דברי מלכיאל ה עו

הקבר להתפלל וכשחל בשבת מקדימין ללכת קודם יום ז' ופקפק כ"ת איך יוכלו לילך תוך ז'. הנה הסעודות בבית האבל נזכר במ"ק (דף כ"ז) רק שם מבואר דהוי כדי לנחם את האבל ולא לעילוי נשמת המת. וביקור על הקבר ביום ז' נזכר ביו"ד ס"ס שד"מ וכיון שהוא צורך מצוה וכבוד המת מותר ללכת אף תוך ז' עיין סי' שצ"ג ס"ג ובאחרונים: סימן קו

ומה שנוהגים בחזרתם מחופה להקיף את הזוג בסל לחם מוקף בנרות של שעוה וכן עושים בפורים אין למחות בהם כי הוא רק דרך שמחה וכמו שאצלינו מקיפים השושבינים את הזוג ובהרבה מקומות אוחזים אבוקות של שעוה בידיהם והנה בימי חרפי ראיתי ספר אחד שמו אבן ספיר וראיתי שמביא שם כמה מנהגי הספרדים כאותם שכתב כ"ת אבל אינני זוכר מה כותב שם אודותם

וע"ד האשכנזים שנמצאים שם אך אין לו שם מצב קבוע ומצפה שיזדמן לו איזה אופן שיוכל לשוב למקומו נראה פשוט שזה מיקרי דעתו לחזור דאטו צריך שיהא דעתו לחזור בזמן מוגבל רק כל שלא החליט בדעתו להשאר לעולם במקום זה מיקרי דעתו לחזור ואף שתולה זה אם יזמין לו ד' אופן שיוכל לשוב לביתו. ובפר"ח ס"ס תס"ח כתב דהיכא שיצא לשם עם ב"ב אין מועיל מה שדעתו לחזור ויש להאריך בזה ואכ"מ באשר כי בנ"ד אין נ"מ וכמש"ל שהספרדים והאשכנזים בכ"מ שהם הם כשתי עיירות ושני ב"ד וכ"א נוהג כמנהג מקומו וכ"כ הפר"ח רק בפרהסיא צריך ליזהר כדי שלא יהי כשתי תורות ח"ו: סימן קז

וע"ד אם מותר לאיש ואשתו לישן על מטה שנעשתה מנסרים הקבוע מכותל לכותל שכנגדו. הנה בסי' קצ"ה בש"כ ס"ק י"א כתב דבמטות הקבועות בבנין מותר כשיש לכ"א מטה מיוחדת רק שנוגעות זב"ז. אבל האחרונים חלקו ע"ז ע' בס"ט ובברכי יוסף שם והביא שם דברי התשב"ץ ח"ב סי' ע"ב שאסור רק כשרחוקים זה מזה. וכ"נ עיקר כי כששוכבים סמוכים זה לזה יבואו לידי הרגל דבר ומה נ"מ אם המטה קבועה בבנין או לא

וע"ד אם יש לאסור לישן כמה זוגות בחדר אחד ומכ"ש על מטה אחת ארוכה. לע"ד בודאי אסור דהא איתא בעירובין (דף ס"ג) שאסור לישן בחדר שאיש ואשתו ישנים שם ואפילו באשתו נדה. וגם דבע"כ יזדמן שישמשו זה בפני זה וזהו מעשה בהמה וישראל קדושים הוזהרו על הצניעות ומכ"ש במטה אחת ארוכה ודאי שאסור וגם כי עי"ז יוכלו לבוא לידי מכשול לתת דעתו על אשת רעהו. סימן קח

