דברי מלכיאל ה ז

בידי אדם א"א לצמצם וע' תו' חולין (דף כ"ח ע"ב). ולפ"ז בכזית מצה דהוי דאורייתא צריך לאכול מעט יותר מכזית כדי שיהא ודאי זית. וכעין הא דאיתא בב"מ (דף נ"ב ע"ב) דכיון שא"א לצמצם פדיית מעשר שני כפי שויו. פודהו ביותר משויו ע"ש. אבל מרור שהוא מדרבנן יכול לקחת כזית מצומצם. דהא ספק דרבנן לקולא. ואף דלכתחילה אסור לעשות ספק דרבנן. מ"מ בענין השיעור כתבו התו' בעירובין שם שלא הטריחו חז"ל לצמצם כ"כ בענין השיעור בדרבנן. והנה התו' כתבו בזבחים (דף ע"ט) ומנחות (דף כ"ג ע"ב) דאף למ"ד שמצות או איסורים מבטלים זא"ז. היינו כשאין בו רק כשיעור מצומצם וכשמתבטל משהו אין בו כשיעור. ולזה חיישינן שמא נתבטל מקצת, אבל כשאחד יש בו יותר מכזית לא חיישינן בזה לביטול. דאף שנתבטל משהו מ"מ נשאר כשיעור. וא"כ בנ"ד שצ"ל שר"י כשהיה כורך מצה ומרור היה לוקח מצה יותר מכשיעור. וא"כ אין לחוש שהמרור דרבנן יבטל את המצה דאורייתא כיון שבמצה יש יותר מכשיעור וכמש"ל. ושהמצה תבטל קצת מהמרור ג"כ אין לחוש. דזה הוי רק ספק וספיקא דרבנן לקולא. וא"ל דשמא אין במצה רק כשיעור כיון שא"א לצמצם ושמא נתבטל מקצת ונפחת מכשיעור. ז"א דהא הוא מוכרח ליקח יותר מכשיעור וכמש"ל מהא דב"מ (דף נ"ב). ועוד דהוי ס"ס שמא לא נתבטל כלל. ואף אם נתבטל משהו שמא יש במצה יותר מכשיעור. ועוי"ל דבמרור כיון דהוי רק זכר למקדש וכמש"ל דהא א"א לעשותו כעין דאורייתא ממש לאכלו עם פסח. ממילא אין קפידא להקל גם בשיעורו בספק. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' צ"ד בשם הרמב"ן בסוכה דהיכי דהוי רק זכר למקדש אין לדקדק בפרטי הדינים כעין דאורייתא ע"ש: סימן ד

מה שעלה ברעיוני ביום ראשון לחג הסוכות והגדתי זה אז

הנה הרי"ף לא הביא דין דסוכה גזולה ובש"ס נזכר זה שני פעמים (בדף ט' ובדף ל"א) וכבר התעורר בזה הבעה"מ ועי' חיבורי ח"א סי' ל"א וח"ג סי' ו' וח"ד סי' כ"ט. וכעת נראה דהנה בסוכה (דף ט' ע"א) איתא סוכה ישינה ב"ש פוסלין וב"ה מכשירין מ"ט דב"ש א"ק חג הסוכות ז' ימים לד' סוכה העשויה לשם חג בעינן וב"ה ההוא מיבע"ל לדרב ששת דאר"ש משום ר"ע מניין לעצי סוכה שאסורין כל ז' ת"ל חג הסוכות ז' ימים לד' ותניא ריב"ב אומר כשם שחל ש"ש על החגיגה כך חל ש"ש על הסוכה שנ' חג הסוכות ז"י לד' מה חג לד' אף סוכה לד'. וב"ש נמי מיבע"ל להכי. אלא מ"ט דב"ש כתיב קרא אחרינא חה"ס תעשה לך ז"י סוכה העשויה לשם חג בעינן וכו'. ולב"ה ההוא מיבע"ל לעושין סוכה בחש"מ ולך למעוטי גזולה. והרי"ף הביא רק עד הא דר"ש משום ר"ע והא דריב"ב ושם הגירסא ר' יהודה ולא ריב"ב. וקשה דהא הש"ס מסיק טעמא דב"ש מקרא אחרינא וצ"ל דהרי"ף לא מייתי לה רק כדי לאתויי הא דעצי סוכה אסורים. ולא לפרש טעמא דב"ש. אך עדיין קשה דהא כבר הביא זה בפ"ד דביצה לענין איסור עצי סוכה. ועו"ק למה הביא תרווייהו הא דר"ש משום ר"ע והא דריב"ב. וזה יש לדקדק גם בש"ס. וצ"ל דמייתי דריב"ב לבאר אופן דרשת ר"ע מהאי קרא. ודר"ע מייתי לבאר הא דריב"ב דלא נימא שעצי סוכה אסורים לעולם וכמו חגיגה דהוי הקדש גמור ועל הרי"ף עדיין קשה כי הלא דרכו רק להביא מה שנוגע להלכה ולא לביאור הדרשות

