דברי מלכיאל ה פ

ע"פ ב"ד ואם כפי ראות עיני ב"ד הוציאו באמת יותר מדאי הוא עול גדול וצריך להזהירם על זה על להבא וטוב אשר ב"ד יקבעו להם סכום קבוע כמה שיוציאו בכל שנה לפי ערך מספר אנשי החבורה. אבל אין לבטל כעת החבורה בשביל זה כי יש לדונם כשוגגים כי היו סבורים שהכסף הוא שלהם ויכולים לעשות מה שירצו. ובפרט שכתוב בתקנתם שיעשו סעודה כפי שייטיב בעיניהם. אבל לדינא אסור להם להוציא ע"ז יותר מדאי. כי התקנה היא שיעשו ע"פ יושר שייטיב בעיניהם ולא לפזר יותר מדאי. ועוד דהא קיי"ל בח"מ סי' רנ"ב שאם אמר שיעשו בנכסיו הטוב שאפשר יתנום ליורשים שים כי זהו הטוב שיעשה כדין התורה וא"כ גם בנ"ד יש לומר כן. אך יש לחלק דהא כתבו כפי שייטיב בעיניהם. ויש מקום לדון שיתחייבו לשלם מה שהוציאו יותר מדאי וי"ל שישלמו דמי בשר בזול כיון שהיו שוגגים ויש לדחות זה. ואקצר באשר לא נשאלתי ע"ז וגם כי בודאי ישראל קדושים הם ולא הוציאו יותר מדאי על סעודות. וגם כי אין הדיעות שוות והגבאים יוכלו לטעון שאומדן דעתם היה שהוצרכו להוציא סך כזה וכמ"ש התו' בקידושין (דף מ"א ע"ב) ד"ה פיחת דמצי למימר הכי אמדתיך. והיינו רק אם יש מקום לטעות. וכדאיתא בקדושין (דף מ"ב ע"ב) דרק בכדי שהדעת טועה ע"ש. ועכ"פ אם יראו ב"ד שבאמת הוציאו יותר מדאי על סעודות. אזי יש לגעור בהם ולקבוע להם על להבא ערך סכום שיוציאו בכל שנה כמש"ל ואם יעברו ע"ז אזי יהי רשות לעשות חבורה אחרת

וע"ד שטוענים שלוקחים דמי קבורה יותר מדאי. כבר בארנו שכיון שנתקן זה ע"פ הציבור בהסכם חבר עיר הרי כך הסכימו שיקחו כפי ראות אנשי החבורה ובכגון זה אין כל הדיעות שוות. ושפיר יכולים לומר דהכי אמדתיך וכמש"ל והיינו רק אם מוציאים הכסף לצרכי ציבור וצדקות כנ"ל. אבל אם ח"ו לוקחים לעצמם ודאי הוי גזל גמור ואדעתא דהכי ודאי לא הסכימו הציבור וחבר עיר. וגם שאין לקרוא זה תקנה רק קלקלה. ומה שמוציאים על סעודות אם אינו יותר מדאי הוי זה ג"כ צרכי מצוה כדי שיהיו רגילים לבוא וכמש"ל מהא דעדי החודש. ואף דבנ"ד אין בפנקס החבורה חתימת מרא דאתרא שנעשה בהסכמתו וכן משאר הצבור. מ"מ בודאי נעשה אז בהסכם רוב הציבור וחבר עיר כיון שהחזיקו בזה יותר מששים שנה באין מוחה. וגם כי בשנת תרכ"ו היה ד"ת עמהם ועשו שני רבנים גדולים פס"ד ככתוב בפנקסם. הרי שנעשה זה בהסכם רבנים ובודאי לא עשו את זה נגד דעת חבר העיר רק מאיזה טעם הידוע לו לא נצטרף אז לעסק הד"ת. ובפרט שידוע שכן המנהג במדינתינו שעושים חבורות כאלה בהסכם הציבור וחבר עיר. וכ"כ הח"ס סי' שכ"ט דסתם חבורות כאלה נעשו בהסכם חבר עיר. ובכ"ז אם כפי ראות עיני ב"ד לוקחים באמת דמי קבורה יותר מדאי צריך לגעור בהם ולהזהירם על להבא וטוב שיתקנו שבעת שיחפצו לקחת סכום הגון יצרפו לזה דעת אלופי הדאזאר או הגבאים מביהמ"ד כדי שלא יקחו יותר מדאי. ויש לזה מקום ע"פ דין דהא זט"ה יש להם דין ב"ד ע' ח"מ סי' ב' ורל"א. וב"ד שאין בקיאים בשומא דינם בטל כשהדין צריך לשומא עיין קדושין (דף מ"ב). ואם יתקנו כן יכתבו ב"ד תקנה זו בפנקסם ולבאר את מי יצרפו ולאיזה סכום צריכים צירוף כי לדבר קטן אין שייך זה

