד מתחילה על כך שיתנו לו תיכף. ולשון אחר הגט אינו משמע תיכף וכמו אחר שבת דקיי"ל דהוי ג' ימים ואף דבנ"ד לא שייך סברא דהתם אבל מ"מ שמענו שאחר אין משמעו תיכף. ואף דבפקדון אין הנפקד יכול לדחות א"ע כשתובעו. מ"מ אם אינו מקפיד בפירוש על זה אין לנו לחוש לזה והסך שהיה כבר ביד המגרש י"ל שאינו שייך לגוף הגט כיון שהיה יכול שלא להשליש אבל