דברי מלכיאל ה עד

בכ"ז צריך להורות להם כמנהגם. והאשכנזים יתנהגו כמנהג אשכנז וכמ"ש הפר"ח באו"ח סי' תס"ח ס"ד בדיני מנהגים שדינם כשני בתי דינין דקיי"ל ביבמות (דף י"ד) דשרי ואין בזה משום לא תתגודדו דהכי ס"ל לרבא שם והלכה כרבא לגבי אביי. אכן הרמב"ם פסק בפי"ב מהע"ז הי"ד כאביי. וכבר תמהו עליו המפרשים שם ונדחקו בזה. והכ"מ מביא בשם הרד"כ דבאמת קיי"ל כרבא ע"ש וכ"פ היש"ש ביבמות שם. ואין להאריך בזה באשר כבר נהגו בכמה מקומות שיש בעיר אחת כולל אשכנזים וכולל ספרדים. וכ"א נוהג לפי מנהג מדינתם וכתב הפר"ח שם דהוי כשתי עיירות. ואף אם יחפצו לשנות מנהגם לא יוכלו משום אל תטוש תורת אמך. וכמדומה שכבר נהגו שלא לשנות ממנהגם אף שאין דעתם לחזור. והטעם דהא דקיי"ל דאין דעתם לחזור צריך לנהוג כמנהג המקום היינו רק במילתא דתליא במנהגא. או שיש דיעות בפוסקים בלי שום הכרעה. אבל לענין הלכות טריפות שהאשכנזים הכריעו דהלכה כהרמ"א. א"כ איך ינהגו כהב"י כיון דס"ל שאין הלכה כן ועיש"ש פ"ק דיבמות סי' י' י"א בזה. וסוגיא דפ"ק דיבמות שמפלפל הש"ס אם עשו ב"ש כדבריהם או לא עשו. אף דב"ש היו סוברים שב"ה טועים. בכ"ז כיון שרוב חכמים שבדור הכריעו כב"ה היה להם לבטל דעתם. משא"כ בנ"ד. וכן ראיתי באחרונים שהאשכנזים הדרים בין הספרדים נוהגים כמנהג האשכנזים בדיני טריפות וכדומה. וגם דכיון שמפורסם בכל העולם שיש חילוקים בין אשכנזים לספרדים הוי כשני עיירות וליכא בזה לא תתגודדו ולא משום חשדא. ויש לדון היכא שהכריעו במדינה אחת ע"פ רוב דיעות החכמים שבמדינה ההיא ובמדינה אחרת הכריעו להיפך ע"פ רוב דיעות שבמדינתם דהא קיי"ל דאזלינן בתר רובא. איך יעשה מי שבא ממדינה זו לגור במדינה השנית. וגם אם יוכלו בדור אחר לעמוד שנית למנין בדין זה. ומחולשת עיני כעת אקצר: סימן קא

וע"ד מה שלפעמים יוצאים כעין גידים משיפולי הריאה וממש מראה גיד להם וא"א לקלפם מעל הריאה. אם יש להורות כמ"ש הדע"ת סי' ל"ט ס"ק ס"ט בשם הגאב"ד בעלז זצ"ל. הנה מה אנכי כי אכריע אחרי שכבר דברו בזה האחרונים זה מחמיר וזה מיקל. וכשאני לעצמי נלע"ד שהדין עם הג' הנ"ל וסייעתו המקילים בזה. כי אף דנימא שאינו דלדול וקרום נוסף רק שיוצא מגוף הריאה והרבה פעמים נראה לעין שהגיד יוצא מתוך הריאה. מ"מ מנ"ל לאסור בזה כיון שאין כאן נקב והוי כמו יתרת. ומנ"ל לחלק בין אם יוצא תלתל בשר מהריאה שדנין ליתרת. בין גיד שיוצא מהריאה. וא"ל שמא אין קרום הריאה על הגיד. ומה שאינו מבצבץ לפי שהרוח אינו נכנס לשם מפני קושי הגיד. דאין לנו לחוש ולהחזיק ריעותא

