דברי מלכיאל ה עב

הוי ספיקא דדינא וא"כ בנ"ד שיש ספק אם בצבץ תחת מקום הסירכא א"כ יש כאן ס"ס. וכעין זה כתבתי בחבורי שם סי' נ"ד ע"ש. ובפרט דבנ"ד אומר השו"ב שדעתו נוטה שהבצבוץ הוא במקום ההתפשטות ומשמע שאינו ספק גמור אצלו רק שיותר מסתבר אצלו שהוא בהתפשטות ולא הוי ספק השקול רק הוי, כרובא להקל. ועוד דאף המחמירים כשנסרכה הריאה לשאר מקומות נתבאר בראשונים הטעם לפי שמהריאה שכיח טפי שיצאו סירכות ועיין בפמ"ג בפתיחה לסי' ל"ט ולפי"ז בנ"ד נהי דיותר מסתבר שהסירכא יצאה מהריאה מ"מ הרי יותר נוטה דעת השו"ב שהבצבוץ הוא במקום התפשטות הסירכא. וא"כ ממילא יש כאן ס"ס שקול וכמובן. ועוד נראה דנהי ששכיח יותר שמהריאה תצא סירכא למקום אחר. נראה דהיינו רק לשיטת התו' שטעם טריפות סירכא הוא מפני שסופו לינקב והיינו לפי שקרום הריאה דק ובנקל נעשה בו נקב אבל לשיטת רש"י דאין סירכא בלא נקב לא שייך זה דהא רוב בהמות כשרות הן וגם יש לה חזקת כשרות מלידתה ע' תו' חולין (דף י"א ע"א) ד"ה אתיא. וא"כ טפי מסתבר שהסירכא היא, מאבר אחר ולא לומר שנעשית ע"י נקב שבריאה ויש להאריך בזה. ועוד דהרי כתבו הפוסקים דלהכי כשרה כשנסרכה למכה שבדופן לפי שטבע המכה לקלוט את הריאה הסמוכה לה. וא"כ ה"ה בנ"ד שכיח שהריאה תסרך אל המכה שבטרפש. וי"ל דאף לדעת הפוסקים המחמירים בסירכא לשאר אברים מ"מ בנסרך למכה שבטרפש יש להכשיר גם לשיטתם וההכרח לקצר. ועכ"פ בנ"ד יש להכשיר: סימן צז. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אברהם ירחמיאל נ"י הגאבד"ק לענטשנא

ע"ד שנמצאה פגימה גדולה בסכין אחר שחיטה ובמפרקת שתחת מקום הסימנים לא נמצא שום חתך ואף הבשר שם היה שלם ורק מן הצד מצאו במפרקת חתך כי השור נשחט באלכסון ולזה נחתך גם מן הצד ובשעת שחיטה לא הרגיש השו"ב שום דבר ושחט בהולכה והובאה בנחת וקודם השחיטה שפכו מים על הצואר לרחצו אבל לא שפשפו בידים לנקותו היטב והוא הפ"מ. והאריך מעכ"ת בדברי חכמה ואם נתבשל הבשר מה דינם של הכלים. וחפץ לדעת דעתי בזה

הנה בגוף הדין אם לתלות הפגימה במפרקת אף שרוב ראשונים החמירו שלא לתלות וכמבואר ביו"ד סי' י"ח סט"ו מ"מ מנהגינו לתלות אם נמצא חתך במפרקת באשר הסכינים בזמנינו הם דקים ואפשר שיפגמו בעצם המפרקת ובדורות הקודמים היו הסכינים עבים כידוע וכ"כ האחרונים. ואף דרש"י פי' בחולין (דף י') דמפרקת אינה פוגמת יותר מן העור צ"ל דהיינו בסכינים שלהם וכן מורה הנסיון שע"י חתך במפרקת נפגם הסכין או עכ"פ נכפל חודו באיזה מקום והיינו כשנחתך גוף העצם כי הקליפה הרכה שיש על העצם אינה פוגמת כפי שהורה הנסיון והרי הרבה פוסקים ס"ל דאף בדרך שבירה אין לתלות במפרקת ובסכיני שחיטה שלנו שמשחיזים אותם חד וחלק הוא מן הנמנעות שלא יפגם ע"י שבירה ועכצ"ל כמש"ל דבסכינים שלנו כ"ע מודו שיש לתלות. ולכאורה י"ל דבהמות שבזמנינו עצם מפרקתן קשה יותר וכעין מ"ש התו' בחולין (דף מ"ז) ד"ה כל שבהמות שלנו חלוקות משלהם. ומשמע דאף בא"י ובמדינת בבל ג"כ נשתנה טבע הבהמות בזמנינו דאלת"ה הרי היה אפשר לברר איך הטבע שם כעת וגם דזה נ"מ לדינא שבמדינות ההם ישתנה הדין ע"ש. וזהו לא נזכר בפוסקים. אבל ז"א דזה שייך רק לחלק בין זמן הש"ס לזמנינו שהוא זמן כביר אבל בין זמן הפוסקים שכתבו שאין לתלות במפרקת לזמנינו אין הזמן גדול כ"כ. וגם דלמה לנו לתלות בדבר רחוק כיון דחזינן החילוק בין דקות הסכינים שידוע לכל שזה זמן לא כביר שהתחילו לשחוט בסכינים דקים וחדים

