דברי מלכיאל ה פו

בכנסת יחזקאל סי' ס"ח. ויש להביא ראי' לזה מהא דקיי"ל פסח דוחה שבת. וקיי"ל שאם שחטו שלא לשמו פסול. וא"כ חילל שבת בשחיטתו והרי אפשר שיצא חוץ לירושלים ויופטר מפסח כי יהי בדרך רחוקה. וכעין שעשה בן דורתאי כדאיתא בפסחים (דף ע' ע"ב) ע"ש ברש"י. ומצות פסח יקיים בהבאת פסח שני וא"ל דשאני פסח שכשר אם נשחט סתם דסתמא לשמו קאי כדאיתא בפסחים (דף ס"א ע"ב). משא"כ ביבום. דשם עכ"פ שוחטו לשם קרבן לד' וממילא אמרינן דכוונתו לשם מה שהוא, וה"ה ביבמה ודאי אם בועל לשם יבום ממילא הוי זה לשמה. ואם בא לשם נוי ואישות א"כ הוי כאומר מפורש שלא לשמה, ואף בפסח פסול בכה"ג. ולקמן יבואר דגם ביבום אין איסור בסתם. וצ"ל משום דעריות הוא מהדברים שהיצה"ר מתגרה ונפשו של אדם מחמדתן ובנקל להכשל ושלא לכוין כראוי ועכ"פ די שיאמר לו שיותר נכון לחלוץ אבל מנ"ל לכופו על זה

ובירושלמי פי"ב דיבמות ה"ו איתא כל המעכב בדבר [היינו שלא ליבם] שומעין לו היו שניהם רוצין אתא עובדא קומי דר' יוסי אמר אפיק לבר ופי' הפ"מ שצוהו להוציא בחליצה. והוא תמוה דהול"ל בפירוש שיחלוץ ובש"ק שם מפרש דאיירי שאחד מהם זקן ולזה יותר נכון לחלוץ. אבל פירושו בלשון אפיק לבר דחוק. ובק"ע שם גרס אפילו בר מאה ופירש שאין מוחים בידם מליבם אף שאחד מהם בן מאה שנים. והוא רחוק להגיה כן בירושלמי מסברא. והנראה בזה דהנה אף אי נימא שאין כופין לחלוץ כמש"ל. מ"מ כיון דחליצה עדיפא אין ראוי אשר היבום יהי ע"פ ב"ד כי הלא ב"ד מחוייבים להורות לו דחליצה עדיפא ורק אין בידם למחות ואם רוצים דווקא ביבום צריכים ב"ד לומר להם שאין עושים זה ברשות ב"ד ולזה כשבא ענין כזה לפני ר' יוסי היה אומר שיוציאום לחוץ [וכעין הא דאיתא בשבת (דף ק"ו) פוק תני לברא שיצא חוץ לביהמ"ד וזה יש לדחות דהא שם אינה משנה כלל] והיינו שהיבום לא יהא בב"ד וברצונם. וכעין זה איתא בח"מ סי' י"ב ס"ב שאחר פסק דין אסור לפשר במושב ב"ד רק חוץ לב"ד ע"ש. ולענד"נ לפרש עפ"ז הא דאיתא בגיטין (דף ל"ה) אדרה בב"ד ואשבעה חוץ לב"ד ונדחקו שם רש"י ותו' מה חילוק יש בשבועה בין בב"ד לחוץ לב"ד. ומש"ש שבב"ד משביעים בנק"ח צ"ע דהא אפשר שישביעוה בלא נק"ח. וצריך לדחוק דהטעם משום גזירה שיעשו כן בכל הנשבעים ונוטלים אבל הוא דחוק דהא חזינן שנפרעת בלא שבועה בנק"ח ולא גזרו כלל. והיינו משום שמה שמדירים אותה הוי היכר וידעו הכל דגביית כתובה שאני. אבל לפמש"ל י"ל דהכוונה דנהי דבב"ד נמנעו מלהשביעה. מ"מ חוץ לב"ד יוכלו להשביעה. והיינו משום שלא תיקנו בפירוש שלא להשביעה רק נמנעו מזה כדי שלא תבוא לידי שבועת שקר. וה"ה בנ"ד שלא אסרו ליבם רק אמרו שחליצה קודמת כדי שלא יבואו להכשל באיסור אשת אח כשלא יכוונו לשם מצוה

