דברי מלכיאל ה פז

ורק מן הצד יגבילו איש שיגיד לו שכיון שרצונו דווקא ביבום יכוין עכ"פ לשם מצות יבום. ובאשר הוא דבר תמוה לרבים לזאת לא יסמכו עלי לבד. רק אם יסכימו לזה עוד שני רבנים יראי ד' לבד כת"ר: סימן קכג

ונוסח כתובת יבמה איתא בטור סי' קס"ו ומש"ש מורית ומחסין לא הבנתי דהא הבן אינו מוריש ורק יורש והול"ל ירית וחסין אבל אין בידנו לשנות לשון המבואר בראשונים כי כ"ה גם בבעה"ע. ואולי בלשון ארמי כותבים כן. ומש"ש דהנעלת ליה מבי אבוה שייך רק כשהיה לה אב כשנישאת לבעלה הראשון. אבל אם לא היה לה אז אב צריך לכתוב מבי נשא. ובבעה"ע ושאר ראשונים כתוב דהנעלת ליה וכו' והיינו משום שצריך לכתוב כמו בכתובה ראשונה. ואם אין שום נכסים לבעלה הראשון. אזי צריך לכתוב לה כתובה על עצמו ככל כתובת אלמנה וכדקיי"ל בסי' קס"ח. והנוסח בזה כתוב בשו"ת שבות יעקב ח"ב סי' קל"ו. וצ"ע למה כתב בנוסח הכתובה שהיא יבמה והפסוקים השייכים לזה כיון שכותב לה כתובה ככל כתובת אלמנה. ואפשר הטעם כדי שלא לשנות מן הנוסח המוזכר בראשונים. וגם אם לא יזכירו שהיא יבמה תוכל לטעון אח"כ שמגיע לה כתובה מאתים מיבמה כמו שהיה לה מבעלה הראשון והכתובה שת"י תטעון שכתבו לה זה בתורת תוספת על בעלה השני וכדין שתי כתובות ע' אה"ע סי' ק'. אבל כשנזכר בכתובה שהיא יבמה אזי ידעו שאין לה כתובה אחרת. ובשבו"י שם כתב שהיבם חתום ג"כ על הכתובה אחר העדים ולא ידעתי מנ"ל הא ואולי היה כן מנהגם בכל הכתובות שיחתום החתן ג"כ

והנה הפוסקים כתבו בסי' קס"ו שצריך לשרטט הכתובה בשביל הפסוקים הכתובים בה. וצ"ע דהא שירטוט צריך רק בכתב אשורית כדקיי"ל ביו"ד סי' רפ"ד והכתובות כותבים אצלינו בכתב משיטא. וצ"ל דכיון דכתב משיטא מקורו מכתב אשורית ורק בשינוי מועט בכל אות וכידוע. לזה ראוי שלא לכתוב פסוקי' בלי שירטוט. ואף דאם כתבו סת"מ בכתב משיטא ודאי פסול מ"מ יש להחמיר כנ"ל. ואי נימא שטעם השירטוט הוא כדי שיהא הכתב מיושר כי גנאי לדברי תורה כשיהיו כתובים בכתב מעוקם ומבולבל ולזה דעת הרבה פוסקים דסגי בשירטוט שיטה ראשונה. א"כ י"ל דאף בכל הכתבים צריך שירטוט דמ"מ הוי גנאי לד"ת כשיהא הכתב מעוקם. ויש להאריך בזה ואני נוהג מעודי להחמיר שלא לכתוב ג' תיבות מפסוקי תנ"כ בלא שירטוט ואף בכתב משיטא וכן צריך לנהוג בכתובת יבמים וכנ"ל

וע"ד לשון הקדושין כתב בשבו"י שם שיאמר הרי את מקודשת לי בטבעת זו במאמר יבמין כדמו"י. וכ"כ הב"ש בסי' קס"ו וזה צ"ע דפשטות לשון הש"ס ביבמות (ד' נ"ב) והפוסקים בסי' קס"ו משמע שמקדשה בלשון קדושי שאר נשים בלי שינוי אכן גם רש"י פי' שם (בדף נ"ב ע"א) שאומר לה התקדשי לי במאמר יבמין. וביותר קשה דאיתא ביבמות (דף נ"ב ע"ב) מעיקרא אי אמר לה התקדשי לי במאמר יבמין מי לא מהני משמע דבאמת א"צ לומר במאמר יבמין. רק אם אמר במאמר יבמין ג"כ מהני. וכן מסתבר כי למה לו להזכיר מאמר יבמין הא הקדושין הם המאמר שתיקנו חז"ל ביבמה. וקרי לה מאמר משום דלא קני מדאורייתא ביבמה, ובירושלמי יבמות פ"ה ה"א וקדושין פ"א הל"א איתא איזה מאמר ביבמה הרי את מקודשת לי בכסף ובשוה כסף. הרי מפורש שאצ"ל במאמר יבמין. וצריך לדחוק דשם קאי על ראב"ע דאמר שם שמאמר קונה קנין גמור ע"ש ולזה א"צ להזכיר שמקדש במאמר. אבל לדידן צריך להזכיר במאמר יבמין כדי שידעו שעדיין אינה מקודשת גמורה. וברמב"ם פ"ב מה' יבום וחליצה לא הזכיר מזה רק כתב סתם שיקדשנה. ומוכח שלשון הקדושין הוא כמו בכל הנשים וכפשטות לשון הש"ס ביבמות (דף נ"ב) ובירושלמי שהזכרנו ובכ"ז קשה עלי להורות כן כיון שמפורש ברש"י כנ"ל. ואולי הב"ש מקורו ג"כ מרש"י הנ"ל כי לא הזכיר שם מקור לזה. ומי שמקדש בלשון שארי קדושין לא משתבש לענ"ד

