דברי מלכיאל ה עה

מדקאמר ר"ע אלא מה ת"ל והדוה בנדתה הכוונה דעיקר פסוק זה אתא לאשמועינן דין טבילה בנדה. ובזה מודים גם זקנים הראשונים רק שהם הסמיכו ע"ז גם האיסור להתקשט ור"ע חולק עליהם בזה ובירושלמי סוף גיטין איתא דפליגי אם מותר לגרש אשתו כשהיא מותרת לו ולפז"ק למה השמיט בטוש"ע סיפא דיבוא לגרשה וגוף הסברא קשה דאף שלא יבוא לגרשה בכ"ז מצינו בכ"מ בש"ס שחששו שלא תתגנה על בעלה. ודרכיה דרכי נועם. שוב ראיתי שבמל"מ בהגה"ה בפ"י מה"ג הכ"א הרגיש בזה וכתב שם לישב זה. ועכ"פ בנ"ד יש מקור למנהגם. אך לפ"ז הם טועים במה שאין מתקשטות רק עד שתפסוק בטהרה דהא הטעם הוא כדי שלא תבוא לידי קירוב עם בעלה וזה שייך עד שתטבול ובאמת בספרא פ' מצורע ובירושלמי סוף גיטין הגירסא בדברי זקנים הראשונים שלא תתקשט עד שתבוא במים ורק בש"ס שבת (דף ס"ד) הושמטו תיבות עד שתבוא במים. ולזה נלע"ד שיש לבטל מנהג זה כי עי"ז יבואו לידי מכשול שיסברו שכשפוסקות מלראות שוב אינן נדות. ואף דאיתא בש"ס לענין ימי ליבונה שהקילו קצת וכ"ה בשו"ע סי' קצ"ה לענין אכילה בקערה מ"מ בנ"ד שמחמירות עליהן הרבה ובימי ליבונה מקילים יהי מקום לטעות וכמ"ש כ"ת שבאמת מקילים בימי ליבונה יותר מדאי ובפרט דלענין התקשטות אין מחמירים כדעת זקנים הראשונים וא"כ אין יסוד למנהגם. וגם די"ל דכיון שחששו חז"ל שלא תתגנה על בעלה א"כ אסור לה לעשות כן וכעין הא דאיתא בקדושין (דף מ"א ע"א) ע"ש ואף שיש לחלק מ"מ העיקר הוא כנ"ל וע' כתובות (דף ס"ה ע"ב) שתלבש בגדים אחרים בימי נדתה שלא תתגנה ובש"ע סי' קצ"ה ס"ח כתב טעם אחר וע' ס"ט שם סקט"ז מ"ש בזה ואכמ"ל. וע' שבת (דף ק"מ ע"ב) מה שצוה ר"ח לבנותיו כדי שלא תתגנה ע"ש בפירש"י ולא הובא לדינא ויש לישב ואקצר. ומה שאין עושות מלאכה בודאי אינו מנהג וכן מה שאין נוגעות באוכלים אין לו שום יסוד והוא מנהג בורות וע' בברכי יוסף ס"ס קצ"ה שהביא מנהג שלא לעשות צרכי הבית ואפשר הנהיגו כן משום הא דאיתא בפסחים (דף קי"א) שאשה נדה שורה עליה רוח רעה אבל אין לנו לחדש מה שלא נזכר בדברי חז"ל ויש בזה חשש מינות ר"ל להאמין בדברים שלא נזכרו בתורה וראוי לבטל המנהגים הגרועים הללו: סימן קד

וע"ד מה שנוהגים שבבית שיש בו חולה אין שוחטים שום בע"ח ואין נותנים משם שום דבר ואומרים הטעם כדי שלא להכעיס את האדונים וכוונתם בזה לשדים ורוחות ויש שמקשטים את החולה ומתקשטות בעצמן ומרקדות ויש שמקטרים שם לעשות עשן כדי לגרש עי"ז הרוחות רעות ויש שממחקים שמות שאינם נמחקים לרפואה. נראה פשוט שצריך לבטל מנהגים הללו בחזקת היד ולפרסם שיש בזה חשש ע"ז ר"ל וכמ"ש גם כת"ר. ואף שי"ל שהטעם שאין שוחטין כדי שלא לעורר מדה"ד וכמ"ש חז"ל כל המרחם על הבריות מרחמין עליו מן השמים ולזה מרחמים על הבע"ח. ומה שמתקשטים ומרקדים י"ל שהנהיגו זה להשריש מדת הבטחון שבודאי ירפאהו הקב"ה וכמאמר חז"ל אפילו בשעת הסכנה אל ישנה אדם מן הרבנות. אבל כיון שאומרים בפירוש הטעם שלא להכעיס את השדים ורוחות חלילה להניח מנהגם. וכן מה שמקטרים יש בזה חשש ע"ז וכ"ש מחיקת השמות. וכן מה שבולעים לב עוף בלא מליחה ודאי שאסור ואף שאם היה זה רפואה בדוקה היה מקום להתיר בחולה שיש בו סכנה אבל הלא לא נתבררה רפואה זו וחלילה לנו מכאלה ויש בזה ג"כ חשש ע"ז לתת מקום להסט"א ח"ו וכדאיתא בשבת (דף ס"ז) כל שאין בו משום רפואה יש בו משום דרכי האמורי. ובכ"ז לא אבדו בזה חזקת כשרות שהעיר בזה כ"ת דהא הם שוגגים בזה