וע"ד אשה שנפרקה רגלה והרופא חבש רגלה והזהיר שלא תסיר החבישה אם מותרת לטבול כשרגלה חבושה. וצידד כ"ת להקל משום דהוי מיעוט שאינו מקפיד והביא דברי הבינת אדם סי' י"ב שכתב דלרפואה חוצץ ודברי צ"צ החדש שמקיל והנה ספר צצה"ח אינו ת"י ולא ראיתי טעמו ולענ"ד צדקו דברי החכ"א דהא מפורש ברפ"ט דמקואות דרטיה שעל המכה חוצצת וכ"פ הרמב"ם וטוש"ע בלי חולק והרי בודאי אינה ת על הרטיה הצריכה לרפואתה. והנה הב"א כתב הטעם שחוצץ לפי שבאמת רצונה יותר שלא תצטרך לכך וא"כ הרי מקפדת ע"ז וראיתי בשו"ת שו"מ מהדו"ת ח"ג סי' ק"ח שחולק עליו והביא ראי' מהא דקיי"ל חץ שתחוב בגופה אינו חוצץ אם אין סופו להוציאה. הרי דאף שרצונה יותר שלא יהי החץ בגופה בכ"ז קיי"ל דאינו חוצץ. ותמהני דמ"מ מה יענה להא דתנן דרטיה חוצצת וכן באגד וקשקשין שעל המכה שחוצצין. ונראה הסברא דסתם מכה עתידה להתרפאות ולתכלית זה מניח הרטיה על המכה. וא"כ הרי היא רוצה שתתרפא מהרה ויוכל להסיר הרטיה וזה מיקרי מיעוט המקפיד. וה"ז דומה למנעלים שעל רגלה דודאי אין אדם מקפיד על מנעליו ובכ"ז ודאי שחוצץ בטבילה והיינו משום שהמנעלים צריכה רק בלכתה בבית וכדומה. אבל כששוכבת לישן בלילה מקפדת דוקא להסירה ולזה מיקרי מיעוט המקפיד וה"ה בדבר שצריך לרפואה. ולזה חץ שתחוב בבשר, וא"א להוציאו משם אינו חוצץ דודאי אינה מקפדת כיון שא"א להוציאו ונראה שלזה איתא בתוספתא פ"ח דמקואות חילוק בין חץ מתכות לעץ כי עץ סופו לצאת מגופה ע"י שהעץ ירקב בגופה מחמת ליחות שבבשר האדם וגם אפשר לחתוך העץ מעט מעט בהמשך הזמן ולזה חוצץ משא"כ במתכות. והר"ש סוף מקואות כתב דבשל מתכות יש סכנה להוציאה ולזה אינה מקפדת והיינו כמש"ל דכיון שיש סכנה אינו עומד להוציאה ובאשר עלי להשיב כעת כמה תשובות לא אוכל להאריך בזה אבל נראה עיקר כמש"ל. עכ"פ בנ"ד אם רגלה פרוקה באופן שלדברי הרופאים לא תתרפא מזה הוי מיעוט שאינו מקפיד דהא א"א לה להיות בלי חבישה זו כל ימי חייה וכמ"ש כת"ר שהרופאים הזהירוה שלא תסיר החבישה. אכן אם המכה עומדת להתרפא אזי ודאי שחוצץ וכדקיי"ל ברטיה ואגד שעל המכה וכמש"ל. והשו"מ כתב שם דסתימת שן הוי חשש סכנה כדקיי"ל באו"ח סי' שכ"ח דמן השינים ולפנים ושינים עצמן הוי כמכה של חלל. ולענ"ד ז"א דהא קיי"ל שם שאם ידוע שאב"ס אין מחללין שבת אף על מכה שח"ל ובתיקון שינים ידוע שאין בזה סכנה. ולזה נלע"ד דבעובדא דהשו"מ שם שצוה הרופא שהסתימה תהא שם רק ג' חדשים הוי חציצה. אכן במה שמצוי שהרופאים סותמים נקבים שבשינים בעופרת וכדומה וזה נשאר לעולם ואם מתקלקלת הסתימה מתקנים אותה נראה ברור שאינו חוצץ וכמש"ל. כיון שאין לה תקוה שתתרפא ולא תצטרך לסתימה וכידוע ולא כהבינת אדם הנ"ל. ועדיין צריך לבאר בזה דברי הפוסקים באו"ח סי' קס"א וס"ס קס"ג ברטיה שעל מכה שבידו לענין נט"י וע"ש באחרונים. אבל אין לי פנאי להאריך: סימן קט

וע"ד מי שאינו יודע להתפלל ולקרוא ק"ש אם צריך לבזבז חומש כדי לקיים מצוה זו כמו בשאר מ"ע ואם מותר ליסע קודם זמן תפלה ובזמן תפלה יהי' ממילא אנוס שלא יוכל להתפלל וכמו שמותר להפליג ג"י קודם שבת אף שעי"ז יהי אנוס לחלל שבת לפי שיהי במקום סכנה. הנה פשוט לענין בזבוז דהוי ככל מ"ע שחייב להשתדל לקימה ובודאי אסור ליסע כדי לבטל מצות תפילה ושיעור ד' מילין לא נאמר לענין תפלה בציבור כמ"ש הפוסקים אבל לא לענין גוף התפלה, וע"ל סי' בזה

וע"ד מי שקנה עוף ומצא שנשברה שדרתו למטה ממקום חוט השדרה אם יש לחוש שנעשה זה ע"י איזה הכאה או נפילה ונחוש לריסוק אברים. פשוט שאין לנו לחוש לזה כל זמן שלא נתברר. וע"ד שבס"ת נקרע בין היודין שבשין ובין הקוים והקוים מחוברים לרגל השין ושפיר ניכר שהוא שין ואין כאן סופר ודיו לתקנו אם מותר להדביק מאחוריו מטלית לחבר שני צדי הקרע או לתקן בדבק שאינו מותר בפיך וכמו שהתירו לתפור במשי. הנה ע"י מטלית לחבר הקרע אין תועלת כיון שמ"מ יש הפסק בצורת האות. ובשו"ת פמ"א ח"ב סי' ט"ז כתב שאם ברחוק אמה נראה שהוא שין גמור רק