וכן קיי"ל בכל דבר שיש שתי מצות והאחת קודמת דמ"מ אין כופין לעשות את הקודמת וכ"כ התו' להדיא בערכין (דף כ"ז ע"א) ד"ה מאי ע"ש. והנה שם כתבו דבפדיון שמצוה בבעלים כופין משום שאפשר לבוא לידי תקלה. וקשה דא"כ גם ביבום יכפו שאפשר לבוא לידי תקלה כשייבם לשם נוי וכדומה. ובתו' שם משמע דגם לחלוץ אין כופין. אך לק"מ דכוונת התו' שם לבאר דכיון שהבעלים הקדישו וגרמו שאפשר להיות תקלה כשיהנו מזה לזה כופין אותם לפדות. אבל ביבום לא שייך זה דהא הוא לא גרם הדבר שתצטרך יבום וגם דהא הוא צווח ואומר שרוצה ליבם לשם מצוה ולזה אין כופין. ועוד דנראה דביבום א"צ דווקא שיכוין לשם מצות יבום רק שלא יכוין לשם נוי וכדומה. דהא קיי"ל ביבמות (דף נ"ד) ובאה"ע סי' קס"ו שאם רצה להטיח בבהמה והטיח ביבמתו קנה ע"ש הרי מבואר דאף שלא כיון לשם מצוה כיון דעכ"פ לא כיון לשם נוי שפיר קנה. דלאבא שאול נראה דבכיון לשם נוי לא קנה כלל דהרי אמר שקרוב בעיניו שהולד ממזר וכ"כ הרמב"ן בחידושיו ביבמות (דף ל"ט) דאבא שאול לא ס"ל הא דתנן דביבמתו קנה אף באונס. והוכיח מזה דלא קיי"ל כאבא שאול ע"ש הרי מוכח דס"ל דלאבא שאול לא קנה כשבא לשם נוי. ובישוב קושיית הרמב"ן צ"ל שהפוסקים שפסקו כאבא שאול ס"ל דבאונס כיון שאין כוונתו לשם נוי ואישות שפיר קנה. ודתנן שם במזיד מפרשי כמ"ש התו' שם בשם י"מ ע"ש ולא כרש"י שפי' שם לשם זנות. וצ"ל לרש"י דאף דמשנה זו לא אתא כאבא שאול. מ"מ קיי"ל כמשנה דספ"ק דבכורות שחליצה קודמת משום שצריך לכוין ביבום לשם מצוה. אבל בזה כ"ע מודו דביאת יבמה בסתם שפיר דמי אף לאבא שאול וכדמוכח מסוגיא דיבמות (דף נ"ד) כמש"ל. והב"ש כתב בסי' קס"ו סק"ה דאף לאבא שאול קנה בביאה לשם זנות ולא ראה דברי הרמב"ן שהזכרנו. שוב ראיתי במכתב כת"ר שהזכיר דברי הנו"ב מ"ק סי' נ"ד שכתב ג"כ דביבום סגי בסתם בלא שום כוונה ואף לאבא שאול. ועיינתי בו וראיתי שהביא ג"כ מהא דכיון להטיח בבהמה. והביא שם ג"כ דברי הרמב"ן שהזכרנו וב"ה שכוונתי לדעתו הק'. אכן מש"ש מהא דבין שוגג בין מזיד לענ"ד אינה ראיה וכמש"ל. ויש לפלפל בדבריו שם אך אין לי פנאי כעת. וראיתי במכתב כבודו שהביא בשם ספר ערוך השלחן שאם כיון לשם מצוה וגם לשם נוי שפיר דמי. והנה לא ראיתי ספר זה אבל דבריו תמוהים דהא גבי קדשים קיי"ל בזבחים (דף י"ג) וריש מנחות דלשמה ושלא לשמה פסול ושם קיי"ל ריש זבחים דסתמא לשמה קאי ע"ש. ובאשר אין הספר ת"י אקצר