וכתב השבו"י שם שיבדקו את היבם והיבמה אם יש להם סימני גדלות וכמו שמצריכין בחליצה. והנה מ"ש לבדוק את היבם יפה כתב דהא ביאת יבם קטן הוי רק כמאמר ולא קנה מדאורייתא. וא"כ אפשר שיבואו לידי מכשול כגון שיגרשנה אח"כ קודם שיבוא עליה בגדלותו ויסברו שהיא פנויה ובאמת עדיין זקוקה לו כיון שביאת קטן הויא רק כמאמר כדאיתא ביבמות (דף קי"א). אכן מ"ש לבדקה צ"ע דמה נ"מ בזה. דאף אם היא קטנה שפיר מיבמה דאף קדושי אחיו היו רק קדושין דרבנן. ואצלינו אין נוהגים כלל שהאב יקבל קדושי בתו קטנה ואף אם קבל האב קדושיה מ"מ ביבום א"צ דעת היבמה כדאיתא ביבמות (דף נ"ד) ורק בחליצה גזה"כ הוא שתהא גדולה כדאיתא ביבמות (דף ק"ה) וכ"כ היש"ש פי"ג דיבמות סי' כ"ד שיבמה קטנה ניקנות בביאה ויוצאת בגט. וזה פשוט. ולזה לדעתי א"צ לבדוק את היבמה לפני היבום

ובשעת החופה מברכים ברכות אירוסין ונשואין כמו בכל החופות כ"כ כל הפוסקים. ולכאורה קשה דבכל אשה החופה היא הנישואין. אבל ביבמה אין חופה קונה רק הביאה וא"כ איך יברכו ברכת נישואין. וצ"ל דמ"מ כיון שעוסקין בנישואין שרי לברך וכמו בכל אשה שכתבו הפוסקים שהחופה לפי מנהגינו אינה קונה לפי שהוא במקום שרבים מצוים ובכ"ז מברכים ברכות נישואין על סמך שיתיחדו אח"כ וא"כ ה"ה בנ"ד. ולזה נראה שביבמה אין לעשות חופת נדה דרק באשה דעלמא שקונה חופה שאינה ראויה לביאה שפיר מברכים ברכת נישואין אבל ביבמה שאין בה שום קנין רק ביאה א"כ כשהיא נדה אין בה נישואין באותו יום ואסור לברך ברכת נישואין על סמך מה שיבוא עליה למחר וליומא אוחרא. ואף שיש עדיין לדון בזה מ"מ העיקר לדינא נלע"ד שאין לעשות ביבמה חופת נדה

והנה הבעה"ע והובא בטוש"ע ס"ס קס"ו כתב שצריך היבם לברך על בעילת יבמה או ביאת יבמה כלשון הרמ"א שם וכ"כ בשבו"י שם. אבל לענ"ד קשה להורות כן למעשה. חדא דמתי יברך זה. אם יברך קודם יחוד א"כ יהא אסור להפסיק בין הברכה ובין הביאה והוא דבר קשה ואף שיש מקום לצדד להתיר באיזה דברים להפסיק בכ"ז א"א למסרו לאנשים פשוטים. ועוד דהא בב"ח וביש"ש מבואר שצריך לברך אחר הביאה דכיון שזה תלוי גם בה אין לברך עובר לעשייתן ואף דביבום א"צ דעתה מעיקר הדין מ"מ הרי בידה שלא להניחו ועכ"פ אין זה בידו ממש ובפרט לדידן דקיי"ל שאם אינה רוצה להתיבם אזי חליצה קודמות ואינו יכול לכופה להתיבם ואחר המעשה הוא דבר קשה שיברך תיכף אחר מעשה מכמה טעמים וגרע טובא מברכת הטבילה ביו"ד סי' ר' ע"ש באחרונים. ולזה היה נלע"ד למנוע מלברך ברכה זו. וכ"נ דעת השו"ע שהשמיט זה בסי' קס"ו רק הרמ"א הביא זה ונראה טעם הפוסקים דלא ס"ל זה משום דכמו שאין מברכים כשנושאים אשה משום שכבר בירכו ברכת אירוסין וכמ"ש הפוסקים ה"ה ביבמה כי יבום הוא ענף ממצות פו"ר דהא הטעם מפורש בכתוב לפי שהמת לא הניח זרע לזה יקום אחיו על שם המת ויקים לו זרע. וע' בזוהר בענין זה באריכות בפ' וישב. ואף שהבעה"ע כתב דלכו"ע צריך לברך ביבמה מ"מ נראה שדעת שאר פוסקים אינו כן וכמש"ל. ובאבודרהם בתשובת ר"י אבן פלאט שהביא שם משמע שצריך לברך על היבום ודבריו צ"ע דהרי כתב שם שהאשה אינה מברכת על יבום לפי שאינה מצווה על פו"ר הרי מבואר מדבריו דיבום שרשו ממצות פו"ר וא"כ אין לברך ע"ז וכמש"ל וע' חיבורי ח"ד סי' ל"ג אם האשה מצווה על יבום. ועוד דהא כתב שם