דברי מלכיאל ה ע

רוצים אנשי העיר ויורשי הנפטר הנ"ל למסור ס"ת של ציבור עבור הנפטר הנ"ל ויחוקו על עמודי הס"ת את שמו לזכרון עולם, ואת הכסף הדרוש לכתיבה כנ"ל ימסרו היורשים לציבור סיוציאום על גמר בנין ביהמ"ד והאריך מעכ"ת בד"ת וחפץ לדעת דעתי. ובאשר עודני קצת חולה וגם כי עלי להשיב כעת כמה תשובות לזאת אשיב בקוצר

הנה מעכ"ת לא ביאר אם יש להמצוה בנים או לא ואם אין לו, בנים יש לדון שאין עליהם חיוב כלל לקיים צוואתו. דהא לא הקנה מאומה להביהמ"ד רק אחר שיכתבו הס"ת צוה לתתה לביה"מ. והס"ת עדיין לא באה לעולם ולא שייך בזה דברי שכ"מ ככתובין וכמסורין דמי כדאיתא בב"ב (דף קמ"ח) גבי פירות דקל. והכא גרע מפירות דקל. דהתם הרי הדקל שלפניו מוציא פירות בטבעו משא"כ בנ"ד שמחוסר מעשים הרבה. ומצוה לקיים דברי המת ג"כ אין שייך בזה דהא קיי"ל בח"מ סי' רנ"ב שצריך שיהא מושלש בתחילה לדבר זה. ואף להפוסקים הסוברים דכיון שצוה להיורשים והם שתקו הוי כאלו הושלש מתחילה לכך. מ"מ בנ"ד שלקיום דברי המת דרוש טורח גדול לקנות עורות ולשכור סופר לעבדם ולכתוב עליהם ס"ת. זה ודאי לא נתחייבו היורשים לעשות. דמצוה לקיים דה"מ הוא רק במה שנוגע לרכושו של הנפטר אבל אין בכחו להטיל טורח על יורשיו. ואי משום דהוי נדר שנדר השכ"מ לעשות זה. הא קיי"ל בסי' רנ"ב שאין היורשים מחוייבים לקיים את נדר המת וע"ש באחרונים. ובפרט בנ"ד דלא הוי נדר כלל דהא לא נדר השכ"מ לעשות זה רק צוה ליורשיו ואין לומר דמ"מ מחוייבים היורשים ליתן ליד הגבאים של הביהמ"ד והם יקנו עורות וישכרו סופר. דהא זה לא צוה השכ"מ ולא סמך על דעת אחרים רק על יורשיו. ואף דזה יש לדחות. דאם טענו היורשים שחוששים שמא יקחו הגבאים ביוקר הרי יוכלו לתת להם כפי שיעריכו בב"ד. מ"מ הרי בנ"ד אין הגבאים רוצים לקבל עליהם טורח זה באמרם שיש להם ס"ת כפי הצורך

רק אם היורשים הם בניו. י"ל שמחוייבים לטרוח בזה כדי לקיים מצות כיבוד אב. וכמ"ש בשו"ת רעק"א סי' כ"ח ועוד אחרונים. אבל מ"מ אין בזה שום קנין להביהמ"ד. וגם כי בעלי הביהמ"ד יוכלו לומר שאין רצונם לקבל הס"ת לביהמ"ד באשר יש להם כבר די. וממילא יופטרו בני הנפטר מלקנות עורות. ואף שי"ל שאין רשאים אנשי העיר לומר שאין רצונם לקבל הס"ת. דהא גם יורשי הנפטר יש להם חלק בביהמ"ד וכן הרבה קטנים ואנשים שנסעו למרחקים ואיך יוכלו לגרוע זכותם. דהא זה הוי זכות גמור ואין בו צד חובה. ולא שייך בזה שונא מתנות יחיה. כי כן מנהג ישראל שנותנים ס"ת לציבור לקרות בו. ובודאי גם הס"ת שיש בביהמ"ד מכבר נתנום יחידים ולא נכתבו משל ציבור. ואין לומר שאותם שנתנו מכבר ס"ת לביהמ"ד יטענו שהוא חוב להם כי ע"י שיקבלו ס"ת זו לביהמ"ד יקראו בה לפעמים וימעיטו מלקרוא בס"ת שלהם. דז"א דאמרינן שנתנו אדעתא דמנהגא שידוע המנהג שנותנים ס"ת לציבור ואין מעכב. ופוק חזי מאי עמא דבר. ועוד דבכל כה"ג אזלינן בתר דעת רוב הציבור ואין משגיחים על דעת יחידים. ויש להאריך בענין זה. אכן בנ"ד כיון שהיורשים מסכימים לתת הכסף על גמר בנין ביהמ"ד וזה נחוץ לבני העיר יותר מלקבל הס"ת. א"כ הרי זה זכות להם שלא יחפצו הגבאים לקבל הס"ת וכיון שאין הגבאים חפצים לקבל הס"ת ממילא פטורים היורשים מלכתבה ובכ"ז מחוייבים לתת הכסף על תיקון הביהמ"ד. כי אם לא יתנו יאמרו הגבאים שרוצים לקבל הס"ת. ואף אם היורשים אינם בני המת ופטורים מלקיים דבריו מ"מ הרי יוכלו הגבאים לומר שמקבלים עליהם טורח קניית העורות ושכירות סופר וכמש"ל. וגם דבלא"ה ראוי שיקיימו דברי הנפטר בכל מאי דאפשר ע' שבות יעקב ח"א סי' קס"ה