וכן מצינו כמה דברים שמצוה לעשות באופן זה. ובדיעבד יעבד כשר אף שלא עשה כן. ובכ"ז לא מצינו שב"ד יכופו על זה. ובקדושין (דף מ"א) קיי"ל דמצוה בו יותר מבשלוחו וכן בה. ובכ"ז אין כופין ע"ז וגם לא מצינו שיהא איסור על השליח דהרי הוא גורם מכשול למשלחו [ושלד"ע אין שייך בזה] וכן קיי"ל דמצוה לישא בת ת"ח לא מצא וכו' ע' פסחים (דף מ"ט) ואה"ע סי' ב'. ובכ"ז אין מוחים ביד הנושא בת ע"ה והרבה כאלה. ואף שי"ל דיבום חמיר טפי לפי שקרוב ששיבוא לידי עבירה אם לא יכוין כראוי. מ"מ היכא שאומר שיכוין לשם מצוה פשוט שאין לנו למחות בידו. ובפרט לפמש"כ הק"ע פ"ק דיבמות דהך דאבא שאול קאי רק על ביאה ראשונה. דכיון שקנה אותה הרי היא כאשתו לכל דבר א"כ בודאי בנקל שיכוין כראוי וגם דהא קנה בהעראה לחוד. ועוד דהא הנ"י כתב ר"פ הבע"י דהא דאבא שאול הוי רק מדרבנן ולדבריו א"כ ודאי שאין להחמיר כ"כ כיון שיש כמה ראשונים דס"ל שיבום קודם לחליצה ולא קיי"ל כאבא שאול ודברי הנ"י צע"ק מסוגיא דיבמות (דף ל"ט ע"ב) וירושלמי פ"א דיבמות ה"א דמשמע דהא דא"ש הוא מדאורייתא וע' ב"ש סי' קע"ד סק"ג ואכמ"ל בזה]. ועוד יש לפלפל בזה בדין אם מצות צריכות כוונה וע' או"ח סי' ס' ותע"ה ותקפ"ו ואחרונים שם ומטרדותי ההכרח לקצר. עכ"פ נלע"ד שאין ביד ב"ד למחות בו שלא ייבם ורק עליהם להזהירו שיכוין עכ"פ בפעם ראשון לשם מצות יבום. ונכון שיגבילו איש שיזכירנו זה קודם היחוד ואין בידנו לבטל מצות יבום בחוזק יד. ובפרט היכא שיש חשש שלא ישמעו לדברי ב"ד. ויצא עי"ז מכשול יותר גדול ממה שלא יכוין ביבומו כראוי. והנה הרמ"א כתב בסי' קס"ה שאם שניהם רוצים ביבום אין מניחים אותם רק אם מכוונים לשם מצוה וכגון שבאו לחלוץ ע"ש והוא שיטת ר"ת בתוס'. אבל הלא כבר כתבו כל הראשונים וכ"כ תו' כתובות (דף ס"ב ע"א) שכופין במילי ולא בשוטים והיינו שמסבירים לו שאפשר לו להכשל בעבירה חמורה ע"י שלא יכוין כראוי וכדומה בדברי מוסר. אבל אם יעמדו על דעתם נראה דגם ר"ת מודה שאין מוחים בידם רק מלמדים אותו שעכ"פ יכוין כראוי. ובפרט דבנ"ד אומר שמכוין לשם מצוה לרחם עליה. וא"כ יקבל ג"כ כשיאמרו לו שיכוין לשם מצות יבום. ונראה שהרב יגיד להם שאינו מסכים על יבום כדי שלא יתפרסם שב"ד התירו ליבם