דברי מלכיאל ה עא

היתה בחייה שהושיטה צוארה לאכול והרגה הדורס ושאר האווזות לא יצאו לאכול, ומה שלא נכנס הדורס לפנים. י"ל דנח רוגזיה או שהיה ירא ליכנס לכלוב סגור שיש שם הרבה אווזות. דהא אמרינן בש"ס דכשהדורס מקרקר אמרינן שירא מן העופות. הרי שאפשר שהדורס ירא מהם. ומהיכא תיתי לחוש לשארם והיינו ספק על ספק לא על דלא חיישינן. וכעין ראיה יש להביא מהא דאיתא בב"ב (דף נ"ו ע"א) דרבא ס"ל שם דאף שיא ומיצר וחצב הוי הפסק לענין שבת וכ"ש לענין טומאה והיינו אליבא דר"א דס"ל שם ספק ביאה טהור ע"ש. וע"ש (דף נ"ה ע"ב) בתו' שיש מפרשים טעמו דר"א לא משום ס"ס רק דספק ביאה שאני. הרי דהיכי שמקילין בספק ביאה הוי ספק אף היכא שיש הפסק קטן. וא"כ ה"ה בנ"ד דקיי"ל דשרי בספק על מיקרי ספק על אף בכלוב העומד ברפת וידענו שנכנס הדורס ברפת. מ"מ הוי ספק אם נכנס לתוך הכלוב. ואף לדעת המפרשים טעמא דר"א משום ס"ס וחכמים ס"ל דלא חשיב ס"ס. מ"מ היכא שמקילים בספק ביאה י"ל דמודו דהוי הפסק ומכ"ש בנ"ד דהכלוב הוא דבר בפ"ע ומופסק לגמרי מהרפת. י"ל דלכ"ע הוי ספק על, ובפרט דבפעם השני חזינן שנתפס הדורס מבחוץ. בודאי י"ל שלא נכנס לפנים ואין לחוש שנכנס לפנים ויצא דכאן נמצא כאן היה. וגם יש חזקת היתר של האווזות. וגם יש לצרף סברת המ"ב דהיכא דלא מטי בחד שיחיא מיקרי מקום רחב. ובנ"ד הרי היה הכלוב מחזיק שלשים אווזות. וכבר הביא זה גם כת"ר והביא עוד הרבה אחרונים שמקילין בכגון רנ"ד. ואין הפנאי מסכים לי לעיין בדבריהם. וגם י"ל דהוי ס"ס שמא לא נכנס ואף אם נכנס שמא לא דרס. וכעין מ"ש הש"ס בב"ב (דף נ"ה ע"ב). לר"א שם ואף חכמים דפליגי שם. היינו משום דלא חשיב ספק אם נכנס לשדה זו או לא כיון שנכנס לבקעה. אבל בנ"ד שפיר הוי ס"ס ובזה יש מקום לדון. אך בלא"ה נלע"ד שיש להכשיר שאר האווזות שבשני הכלובים וכמ"ש כת"ר ובפרט דהוי הפ"מ: סימן צה. כבוד הרה"ג וכו' מו"ה אהרן הלוי נ"י רב כמאזעם במאזעס-וויללע בארגנטינאה

הנה בעוה"ר נחליתי ל"ע זה כחצי שנה. וישבתי כשלשה חדשים בברלין לדרוש ברופאים. ובבואי ב"ה עתה לביתי מצאתי בין המון המכתבים שנתקבצו במשך זה את מכתב כת"ר אודות בר אווזות שמצויים במדינתם שהם דומים ממש לב"א שבמדינתינו ויש להם סימני טהרה כמותם. ורק ברובם למעלה מהחרטום יש להם כמו כרבלתא גבוהה קצת. והב"א הנ"ל שכן ונדמה עם שארי ב"א שנמצאים גם במדינתינו. ונסתפק מעכ"ת דכיון שיש בהם שינוי מהב"א המוחזקים לטהורים. אפשר שאסור לאכלם עד שיהא מסורת שהם מותרים. והאריך בזה בדברי חכמה וחפץ לדעת דעתי בזה. ובאשר עודני קצת חולה ל"ע. לזאת אשיבנו בקוצר. ונתתי למכתב מעכ"ת משפט הבכורה להשיב תיכף

הנה כבר ביארתי בחיבורי ח"ד סי' נ"ו להתיר בר אווזות שראשי חרטומם שחורים דכיון דדמו ממש לבר אווזות בייתיות אין לאסרן בשביל שינוי מועט. ובכל בע"ח יזדמן שיולדו באיזה שינוי. ובפרט דבנ"ד כתב כת"ר שרובן יש להן שינוי זה ולא כולם. ואשר העיר כת"ר מ"ש הרמ"א בסי' פ"ב ס"ג שאף אם יש לעוף ג' סימני טהרה וגם חרטום וכף רחבים מ"מ אינו נאכל רק במסורת. נראה דלא שייך זה בנ"ד דכיון דבר אווזות בייתיות נאכלות במסורת בודאי גם אלו נאכלות כיון שהם ג"כ בייתיות ושכן ונדמה. וע"י מה שנשתנה בשינוי מועט א"צ לזה מסורת מיוחדת וביחוד גורם לפעמים טבע המדינה על הבע"ח שיהא בהם קצת שינוי מכפי צורתם במדינה אחרת. ואף בנ"א אינם שוים בכל המדינות וכמ"ש בחיבורי שם וכדאיתא במדרש. ומעכ"ת הביא שיש מקומות שאין אוכלים בר אווזות הנ"ל. הנה ודאי אין לנו להתיר להם וכמ"ש הפוסקים בסי' פ"ב דאפשר במקומם היה נמצא עוף טמא שדומה לבר אווזות הללו. לזה הנהיגו שלא לאכלם כי היכי דלא ליתי לאיחלופי וכמ"ש התו' בחולין (דף ס"ג ע"א) ד"ה הא. אבל בשאר מקומות אין לחוש לזה ועוד דהא במקום כתר"ה נראה שאין מנהג לאסור כי הוא מקום שנתיישבו אחב"י זה מקרוב. וכבר כתבו הט"ז סק"נ והש"ך סקי"א שבמקום כזה מותר לסמוך על המסורת של המקום שאוכלים אותם. ובביאור דברי הט"ז וש"ך שם יש להאריך ואין לי פנאי כעת. וע' בפרמ"ג שם בזה. והטעם בזה נראה דהא במקום שאין אוכלים צ"ל הטעם כמ"ש התו' ורשב"א משום שנמצאים שם עופות טמאים הדומים להם ואתי לאיחלופי. וא"כ הוי רק דרבנן כעין שמצינו בחולין (דף ס"ג) שגזרו בכגון זה באתרא דשכיחי פרס ועזניה. וא"כ במקום זה שלא הוחזק שיהיו עופות טמאים כאלה. הוי ספק דרבנן והוי לקולא ולזה מותר לאכלם. ועפ"ז יש לישב דברי הלבוש שכתב דהוי גזירה לגזירה ותמה הש"ך סקי"א ע"ש ואקצר

ואשר הקשה כת"ר על מ"ש הט"ז בסק"ד מקור הדין מרש"י. דהא רש"י איירי שלא ידענו שאינו דורס. אבל בנ"ד שחרטום וכף רגלו רחבים י"ל דמודה שא"צ מסורת. ולזה כתב שהט"ז קאי על מ"ש בס"ב שצריך מסורת אף שיש לו ג' סימנים. יפה כתב כת"ר וכן מפורש בד"מ במקומו ע"ש. אכן יש מקום לישב דברי הט"ז כמות שהם. דהא מקור הדין הוא מאו"ה כלל נ"ו ושם משמע להדיא דס"ל דרש"י והרא"ש קיימי בחדא שיטתא שצריך שידעו שאינו דורס ולא מצד שחרטומו וכף רגלו רחבים ואולי הוכחתו דאילו הוי ס"ל לרש"י שזה ודאי אינו דורס. לא הול"ל בעינן שידעו שאינו דורס. רק דסגי בבדיקה בחרטומו וכף רגלו. ועכצ"ל דס"ל שגם ע"ז אין לסמוך רק במסורת. ואף שאפשר לפרש דרש"י לא קאי אהיכא דחרטומו וכף רגלו רחב מ"מ י"ל דלזה כתב זה הט"ז הכא לפי שהוקשה לו דכיון שהראשונים הרז"ה והראב"ד והרשב"א כתבו שהוא עוף טהור ובודאי סמכו עליהם בדורות ההם ואכלום. וא"כ איך נחמיר כדעת הרא"ש ואו"ה להצריך מסורת דהא אין הקב"ה מביא תקלה לצדיקים בדבר אכילה. ולזה מביא הט"ז דברי רש"י ושיש להקשות כן על רש"י ותו' ועכצ"ל שלהצדיקים בעצמם לא נזדמן לאכלם וא"כ ה"ה הכא י"ל כן. אבל באמת יותר נכון לומר כמ"ש כת"ר ששייך זה לסעיף ב' [ומ"ש הט"ז שהתו' כתבו גבי גינאי נהרא דדווקא כשהצדיק עצמו אוכל איסור הוא תמוה דזה ליתא שם בחולין (דף ז' ע"א) רק (בדף ה' ע"ב) ע"ש בתו' וע' כתובות (דף כ"ח)]: סימן צו

ע"ד שהיתה סירכא מן הריאה למכה שבטרפש וכשהסיר הבודק את הסירכא קלטה עמה במקום אחד את קרום הריאה והבודק אומר שדעתו נוטה שהבצבץ הוא במקום התפשטות הסירכא וצידד מעכ"ת להקל וחפץ מעכ"ת לדעת דעתי בזה ומטרדת ימים. אלה אשיב בקוצר

הנה בחיבורי ח"א סי' נ' הבאתי שיטות ראשונים שדעתם להקל בסירכא לטרפש ושאר מקומות כמו בסירכא לדופן. וסירכא לא מיקריא רק כשסרוך לגוף הריאה שלא כסדרן ובארתי שם שבמקום שיש עוד צד להקל יש מקום להקל ועכ"פ