דברי מלכיאל ה עג

גלחו את הצואר ואח"כ שפכו עליו מים רק לא שפשפו ביד. נראה שאין לחוש לעפרורית יבש כי ודאי עבר ע"י הגילוח וכן הגיד לי שו"ב אחד. שוב הגיעני מכתב משם שנשאל זה לפני רב אחר ולא הוגד לו שהחתך הוא מן הצד, וכשנודע לו אמר השו"ב שהסימנים היו מונחים בצדדים על מקום החתך שבמפרקת. ולדעתי קשה לסמוך ע"ז דזה הוי מילתא דלא רמיא דהא בשעת שחיטה לא ידע שיפגם הסכין במפרקת ובזה אינו נאמן וכמ"ש בחיבורי ח"א סי' מ"ג שזהו תלוי כפי ראות עיני הדיין. ובנ"ד נראה שקרוב הדבר שנפגם הסכין קודם שחיטת הסימנים וכדקיי"ל ביו"ד סי' כ' שהסימנים נדחים מפני הסכין כששוחט מן הצדדים ובפרט דהרבה פוסקים ס"ל שאין לתלות כלל במפרקת. ועכ"פ ראוי השו"ב לעונש למה לא הגיד תיכף שהחתך במפרקת היה מן הצד. וגם למה שחט מן הצדדים דקיי"ל שאסור לכתחלה כמבואר בפוסקים

ואשר הקשה כתה"ר במ"ש בחיבורי ח"ד סי' י"ח אין מחזיקין מאיסור תורה לאיסור דרבנן למה לא הבאתי מהתוספתא שהביא הר"ש פ"ב דמקואות בשתי מקואות אחת שאובה ואחת כשרה וטבל טמא בשתיהן ואינו יודע באיזה טבל באחרונה הרי הוא טהור ואף שאם טבל בשאובה באחרונה הוא טמא מדרבנן משום שבא ראשו ורובו במים שאובין מ"מ טהור דליכא הכא חזקת טומאה כיון שמטומאה דאורייתא שהיה טמא נטהר בודאי. הנה מזה אין ראי' למש"ש בחיבורי. דשם הספק הוא אם נטמא כעת טומאה דרבנן. אבל בחיבורי שם הספק תלוי בספק אם עבר על בל יראה בפסח. ומה שהבאתי שם מספק חלוצה היינו משום שמקודם היה ג"כ ספק ע"ש. ויש להאריך בדברי תוספתא הנ"ל ואכ"מ: סימן צח

וע"ד שחסר קצת מהורדא והורדא היתה כרוחב אגודל בריוח וכקשר אגודל בצמצום רק היו סמוך לה איזה חתיכות שאם נצרפם להורדא תהי הורדא שלימה רק היו בשורש אחד עם האומא או האונות ולא היה בהם תואר וורד וחתיכה אחת שהיה בה תואר וורד היתה הפוכה ואם נצרפנה באופן שהיתה עומדת בהיפוך אז היתה משלמת הורדא כראוי והביא כת"ר דברי אחרונים המקילים בזה וחפץ לדעת דעתי

הנה גוף דין השלמת הורדא תמוה דהיכן מצינו זה שבחסר אבר יועיל השלמה כשנמצא האבר במקום אחר, וכ"כ הד"מ שהוא תמוה. אבל באמת הוא נכון דהא הרבה ראשונים מכשירים בחסרה הורדא או מקצתה. והמטריפים טעמם דהא דמשמע בש"ס להכשיר הוא משום שאצלם היה מצוי חסר או יתר הורדא וכל חיוי ברייתא הכי אית להו. אבל אצלינו שאין זה מצוי. עלינו לדון דין הורדא כדין שארי אונות להטריף בחסר ויתר כיון דחזינן דגם בזמן הש"ס לא הכשירו רק מטעם שמצוי כן. ולזה שפיר כתבו להכשיר ע"י השלמה כיון שמצוי כן בגדיים וטלאים כמפורש בד"מ וברמ"א וקשה לכאורה דהא מ"מ ההשלמה רחוקה מן הורדא ועכ"פ שינתה אחת מהן את מקומה וצ"ל דכיון שמצוי כן אמרינן רואין כאלו החתיכה החסרה ניטלה ממקומה שהיא שם וניתנה על שורש הורדא שעומד במקום הורדא. וכמדומה שכ"כ הלבושי שרד בסי' ל"ה הטעם משום דאמרינן רואין. וא"כ אין שייך לחלק בין הפוכה לשאינה הפוכה דהא אם יטלו אותה ממקומה להשימה על שורש הורדא בודאי יניחו אותה כראוי בלא היפוך. ומ"ש הרמ"א בסי' ל"ה סס"ב דכשרה רק אם אינה הפוכה זה קאי על השורש ולא על ההשלמה. ואף דקיי"ל בעירובין (דף י"ט) דתרי רואין לא אמרינן. מ"מ בנ"ד א"צ לומר רואין כאילו נתהפכה ורואין כאלו מונחת על השורש. רק חד רואין כאילו הניחוה על השורש כראוי בלא היפוך. ועוד דאף בלא סברת רואין י"ל דכיון שמזדמן שנמצאת ההשלמה במקום אחר הפוכה א"כ יש להכשיר וכמש"ל ובפרט דבנ"ד יש לצרף דלדעת הרבה אחרונים כשרה בלא השלמה כיון שיש בה שיעור טרפא דאסא לדעתם וההכרח לקצר. ועכ"פ יש להכשיר בנ"ד: סימן צט