ומה שטוענים שאין רוצים לקבל חברים חדשים רק בעד שכר גדול. אין לדבר מזה כיון שמעכ"ת כותב שנתברר אשר מקבלים את כל איש הראוי להתחבר עמהם ולפעמים מקבלים בלי שום שכר. וגם יפה טענו ממה שבתקנותיהם כתוב שהמתקבל צריך לעשות סעודה לבני החבורה וזה עולה יותר מהשכר שמקבלים מהמתקבל. ולבד זה בודאי הרשות בידם שלא לקבל שום אדם כיון שנמסר להם זכות מצוה זו. ורק אם נתמעטו אנשי החבורה ולפעמים יוגרם שיהוי בקבורת המת ע"י מה שאין אנשים הדרושים לעסוק בצרכיו. אזי יש לכופם שיקבלו אנשים כפי הדרוש וכמש"ל שמסרו להם מצוה זו רק באופן שיתנהגו בה כראוי ולא יהי קלקול על ידם. ובכ"ז למען השלום ראוי שיקבלו איזה אנשים מהחדשים לתוך החבורה. כי גדול השלום. ועצתי שיקבלו שמונה אנשים מהחדשים והיינו שיושיבו שלשה נכבדים מחבורה הישנה ושלשה מהחדשה והמה יבררו מהחדשה את האנשים הראויים להצטרף לעסק מצוה זו ויטילו בקלפי את שמות האנשים הללו ושמונה שיעלו מהקלפי בראשונה יקובלו לתוך החבורה בעד סכום שיתן כל אחד מהם כפי שיקצבו מראש הששה אנשים שהזכרנו: סימן קיד. כבוד הרב הגאבד"ק לענטשנא מהרא"י נ"י

ע"ד אשה שבדקה א"ע ומצאה על העד דם משוך והיא יש לה מחלת העורק הנקרא מרידין ויוצא דם משם. ומסופקת שמא נגע העד שם והדם בא משם. ודן מעכ"ת דאפשר דמי לספק עברה בשוק הטבחים דקיי"ל בסי' ק"צ סכ"ב שטמאה. ומטרדותי אשיב בקוצר

לענ"ד יש לדמות זה להא דאיתא שם שאם אין לטבחים מקום קבוע ולפעמים מתעסקים גם במקום שבודאי עברה. אזי יש לתלות הכתם בזה. וה"ה בנ"ד דהא אפשר שהדם מהעורק יזוב עד אותו מקום. ושפיר יש לתלות שזהו הדם שנמצא על העד. וכעין זה קיי"ל בסי' ק"צ סכ"א דהיכא שיש לה מכה מלפניה ואפשר שדם המכה יבוא לאחוריה אזי יש לתלות בו. ואף דקיי"ל בסי' ק"צ שאין מחזיקים דם ממקום למקום. מ"מ היכא דשכיח שיבוא הדם לשם שפיר תולין וכנ"ל. ועוד נראה דהנה הטעם שבספק אם עברה בשוק של טבחים אין תולין. נראה דהוא משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה. כיון שהאשה נמצאת כעת בביתה ולא בשוק של טבחים. ובנ"ד לא שייך זה דהא העד לא נמצא באותו מקום דהא זהו בעצמו הספק אם נגע גם במקום העורק. ולזה שפיר תולין בו ואף שהעד היה בודאי באותו מקום. מ"מ כיון שהדבר קרוב שיגע גם במקום העורק. א"כ אין זה ודאי שהיה רק באו"מ דאפשר היה גם במקום העורק. ובגוף הדבר יש לדון בספק אם היה הדבר במקום זה ובסמוך לו בבת אחת אי שייך בזה חזקה דכאן נמצא כאן היה. והנה הט"ז סי' קצ"א סכ"ג כתב שאם בבדיקתה נגעה באחוריה וידוע שמוציאה דם מאחוריה תולין בזה אף במשוך הרי משמע דדוקא אם ודאי נגעה תולין אבל לא בספק נגעה. וי"ל דהט"ז לא נחית לדין זה. רק כתב שבנגע תולין אף במשוך וממעט רק אם ברור לה שלא נגעה. ועוד נראה דבנ"ד איכא ס"ס דשמא נגעה שם. ואף אם לא נגעה שמא זב הדם משם עד אותו מקום ועי"ז נמצא על העד. והט"ז איירי באופן שאין מקום להסתפק שהדם יזוב לאו"מ. אבל בספק עברה בשוק של טבחים י"ל ס"ס לחומרא. שמא לא עברה. ואף אם עברה שמא הדם מגופה ולא מהטבחים. ויש לדחות דזה לא מיקרי ס"ס. ואקצר כי בנ"ד נראה שאם אפשר שהדם יזוב עד אומ"ק יש לתלות: סימן קטו

ע"ד רב שיש אנשים המנדבים עבורו לצדקה ונותנים בכל יום לקופה וכשמתקבץ סך מסויים נותנים לו. ויש אנשים שבאים לביתו ומנדרים לו איזה סך. והרב הבטיח לנאמני ביתו ט"ו פ"צ מהנדרים וצדקות הנ"ל. באופן שיקבצו ויגבו את הנדרים והנדבות עבורו. ועתה אינו רוצה לתת להם כלל באמרו שלא קיימו תנאם כי לא השתדלו לגבות הצדקות עבורו. ועוד טוען שבפירוש התנה עמהם שהרשות בידו לחזור מזה בכל עת. וגם אמר בפירוש להם שאם יתן להם כנ"ל אזי לא יהי זה בתורת חיוב רק יכוין לצאת בזה מצות צדקה והנאמנים טוענים שקיימו כמדובר והשתדלו לגבות הצדקות