אכן כל זה שייך היכא שאם נפגם במפרקת היתה השחיטה ודאי כשרה וכדאיתא בחולין (דף י') דלהכי תלינן בעצם משום דעצם ודאי פוגם והעור ספק פוגם ולר"ח שם דס"ל שתולים גם במפרקת צ"ל דס"ל דודאי פוגם ודקאמרינן שם שתולים במפרקת של האחרונה כתבו התו' שם בד"ה סכין דהיינו משום שבראשונות אמרינן שנזהר לשחוט בנחת לפי שידע שיצטרך לשחוט עוד. וקשה דא"כ צ"ל דסתמא דהש"ס שפסקו שם שאין לתלות במפרקת ס"ל דאינו ודאי פוגם וקשה דאיך יחלוקו במציאות הלא אפשר לברר הדבר שיחתכו בסכין במפרקת ויראו אם נפגם הסכין. ולפמש"ש הרשב"א בחידושיו דר"ח מכשיר אף כשמסופק אם נגע במפרקת משום שיותר מצוי שיופגם הסכין במפרקת משיופגם בעור ומפרש דודאי לאו דווקא רק שמצוי יותר ע"ש א"כ א"ש. וצ"ל דאף לדעת ההג"א וש"פ שמפרשים דאיירי בודאי נגע מ"מ מודים דודאי לאו דוקא רק שע"פ רוב נפגם הסכין בעצם ולמאי דפסקינן דרק בשיבר עצמות כשר ולא במפרקת צ"ל דס"ל דבעינן שיהא פוגם ודאי. משא"כ במפרקת דהוי רק מצוי יותר וזה דוחק דהיכן מצינו דלמסקנא יהא טעם אחר מכפי שמפרש הש"ס מקודם וגם דאף אם רק ע"פ רוב נפגם במפרקת יותר מבעור ג"כ יש להכשיר וא"ל דנסמוך מיעוט הנפגמים בעור לחזקת איסור של הבהמה ואיתרע לה רובא ואף דאמרינן זה בחולין (דף פ"ו) וקדושין (דף פ') רק לר"מ ע"ש מ"מ י"ל דהכא לא הוי רוב גמור רק מצוי וכדאיתא בפוסקים דמצוי גרע מרוב וכתבו התו' בקידושין וחולין שם דברוב שאינו גמור מודו רבנן. מ"מ הא לא הוי רק כפלגא ופלגא וכיון דאיכא הכא חזקת הסכין שהיה בדוק קודם שחיטה יש להכשיר. וז"א לומר דס"ל דמפרקת אין מצוי יותר מבעור דבמציאות לא יחלוקו כמש"ל. וגם כי החוש מעיד שמפרקת קשה יותר מן העור וצ"ל דס"ל דכיון שהסכין פגים לפנינו איתרע חזקתו כי כשהסכין מתוקן כראוי לא יופגם ע"י נגיעה במפרקת דהרי חזינן שברוב השחיטות אין הסכין נפגם ואף שנחתך כל הבשר עד המפרקת עכ"פ שמענו שצריך שיפגים ודאי. וא"כ בנ"ד שנשחט באלכסון ואפשר שנפגם הסכין קודם שנשחטו הסימנים כיון שהחתך במפרקת הוא מן הצד ולא תחת הסימנים. וכן הביא כת"ר בשם האחרונים דבנשחט באלכסון יש לחוש לזה. א"כ השחיטה פסולה וכדקיי"ל בש"ס ובש"ע סי' י"ח דלא תלינן רק היכא שוודאי פוגם ובפרט דבנ"ד יש עוד מקום להחמיר כי ידוע שמצוי בשערות הבהמה עפר שנתקשה ע"י שנתלחלח במים ונתיבש ולזה כתבו הפוסקים שצריך לרחוץ את הצואר כדי שלא ישאר שם עפרורית ויקולקל הסכין וזה לא יעבור ע"י שפיכת מים על הצואר רק צריך לשפשף ביד. וא"כ יש לחוש בנ"ד שהיה איזה עפרורית בשערות ועי"ז נתקלקל הסכין וכפי שהורה הנסיון מצוי שיופגם הסכין עי"ז. והרי גבי טבילה דאיתא בחולין שם שאם נמצא אחר טבילה דבר חוצץ לא עלתה לה טבילה ומחלקינן בנדה (דף ס"ז) בין אם חפפה קודם טבילה או לא וכ"פ ביו"ד סי' קצ"ט סי"א. והיינו משום שצריך שידע בבירור שקודם טבילה לא היה עליו. וכן קיי"ל גבי סכין שצריך שיהי' בדוק קודם שחיטה והיינו טעמא דרב הונא שחושש שמא בעור נפגמה משום שהשחיטה אינה מתחלת רק בהתחלת שחיטת הסימנים וכיון שאפשר שנפגם בעור הרי אין ברור שהיה הסכין כשר קודם שחיטה ור"ח ס"ל דכיון שאין מצוי שיפגם בעור הוי כאלו נבדק הסכין קודם שחיטת סימנים. ועכ"פ בנ"ד שקרוב הדבר שהיה על הצואר עפרורית שאפשר שיפגם הסכין בזה הוי כאלו לא נבדק הסכין ואף אם נגע במפרקת יש לאסור וכעין הא דטבילה. ואם בשלו הבשר אסורים הכלים ואף אם עבר כבר מעל"ע יש להחמיר דבנ"ד יש ס"ס להחמיר דשמא נפגם בעפרורית שעל הצואר ואף אם לא נפגם בעפרורית שמא נפגם במפרקת קודם שנשחטו הסימנים. ואף שיש לדחות דלא הוי ס"ס גמור מ"מ הוי רובא לאיסורא וגם דאיכא חזקת איסור על הבשר וליכא חזקת היתר על הסכין כמש"ל כיון שלא רחצו הצואר כראוי אכן אם