וע"ד סירכא היוצאת מטינרא ודבוקה למקום אחר ועברה ע"י מיעוך הנהוג. כבר כתבו האחרונים להקל בזה ע' ב"א דיני תר"ל סט"ו וגם דהא בעינן שהריעותות יהיו מוכיחות זע"ז. ובנ"ד הסירכא היא ריעותא מצד שאפשר שניקבה הריאה וע"י הליחה שיצאה משם נסרך המקום הזה לשומן וכדומה. אבל א"כ לא היה המקום הזה מתקשה, ואי נימא שנתקשה מקודם א"כ לא היה נסרך כיון שאין כאן ליחה שתצא. ואם יש טיפת ליחה בהטינרי הנה בזה נחלקו המהרש"ל והרמ"א כמבואר באורך בשו"ת הרמ"א. והאחרונים תפסו לעיקר את סברת הרמ"א. ועכ"פ לענין תר"ל כתבו האחרונים דכ"ע מודו דהוי תר"ל. ולפמש"ל א"ש בסברא דכיון שיש שם ליחות מעט יש לחוש שמהליחות שיצאה מהנקב נעשתה הסירכא. ולשיטת הסוברים בטעם טריפות סירכא משום שסופה להתפרק ולעשות נקב. צ"ל בטעם מה שמטריפים בסירכא העוברת במיעוך. משום דזה מוכיח שנעשה מחמת נקב. או דנימא דעל הבועא הקרום חלוש. ולזה חיישינן שבפירוק היתה מנקבת הריאה אף שעכשיו ע"י מיעוך לא ניקב לפי שנזהר מאוד לקלף בנחת. והדעת תורה סקפ"ד כתב דט"ס הוא בב"א וצ"ל דסירכא מטינרי טריפה דהרי כ"כ בקונטרס הראיות סי' כ"ט. וז"א דהא בראש אפרים שם בתר"ל סקכ"א ביאר הטעם למה מכשיר ואיך נאמר דהוי ט"ס. וכ"מ שם בסקכ"ג ובקונטרס הראיות כתב להקל כשנסרך לשומן או לדופן ולכ"מ שאין סירכא אוסרת. ורק בסירכא בריאה עצמה שלא כסדרן החמיר שם. וצ"ל שגם בתר"ל כוונתו רק כשסרוך לשומן וכדומה דהא בסט מחמיר בסירכא מאונא לאונא וע"ש בר"א סקכ"ג. וכ"ש בשלא כסדרן ממש מאונא אחת לשלישית או מימין לשמאל. ואף שהתב"ש והלב"ש מחמירים בזה בסי' ל"ז ס"ב ובסי' ל"ט סמ"ה היינו לפי שפסקו כהט"ז. אבל הרבה אחרונים חולקים על הט"ז וכמ"ש הב"א שם. והמהריב"ל מכשיר בפירוש. ואף להט"ז נסתפק בלבש"ר שם ס"ק קס"ח דאפשר בסירכא לשומן מכשיר רק בס"ק קס"ט הכריע לחומרא. והכרעתו שם אינה מכרעת כ"כ. עכ"פ בהפ"מ יש להכשיר בזה ואף אם עברה ע"י קליפה הנהוגה. כי זה אצלינו במקום מיעוך ומשמוש. ואדרבא הרבה אחרונים כתבו שהקליפה עדיפא. כי זה מוכיח דהויא קרום בעלמא שמונח על הריאה ונדבק לשומן: סימן קב

וע"ד אם יכולות הנשים למנות ז' נקיים קודם שכלו ז' ימים לראייתה. אנו נוהגים להקל אם פסקה בטהרה ביום רביעי לראייתה שתתחיל למנות מיום ה' ואילך ז"נ ואף אם שמשה. וכעיקר הדין ביו"ד סי' קצ"ו סי"א. והרי הסד"ט כתב שם שיש להורות כן היכא שתזדמן ליל טבילה בש"ק שאחר יו"ט וא"כ יש להקל אף בשאר שעה"ד ומקום מצוה. וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' כ"ח דהיכא שמצינו שהקילו במנהג בשעה"ד או במקום מצוה. יכולים להקל בכל מקום שיש איזה שעה"ד ומקום מצוה וע' חיבורי ח"ב סי' נ"ז בזה. ובנ"ד לפמ"ש כת"ר שבמקומם באים רוב האנשים מעסקם לביתם רק על ש"ק. ושלזה נמצאות נשים שאין ממתינות עד כלות כל ז' נקיים. ראוי להקל שתפסוק בטהרה ביום ד' לראייתה אף בשמשה ולפרסם חומר האיסור לטבול תוך ז' נ'. וגם אנוכי מורה לפעמים להקל במקום שיש דבר מצוה. ובפרט בעת הזאת שנתרבו קלי הדעת ויקשה עליהם להמתין הרבה. ובפרט כי אצלינו יש בזה הרבה חומרות שעשו כל הנשים לספק זבות. וכן שחששו שמא תשמש ביה"ש ואיכא טובא ספיקי: סימן קג

ומה שנוהגים שם שהנשים בימי נדותן אין עושות שום מלאכה ואין נוגעות באוכלים ומשקים ואינן מתקשטות ואף הבתולות נוהגות כן וכשפוסקות מלראות רוחצות בשאובין מקילים אף בדברים האסורים ע"פ דין בימי ליבונה. והנה מה שאין מתקשטת יש לזה מקום דהא אמרינן בשבת (דף ס"ד ע"ב) שזקנים הראשונים היו אומרים כן ולמדו זה ע"ש וכן קיי"ל ביו"ד סי' קצ"ה ס"ט שבקושי התירו להתקשט וא"כ המחמירים בזה הוא מנהג טוב. ולכאורה קשה דהא ר"ע פליג שם על זקנים הראשונים ולמה אמרו בקושי התירו אבל ז"א דהא ר"ע קאמר שם הטעם משום שלא תתגנה על בעלה. ואם הוא חולק עליהם כביסא מקרא דמייתי שם א"כ ל"ל טעם דתתגנה. וה צ"ל דגם לדעת זקנים הראשונים הוי רק מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולזה הוצרך ר"ע לטעם דתתגנה ומשמע דבלא טעם זה היה ראוי לאסור.