דברי מלכיאל ה עט

לעסוק בקבורת המתים ואין לאחר רשות לעסוק בזה. ומשמע דאף בזמן הש"ס היו אנשים מיוחדים לזה כדאיתא בסנהדרין (דף כ"ו) הנהו קבוראי וכו'. משמע שהיו מיוחדים לקבור מתים. ונהגו בכל ישראל לקבל שכר בעד הקבר והקבורה אבל אינם לוקחים הכסף לעצמם רק מוציאים על צרכי ביה"ק וצרכי מתים עניים ולצרכי רבים שונים או לצדקה ורק עושים סעודה פעם אחת בשנה כדי שיהי חיזוק לאנשי החברה שלא יתרשלו במצוה זו. ולפעמים צריך איזה הוצאה בעד אנשי החברה בשעת קבורת המת הכל כפי ראות עיני הגבאים. וכן נמצא ברוב עיירות חבורות שונות לעסוק במקצועות צדקות שונות. כמו הכנ"א וגמ"ח ומחזיקי עניים ולחם עניים והכנסת כלה ותומכי דלים וכדומה. ויש שיש להם זכיות בביהמ"ד שהעליות לס"ת בשבת מיוחד שייך לבעלי החבורה וכדומה. וכן דרשו חז"ל על פסוק ויתא ראשי עם שמרע"ה עתיד לבוא בראש כל חבורה וחבורה. הכוונה שתכלית כל חבורה תהי כדי לחזק ולקיים מצות שבתורה שקבלנו באמצעות מרע"ה. ובאשר בנוהג שבעולם שכל אחד אומר שדרכו ישרה כמאה"כ כל דרך איש ישר בעיניו ושזוהי דרך התורה. לזה אמרו שצריך שמרע"ה יבוא בראש החבורה כי הוא יודע כוונת התורה ויעיד שכוונתם לעשות כמצות התוה"ק

והנה יסוד הדין משמע במג"א שם שהוא מפני שהחזיקו במצוה זו. אך לפ"ז קשה על המג"א דמה חילוק יש בין אנשים שהחזיקו לחבורה הממונים לכך. ונראה דבטעם חזקה יש לדון דלא מהני חזקה בכה"ג. וע' חיבורי ח"ג סי' א' שהארכתי ב"ה בזה. וגם נ"מ לענין היכא שאחרים ממעטים בשכר הקבורה. וכ"כ בספר חסידים סי' תשס"ה ובשו"ת מהר"י הלוי סי' כ"א שאם יש ריווח לעניים יכולים לסלקו מחזקתו. וראיתי שכת"ר הביא בשם ספר ערוך השלחן דהך דס"ח הוא רק ממדת חסידות. וזה אינו. ואין כדאי להאריך בזה. אבל בזמנינו שבכל העיירות נוסדו חבורות כאלה באין פוצה פה נגדם ונותנים להם תשלומין בעד הקבורה והקבר. הרי שהציבור הסכימו וקבלו עליהם שיהא זה שייך רק להחבורה הנ"ל ולבאי כחם כפי התקנות של החבורה וה"ז ככל מעשה רבים שא"צ קנין. ובפרט שי"ל שעשו קנין בגוף הביה"ק ע"י גדר שעשו שם וכדומה, ולזה כתב המג"א שאם יש חבורה ממונים לכך אסור לכ"ע להשיג גבולם בעסק מצוה זו. והטעם שתקנו כן הוא באשר העסק במצוה זו מהחל ועד כלה הוא דבר קשה מאוד ולא כל אדם יחפוץ בזה. ואם לא היתה חבורה מיוחדת היה כל מת משתהה הרבה שעות עד שהיו משיגים אנשים שיעסקו בו ושידעו כל המנהגים השייכים לזה ובפרט בעניים שאין בכחם לשלם להמתעסקים כראוי. וגם כי יזדמנו מתים מחלאים שונים אשר רוב בנ"א מתרחקים מזה. ולזה יסדו חבורות שעליהם מוטל הדבר והם מתאמצים למלא חובתם כדי שלא יעבירום מהחבורה ולזה נהגו ג"כ לעשות סעודות וכדומה כיבודים שונים כדי שלא ירפה ידם מלעסוק במצוה זו. ומתוך שלא לשמה בא לשמה. וכה"ג איתא בר"ה (דף כ"ג ע"ב) שהיו עושים סעודות עבור עדי החודש כדי שיהיו רגילים לבוא ע"ש. ובפירש"י שם י"ל שזה היה רק בשבת. אבל ברמב"מ פ"ב מה' קה"ח ה"ז פסק שעושין כן בכל חודש. ועכ"פ נראה שיש להח"ק קנין בגוף הביה"ק לענין שאין רשות לשום אדם לקבור שם מת בלעדי הסכמתם ומובן הדבר שהם אין מסכימים לקבור שם רק כשיעסקו הם בקבורתו וגם כשישלמו יורשיו מה שישיתו עליהם. ולא מיבעי' אם הח"ק קנו את הביה"ק דבודאי יש להם זכות בגוף הביה"ק על כל זה. אלא אף אם היה הביה"ק מכבר. מ"מ בודאי עשו או תיקנו הגדר לביה"ק. ועי"ז י"ל שקנו וכמש"ל ואף אם נעשה הגדר ע"י פועלים נכרים ג"כ הוי קנין כמ"ש הנתיבות ר"ס קפ"ח. ואף שהמח"א נסתפק בזה מ"מ לענ"ד העיקר כהנתיבות ואכמ"ל בזה. ועוד דהא קיי"ל בח"מ סי' קצ"ב שבדבר שמיוחד רק לאיזה תשמיש הוי קנין ע"י התשמיש ההוא. וא"כ גם בנ"ד הוי קנין ע"י קבורת המתים שם. וכשמכניסים איזה איש לתוך חבורתם גם הוא יש לו זכות זה כי דינו כשותפים שמקבלים עוד אחד לשותף בפעסקם. וכשיסדו החבורה בהסכם הציבור ניתן להם רשות ע"ז וכמנהג כל החבורות שבישראל והקנין נעשה או ע"י הכסף שנותן להחבורה או ע"י התחלת פעולה שהתחיל להתעסק במצות גמ"ח