והנראה דהנה בתו"כ איתא דלהכי כתיב בסוכה לך דאי כתיב רק לד' הו"א שיעשו הסוכות בהר הבית. וקשה דא"כ מנ"ל למעוטי גזולה וע' חיבורי ח"ג סי' ל'. ונראה דלמאי דילפינן הכא שחל קדושה על עצי הסוכה ומשמע דכל שאין הסוכה קדושה אין יוצאים בה מצות סוכה. וכמו דלב"ש בעי למילף מהכא דבעינן סוכה לשם חג ובלא"ה פסולה. ה"ה דלמסקנא ילפינן מהכא דבעינן שתהא הסוכה נעשית באופן שיחול עליה קדושה לד' ובלא"ה פסולה. ונראה דזה אין שייך לפלוגתא אי בעינן קרא כדכתיב. דהכא נאמר זה בעיקר מצות סוכה א"כ הרי נצטוינו רק באופן זה. וקרא כדכתיב שייך בפרטי דברים השייכים לאיזה מצוה. ואף בסוכה שאולה נראה שחל קדושת סוכה עליה דכיון שהשאילה לו לכך יכול לאוסרה. ובלא דעת בעלים נראה דודאי אסור לישב בסוכת חבירו בחג. ואף דבעלמא קיי"ל דניחא לאינש דליתעביד מצוה בממונו. וכתבו הפוסקים שמותר ללבוש טו"ת של חבירו שלא מדעתו ע' או"ח סי' מ"ד ס"ד. מ"מ בסוכה י"ל שאסור לפי שאוסרה בהנאה כל שבעה

ולפ"ז י"ל דסוכה גזולה א"צ מיעוט. דבלא"ה לא יצא בה כיון שא"א שיחול עליה קדושת סוכה בישיבתו. דהא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו. ואף דקיי"ל שאם עשה מעשה אסרה. כבר כתב הריטב"א דזה הוי הל"מ גבי ע"ז ואין למידין מזה לעלמא ובארנו דבריו בס"ד בחיבורי ח"א סי' ס"ז אות ט'. והיינו דכיון דבע"ז (דף נ"ד) ילפינן לה מקרא דהכנוס דכתיב בנביאים. וקשה כדמקשה הש"ס בעלמא עד דאתא יחזקאל מאן אגמרא. ומשני דהוי הל"מ ואתא יחזקאל ואסמכא אקרא. וא"כ ה"ה הכא. וקיי"ל בנזיר (דף נ"ח) שאין דנין מהלכה וע' בחיבורי שם. ואם גזל סוכה של חבירו באמצע החג שכבר נאסרה בהנאה ע"י ישיבת בעל הסוכה. י"ל שאין בה דין גזילה כיון דאיתקשא לחגיגה שחל ש"ש עליה. ובהקדש ליכא דין גזילה דאימעט מרעהו והוי כקרקע דקיי"ל שאינה נגזלת גבי סוכה כדאיתא בסוכה (דף ל"א) ולא עדיפא מחמץ בפסח שאחר הפסח מותר בהנאה. ומ"מ אין בו דין ממון בפסח. ואף שזה יש לדחות מ"מ נראה דכיון שהוקשה לחגיגה דינה כהקדש

ועפ"ז מיושבים דברי התו"כ הנ"ל דכיון דקיי"ל אין אדם אוסר דבר שאינו שלו ממילא ל"צ קרא למעוטי גזולה כנ"ל. ולך אצטריך דלא נימא מלד' שיעשו סוכה בהר הבית. אבל השתא דכתיב לך להדיוט ילפינן מלד' שחל ש"ש על הסוכה. ומיושב ג"כ דברי הרי"ף שלא הביא הא דסוכה גזולה והביא דרשא דלד' שאסורה כל ז' דממילא נדע מזה שאין יוצאים בסוכה גזולה וכמש"ל. והביא הרי"ף ברייתא דר"י משום דסתם ספרא ר"י כדאיתא בסנהדרין (דף פ"ו). והוא דריש לך להדיוט. לזה ס"ל הכא דילפינן מלד' שחל ש"ש וממילא א"צ קרא דלך למעט גזולה וכמש"ל. ולפ"ז יש לדון שאם גזל סוכה מחוברת עם הקרקע קודם החג אינו יוצא בה. דהא אין חל קדושת סוכה שאין אדם אוסר דשא"ש. והא דאיתא בסוכה (דף ל"א ע"א) דכיון דקרקע אינה נגזלת דינה כשאולה ויוצא בה. י"ל דשם איירי שגזלה באמצע החג. ומדוקדק בזה לשון הש"ס שם שהוציא את חבירו מסוכתו. דהול"ל בפשיטות שגזל סוכה מחוברת לקרקע. ולמה נקיט שהוציא את חבירו. אבל הכוונה שחבירו כבר ישב בה כדי לקיים מצות סוכה ונאסרה בהנאה. ולזה כיון דקרקע אינה נגזלת. שפיר יוצא בה דהויא כשאולה. ודנקיט בש"ס שם דאי קרקע נגזלת סוכה גזולה היא. י"ל דנהי דעצי סוכה נאסרים ואין בהם דין גזל וכהקדש כמש"ל. מ"מ הקרקע אינה קדושה וכלשון הש"ס מניין לעצי סוכה שאסורים. ושפיר שייך בה דין גזילה למ"ד קרקע נגזלת. ובלא"ה הוי מצי למימר לר"א שם שאינו יוצא בשביל שעצי הסוכה אינם נגזלים כמש"ל והו"ל כשאולה. אך י"ל שהש"ס לא נחית לדקדק כ"כ כיון דא"ש בלא"ה. וכעין זה כתבו התו' בכ"מ. והנה כ"ז כתבתי רק מה שאמרתי לפלפולא בעלמא. אבל להלכה עדיין צ"ע בזה כי יש בזה עוד עקולי ופשורי ואין לי פנאי כעת לברר להלכה: