דברי מלכיאל ה עז

כשמתקרב היטב רואה שיש הפסק כשר אף בלא תיקון אם תינוק קוראו שין. ולענ"ד זה צ"ע דכיון שיש הפסק בגוף האות. א"כ לא נכתב האות כדינו ומה בצע במה שתינוק קוראו ואם יש דיו כשר ויחבר האות על המטלית שידביק שם יש להכשיר כי כמה אחרונים מכשירים במקצת האות על המטלית ומכ"ש בנ"ד שיש מכשירים בלא"ה. ולתקן בדבק שאינו מותר בפיך ודאי שאסור דכיון שנפסקה צורת האות וע"י הדבק יוכשר האות א"כ צריך שיהא הדבק כשר. ולפמש"ל בלא"ה לא מהני ע"י דבק כל שלא יתחבר האות ע"י דיו שיהא גוף אחד: סימן קי . כבוד הרב הגאון המפורסם וכו' מו"ה יהושע העשיל נ"י אבד"ק שצוצין

ע"ד שכתבתי בחיבורי ח"ב לעשות מקוה ע"ג מקוה שהתחתונה היא מי מעין או באר והעליונה מים שאובים ומחוברים זו לזו בנקבים כשפופרת הנוד. והקשה כת"ר דהא הכשר זה הוי מכח סברא דגוד אסיק. ואנן קיי"ל בפ"ב דמקואות ובחגיגה (דף י"ט) גבי ג' גממיות דלא אמרינן במקוה גוד אסיק ולא מצינו פוסק שיפסוק כר"מ דנימא גוד אסיק במקוה. וכ"כ בשו"ת משכנות יעקב ס"ס מ"ד דאף בתיבה נקובה הוי ניצוק

הנה באשר אנכי כעת חלוש ל"ע לא אוכל להאריך ומה שהחליט כת"ר דגוד אסיק לא אמרינן. הנה התוי"ט בפ"ג דמקואות האריך לבאר דקיי"ל דאמרינן גוד אסיק במקואות וכ"ד עוד פוסקים. ואקצר בזה באשר כי בנ"ד, א"צ לזה דגוד אסיק שייך רק במקום שהעליונה פסולה בלי צירוף התחתונה וכגון שבעליונה אין שיעור מקוה וצריך לראות כאלו המים התחתונים הם בעליונה אכן לענין להכשיר מקוה שמימיה שאובין דהשקה הוי כזריעה כדאיתא בפסחים (דף ל"ד ע"ב) א"צ כלל לומר שהתחתונים כאלו עלו למעלה וא"צ סברא דגוד אסיק. אך לפ"ז עדיין יקשה לשיטת הפוסקים שטעם השקה היא מצד ביטול וצ"ל לדידהו שהטעם הוא משום גוד אחית דהוי כאילו ירדו השאובים למטה. והעיקר נלע"ד שא"צ לזה סברא דגוד דכיון שהעליונה היא ממש על התחתונה ומחוברת כשפוה"נ הוי כמקוה אחת. וסברא דגוד או ניצוק שייך רק בדבר שהקילוח הולך מזה לזה באיזה המשך או אף מלמעלה למטה כשמתחברים ע"י קילוח הוי זה כניצוק. אבל בנ"ד הוו ממש כמקוה אחת רק שיש רצפה באמצע המקוה אבל לא ע"פ כולה כי יש נקבים באמצע כשפוה"נ ונשארה מקוה אחת וכ"כ בחיבורי ח"ב סי' ס"ד אות י"ד ע"ש. וע' שו"מ מהד"ת ח"א סי' כ"ה וח"ג סי' קע"ח שהקיל יותר מזה. ועוד יש לחלק דהיכא שכבר יש שם פסול על המים שבעליונה ואח"כ מחברם לתחתונה הכשרה הרי זה משיק ע"י גוד אסיק או קטפרס. אבל בנ"ד שהמקוה העליונה ריקנית ויש ברצפה נקבים כשפוה"נ וכשמורידים שאובים לתוכה תיכף מתחברים עם התחתונה הרי עדיין לא נקרא שם פסול וזה הוי ממש כאלו נותן שאובים לתוך מקוה כשרה ופשוט בנ"ד שאין שום חשש: סימן קיא. כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה אברהם הלוי נ"י הרב דק' סאקאלי

ע"ד אשה שאמרה כמה פעמים שרצונה לתת עשרים רו"כ בעד עניים כמו שעשה בעלה המנוח. וקודם מותה אמרה לבנה שהיתה בביתו מיין קינד דיא צווצאנציג רובל ואמר לה בנה. אמי אולי יבוא בנך השני ויאמר שהוא קודם כי גם הוא עני והשיבה זאת איני יודעת ואח"כ נפטרה וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי אם יכולים למסור העשרים רו"כ לבנה העני ומחולשתי כעת אשיבנו בקוצר