וע"ד מ"ש הרמב"ם פ"א מה' בית הבחירה שאין בנין ביהמ"ק בלילה. והכל חייבים לבנות ולסעד בעצמם ובממונם אנשים ונשים כמקדש שבמדבר. והקשה כת"ר דהא הוי מ"ע שהזמן גרמא ונשים פטורות. הנה זכורני שישבתי זה מכמה שנים ע"ד פלפול ואינני זוכר כעת מקומו בכתבים שלי ולכאורה י"ל דגזה"כ הוא במשכן דכתיב ויבואו האנשים על הנשים. אבל בפשוטו נראה דרק בנין ממש אסור בלילה כדילפינן מקרא וביום הקים את המשכן. אבל תיקון והכנת הדברים הצריכין לבנין מותר אף בלילה. ולזה י"ל שמ"ש דנשים חייבות קאי על ולסעד בעצמן ובממונם. וכ"נ ממאי דמסיק כמקדש שבמדבר ושם כתיב ויבואו האנשים על הנשים רק לענין הכנת הדברים הצריכים לבנין המשכן. אבל גוף ההקמה היתה באנשים דזה היה דוקא בלוים כדכתיב בפ' בהעלתך ע"ש

ולפמ"ש בתו' רי"ד קדושין (דף כ"ט ע"א) שבמקום שאין המצוה תלויה בגוף העושה ואפשר לעשות ההכנה להמצוה אף בלילה לא מיקרי מ"ע שהז"ג. א"כ ה"ה בנ"ד. משא"כ בתפילין וציצית הוי הז"ג שהמצוה צריך לעשותה בגופו וכ"כ הפנ"י שבדבר שאפשר לעשות ע"י שליח לא הוי הז"ג וא"כ בבנין ביהמ"ק אין זה תלוי בגוף האדם. ועוד נראה דהא בנין ביהמ"ק ילפינן מקרא ועשית לי מקדש ולא כתיב ויבנו לי רק ועשו ונכלל בזה כל המעשים וההכנות השייכים לזה. וא"כ עיקר המ"ע אינה הז"ג דהא ההכנה יוכלו לעשות בלילה

ואשר הקשה בשם הגאון מאסטראווצי נ"י בשבת (די"ד) שהיו אומרים אלו ואלו מטהרים ופריך דמאי נ"מ. והקשה דהא נ"מ לענין טבילת כלים זה בתוך זה דבכלי טהור בעינן שיהא בפיו כשפופרת הנוד ואם כולם טמאין א"צ ונ"מ כשנטל הכלי החיצון במי מערה ויסברו שהוא טמא. לדעתי לק"מ כי טעותם היה רק בטהרת אדם שצריך שניהם אבל לא בכלים ולהכי גזרו באדם שיטמא בשאובים ולא בכלים. ומקום הטעות נראה משום דבפ' חוקת כתיב בטמא מת וטבל במים וגו' ורחץ במים וטהר. משמע שהרחיצה היא במים כמו טבילת האזוב שהוא במים שאובים. ואין להקשות דנ"מ כשטבל אדם במערה וקודם שרחץ בשאובים נגע בכלי. דא"כ יש להקשות בפשיטות דנ"מ לענין כמה דיני טומאה וטהרה אם נגע בינתיים בכלים ותרומה וכבר הרגיש בזה הרש"ש במקומו ועכצ"ל דכיון שהיו המים סרוחים לא היו שוהים כלל בלי רחיצה בשאובין ולא שכיח שיגע בינתיים באיזה דבר: סימן ק כבוד הרב הגדול וכו' מו"ה אלי' יוסף נ"י רב בעיר אני בפלך קוטאייס

ע"ד שבני עירו מוחזקים לספרדים ונוהגים מנהגיהם בכמה דברים וכן בסדר התפלות ובצורת האותיות בס"ת ועוד בכמה דברים אם צריך להורות להם כמנהג הספרדים כדעת הב"י נגד הרמ"א וכן כמה קולות וחומרות שנוהגים בדיני טריפות. ומהשו"ב דשם א"א לדעת כי יש שוחטים אשכנזים שבאו ממדינתינו ומורים כמנהג מדינתינו. והשוחטים ילידי המקום ההוא אין יודעים דיני שו"ב כראוי. לדעתי כיון שמוחזקים לספרדים צריך להורות להם כמנהג ספרדים וכמ"ש כת"ר שיש אצלם חיבורים במקצוע זה. ואף שהם אינם יודעים מזה.