והנה יש עוד לדון בפרט זה אך אין עתותי בידי כעת וגם דבלא"ה כיון שהחבורה נוסדו בהסכם כל העיר וחבר העיר שוב אין רשות לשום אדם להשיג גבולם כדאיתא בש"ס פ"ק דב"ב ובח"מ סי' רל"א סכ"ה וע"ש סי"ב שכל מה שהתקינו הציבור בהסכם חבר עיר הוא דין גמור ורשאים אף להסיע על קיצתם ונראה דאף אם יתאספו הציבור עתה ויחפצו לבטל את החבורה לא יוכלו כי החבורה יוכלו לטעון שלא נתרצו ליכנס בחבורה זו רק באופן שיהי זכות מצוה זו שייך להם ולב"כ עד עולם ואף אם אם נתוספו דיורים בעיר מ"מ לא יוכלו לחדש דבר כי נכנסו לדור על מנת שיתקיימו כל התקנות שתקנו מכבר. רק אם יראו ב"ד שהחבורה אינם נוהגים כשורה בכבוד המתים או בנוגע לעסקי ממון. אזי יוכלו לבטלה כי לא נתרצו הציבור רק אם יתנהגו כתורה וכשורה. ולתקוני שדרתיך ולא לעוותי. וכן קיי"ל באו"ח סי' נ"ג שאם החזיק במצוה ונמצא בו פסול יכולים להעבירו וזה תלוי כפי ראות עינם. אבל כשמתנהגים עם המתים כדין והכסף שמקבלים מוציאים על צרכי ביה"ק או לצרכי מתים עניים ולצרכי ציבור שונים. אזי אסור להשיג גבולם. ומה שעושים סעודה לפעמים אין למחות בידם וכמש"ל. אם לפי ראות עיני ב"ד אינם מוציאים ע"ז יותר מדאי

והח"ס סי' שכ"ט אף שצידד בתחילת דבריו שאם יש אנשים שרוצים לקבור בזול הם קודמים מ"מ מסיק שאם נעשתה החבורה בהסכם הציבור וחבר עיר אזי הם קודמים ואסור לאחרים לעסוק בזה. והח"ס שם נראה שהבין בדברי המג"א סי' קנ"ג שכוונתו שאם רוצים אחרים לקבור המת צריכים לשלם לבני החבורה כפי מנהגם. והוא תמוה דהמג"א לא איירי שם ע"ד התשלומין רק ע"ד עסק המצוה. וכתב שאם יש חבורה הממונים לכך צריך ליתן להם את עסק המצוה כמנהגם היינו כמנהג אנשי העיר ההיא שמצוה זו שייכת לחבורה מיוחדת. וכ"נ במחה"ש שם שהבין כן בדברי המג"א. ומש"ש הח"ס דזה שייך רק כשלוקחים מכל אחד בשוה או לפי ערך רכושו אבל לא כשלוקחים רק כפי שיקול דעתם לענ"ד אינו מוכרח כי מי יודע את רכוש חבירו ורוב פעמים גם היורשים בעצמם אינם יודעים בדיוק רכוש הנפטר ובפרט לפי מנהגינו שהכסף נותנים לצרכי רבים א"כ ה"ז כמו גביית צדקה וקיי"ל שכופים על הצדקה. ובאשר אין ידינו תקיפה לזאת נהגו לקחת דמי קבורה לפי ערך האיש ונדבת לבו ואם לא היה נותן צדקה בחייו לפי ערכו לוקחים ממנו דמי קבורה יותר ואין זה בעד שכר הקבורה והקבר. רק שכופין על הצדקה וכ"כ הח"ס סי' שכ"ט שיכולים לגבות בשעת הקבורה מה שתובעים ממנו. וגם דהא ודאי שיורשי הנפטר רוצים מקום מכובד כיון שהוא עשיר ולזה יוכלו להעלותו כנכסי דבר מריון. וע' ח"ס סי' ש"ל בזה. וזה עיקר דמטעם כופין על הצדקה יש לדון אם יכולים לכוף את היורשים על זה ובפרט היכא דאיכא יתומים קטנים. ועוי"ל דכיון שנהגו כך לקחת דמי קבורה לפי ערך שיעריכו אנשי החבורה לפי רכושו ולפי נדבת לבו. ה"ז כאלו קבלו עליהם. כל בני העיר תקנה זו ויכולים לקחת אף מהיורשים וכן עיקר דודאי חלילה להוציא לעז על כל ישראל שעושים שלא כדין וגדולי הדור אין מוחים בידם. ולא ניחא למרייהו דנימא הכי

עכ"פ בנ"ד פשוט שאסור בעירם לעשות חבורה חדשה לעסוק בצרכי קבורה כיון שיש שם חבורה קבועה זה יותר מששים שנה וזכו במצוה זו ואסור להשיג גבולם. ומה שטוענים שמוציאים הרבה על סעודות זה צריך לברר