הנה מה שאמרה בעודה בבריאותה שרצונה לתת עשרים רו"כ לעניים. אין בזה משום נדר. כי הלא לא אמרה שתתן לעניים רק שרצונה כך. והא דאיתא בנדרים (דף כ"א ע"ב) בעית נדר. שם הכוונה שכבר נדר ושאלוהו אם נדר ברצון גמור ע"ש. ואף אי הוי נדר הא קיי"ל בח"מ סי' רי"ב וסי' רנ"ב שהיורשים אין מחוייבים לקיים נדר המוריש ומצד מצוה לקיים דברי המת לא שייך דהא לא אמרה בלשון צווי. ועוד דהא בעינן שהושלש מתחילה לכך כדקיי"ל בסי' רנ"ב ס"ב וע' מהרי"ט ח"א סי' כ"ב. ומה שאמרה לפני מותה. הנה לא גמרה דיבורה כי באמצע הפסיקה בנה בשאלתו ע"ד בנה העני והשיבה שאינה יודעת. נראה מזה שחזרה בה מהחלטתה הקודמת ולא יכלה לשית עצה בנפשה איך להחליט. ואף אי נימא שמה שאמרה קודם מותה היה מאמר גמור כי לא הוצרכה לגמור הדבר באשר סמכה על מה שכבר אמרה שרצונה לתת לעניים עשרים רו"כ. ולא גרע מיד דקיי"ל בנדרים (דף ז') שיש יד לצדקה וע"ש בר"ן ובטוש"ע יו"ד סי' רנ"ח ס"ב. מ"מ לא עדיף מנדר דקיי"ל שאין היורשים מחוייבים לקיים הנדר כמש"ל. וא"ל בזה דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי. כיון שאין כאן לשון ברור וחזינן בפ"ק דנדרים שרק גבי מילי דאיסורא יש מקום לומר שיש להם ידות. אבל במילי דממון לא הוזכר שם. וגבי הפקר כבר כתב הרמב"ם בפ"ב מה"נ דהוי כנדר. לזה בעי הש"ס שם אם יש בו יד. ובח"מ סי' רע"ג ס"ח קיי"ל באמת דספיקא לקולא דהממע"ה ע"ש בסמ"ע. וא"כ ה"ה בנ"ד אין להוציא מספק. ועוד דעכ"פ לא עדיפא הא דדברי שכ"מ מקנין סודר דקיי"ל שיכול לחזור כל זמן שעסוקים באותו ענין. אך י"ל דכיון דהוי כמסורין אינו יכול לחזור אף בתכ"ד וכמ"ש הרמב"ם פ"א מה' מעה"ק וע' רש"י ותו' ביצה (דף כ' ע"א) דגבי הקדש דאמירה הוי כמסירה א"י לחזור תכ"ד ובחיבורי ח"א סי' פ"ד הארכתי בזה בע"ה. ועוד דבנ"ד הרי ע"כ לא גרע הבן העני משאר עניים ואדרבא הקרובים קודמים מדינא. וא"כ את חלק הבן העשיר יוכל בפשיטות לתת להבן העני. ורק חלק העני י"ל שאינו יכול להחזיק לעצמו דהא קיי"ל שעני א"י להחזיק לעצמו מעשר עני שלו כדאיתא בב"מ (דף י"ב). אך נראה דז"א דאי נימא בנ"ד דברי שכ"מ ככתו"מ דמי א"כ לא ירשו בניה כלל דהא עניים זכו מכחה תיכף לאח"מ ברגע שחל דין ירושה כדאיתא בב"ב (דף קל"ז) ובח"מ ר"ס רנ"ה. ואף שלא הזכירה לאיזה עניים. מ"מ הא קיי"ל דבאומר סתם לעניים יותן לעניי עירו ע' ב"ב (ד' מ"ג). והוי בנ"ד כאלו זכו עבורם והחלוקה היא כפי ראות עיני הגבאי או ב"ד כפי הנהוג שם דאדעתא דהכי הקנה להם. ולזה בנ"ד יכול הגבאי או ב"ד לתת להאח העני ג"כ דזה לא מיקרי משלו רק משל אמו. ונראה שאין יכולים ליתן לו הכל. דהא אמרה לעניים לשון רבים. ואף שי"ל דכיון שדעתה על דעת הגבאי והגבאי יוכל לתת הכל לאחיו ולשאר ענים יתן משאר מעו"צ שיש ת"י ואף שהאח אינו בן עיר שם. מ"מ הא קיי"ל ביו"ד סי' רנ"א שקרוב קודם לעניי עירו ונראה ראי' מהא דב"ב (דף קל"ד) שאחד כתב כל נכסיו ליונתן בן עוזיאל ונתן שליש לבניו. ושם מבואר בסוגיא שהנותן לא היה חפץ שיהנו בניו מנכסיו. ובכ"ז נתן חלק לבניו. וע"ש בתוס' ובחידושי הרמ"ה וכ"ש בנ"ד שרצתה לעשות מצוה כמו שעשה בעלה. וכשהודיעוה שגם בנתינה לבנה תעשה מצוה. אמרה שאינה יודעת היינו שאינה יודעת הדין אם גם בזה תצא ידי מצות צדקה כחפצה וההכרח לקצר סיומא דמילתא להלכה נלע"ד שיוכל למסור הכסף ליד אחיו העני בתורת צדקה עכ"פ. ורק שני רו"כ יתן לעניי העיר כדי