ומה שנוהגים לילך לרפת בקר לאכול שם מיני מתיקה ועוד עושים שם איזה ענינים כדי שיתברכו הבהמות בודאי אסור לעשות כן וכעין דאיתא בשבת (דף ס"ג ע"ב) המגיס בפני האפרוחים יש בו משום דרכי האמורי. ומה שקוראים לפורים שנה חדשה והולכים באמצע הלילה לשאוב מים כדי שתתברך השנה ואז אוכלים ושותים וכל יום פורים תלוי סל עם לחם מקושט במיני מתיקה ואין אוכלים ממנו ובבוקר אין באים לבית עד שיבוא איזה איש לברך את הבית ומברכים זא"ז בשנה חדשה. לע"ד זהו מינות גמורה דכיון שקבעה לנו תורה שראשית השנה הוא בר"ה איך נקרא לפורים ר"ה ורק לענין פירות איתא בר"ה (דף ט"ז) שיש להתפלל על כל דבר בעת עיקר גדילתו. אכן להחזיק שפורים היא ראש השנה היא מינות גמורה ובפרט שאיבת המים חלילה לשום בר ישראל לעשות כאלה והוא דרכי הגוים ר"ל. ומה שנוהגים לברך על אכילת מצה בכל ימי הפסח ובט"ו באייר בזמן אכילת פסח שני בודאי צריך לבטל המנהג כי הוא ברכה לבטלה. ואף שכתבו בשם הגר"א ז"ל שמצוה לאכול מצה כל ימי הפסח מ"מ אינה מצוה גמורה לברך עליה וכבר הביא בשדי חמד מערכת חו"מ סי' ד' אות י' מנהג זה וכתב שיש לבטלו. ומה שאוכלים בש"ק פ' בשלח חטים מבושלים ומברכים על אכילת חטה ודאי הוי ברכה לבטלה ואפשר נוסד מנהג זה זכר למן שפרשתו כתובה בפ' בשלח אבל בכ"ז צריך לבטל זה כיון שמברכים עי"ז ברכה לבטלה ואם ישאירום על מנהגם לא יפסיקו מלברך וכה"ג מצינו בש"ס בכ"מ שביטלו מנהג כשראו שבאים עי"ז לידי מכשול. ומה שמקדשים בשבת ויו"ט ומברכים ברכת קידוש ביום כמו בלילה ג"כ צריך לבטל דהא מפורש בש"ס בפסחים (דף ק"ו ע"א) דקידושא רבא ביום הוי רק בפה"ג והוא ברכה לבטלה: סימן קה

וע"ד שמקשטים את המתים ונותנים בקברם צדה וכסף ובתחילת הקבורה מברכים שהחיינו. הנה בדבר הקשוט י"ל שהוא כדי לחזק האמונה בתחיית המתים וכדאיתא בירושלמי כתובות פי"ג ה"ג שר"י צוה שיתנו בידו מקלו וילבישוהו בגדים לבנים שיהא מוכן לקום לתה"מ אבל הכסף והצדה הוא שטות ולזה צריך לבטל כל מנהג זה וכדאיתא במ"ק (דף כ"ו ע"ב) וביו"ד סי' שנ"ב. וע"ד הברכה לכאורה י"ל שצריך לברך על הקבורה דהא קבורה הוא מ"ע מקרא דכי קבור תקברנו כדילפינן בסנהדרין (דף מ"ו ע"ב) והרמב"ם והחינוך מנאו זה למ"ע ולפ"ז י"ל שהקובר פעם ראשון יצטרך לברך שהחיינו כדין כל מקיים מצוה חדשה. והנה מצות קבורת המת מוטלת ביחוד על הבן ואם אין הבן מזדקק מוטל על כל ישראל ע' יו"ד סי' שמ"ח. ולפ"ז י"ל שצריך הבן לברך על קבורת אביו ואף אם אחר קוברו מ"מ הרי הוא שלוחו כי הוא משלם לו עבור טרחו בזה. וצ"ל שמצות קבורה הוא ענף ממצות גמ"ח וכבר ביאר הריא"פ הובא באבודרהם בהלכות ברכת המצות למה אין מברכין על מצות צדקה וג"ח והלוית המת ע"ש באורך ובהגה"ה שם מפרש דכל דבר שיש בזה צער לחבירו אין מברכין ומתרץ בזה מה שאין מברכין בקריעה על המת ולפלא שלא הזכירו שם מצות קבורה ומכ"ש שהחיינו אין מברכין דהא כתבו הראשונים והובא ג"כ באבודרהם שם שאין מברכין שהחיינו רק על מצוה שיש בה שמחה ע"ש. ופשוט דבנ"ד הוי ברכה לבטלה וצריך לבטל מנהגם

ומה שנוהגים בימי אבילות לעשות סעודות בכל יום לעילוי נשמת המת וכן בכל חודש בשנה ראשונה ובסוף השנה וביום ז' לאבילות הולכים האבלים עם חבורת אנשים על