וראיתי שכתר"ה כתב לדון בזה עפמ"ש בחיבורי ח"ג סי' ס"ט דבמעות קיימא לן שמותר לשנות. והנה לפי זה י"ל בפשיטות שמותר לשנות כדי שיהי להם מקום ללמוד לפמ"ש מעכ"ת שאם לא יגמרו הביהמ"ד לא יהי לבני העיר מקום ללמוד. וכבר כתבו הפוסקים שמותר למכור ס"ת לבנות בנין ללמוד בו תורה. וגם דבנ"ד הוי השינוי ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר. אבל באמת אין זה שייך בנ"ד. דבדבר שיש לו בעלים אסור לשנות בלי דעת הבעלים. והכא הוי הנפטר בעלים של מעות הללו. ואף דאין קנין למת וכל הרכוש הוא ברשות יורשיו. מ"מ כיון שהיורשים מחוייבים לקיים דבריו ממילא אסור להבנים לשנות דא"כ הרי אינם מקיימין דבריו ונהי דכשכבר נכתבה הס"ת ונמסרה לציבור י"ל שיכולים הציבור לשנות. מ"מ כל זמן שלא נתקיימו דברי הנותן אסור לשנות. ובחיבורי שם כוונתי שיומסרו המעות ליד הגבאי או ליד איש נאמן על זה. וכבר נתקיימו דברי המת. ואח"כ יוכלו לשנות כפי שירצו. וביארתי שם שהבעלים הוא הבעל ע"ש. אבל קודם שנתקיים הדבר לא יוכל לשנות. דאף אי נימא שהכסף הוא של הבעל כמש"ש בחיבורי. מ"מ הרי הסכים ע"ז והוי כנדר וצריך לקיים נדרו ואינו יכול לשנות רק אחר קיום נדרו

ולזה בנ"ד נהי שאסורים לשנות כל זמן שלא קיימו רצון הנפטר. אבל כיון שאנשי העיר אינם חפצים לקבל את הס"ת. ממילא פטורים היורשים מלקיים דברי הנפטר. ויוכלו לתת הכסף לגמור הביהמ"ד. וגם יכתבו על הס"ת לזכרון הנפטר. ויהי בזה זכות גדול להנפטר כי יוגמר על ידו בנין ביהמ"ד מקום שמגדלים בו תורה ותפלה. וגם יהי ס"ת על שמו. ואם לא יחפצו היורשים ליתן לביהמ"ד אזי יוכלו אנשי העיר לשוב ולהתרצות לקבל הס"ת. וממילא יתחייבו היורשים לתת הכסף על קניית עורות וכמש"ל: סימן צד. כבוד הרב הגדול וכו' מו"ה אליעזר הלוי נ"י דק' הוראדניא

ע"ד שהיו י"א אווזות בכלוב שברפת וד' אווזות בכלוב שני שם במרחק ששה אמות מהראשון, ובראשון יכולים להחזיק שלשים אווזות. ונמצאה אחת מן הי"א אווזות שראשה קטוע וצוארה בולט בין שליבה לשליבה כדרך שהיא אוכלת שפושטת צוארה שם ובין שליבה לשליבה יש יותר מטפח באופן שיכול הדורס לכנוס דרך שם לתוך הכלוב. ובערב העמידו שם רשת ברזל לתפוס הדורס. ונמצאה למחר עוד אווזא באופן הנזכר. וברשת שהעמיד נלכדה שונרא. ועל שאר האווזות אין שום רושם. ונסתפק כת"ר אם יש לאסור שאר האווזות והאריך בד"ת. וחפץ לדעת דעתי בזה

והנה באשר זה מעט אשר באתי מברלין שנסעתי שם להתרפאות וגם עתה עודני קצת חולה. לזאת אשיבנו בקוצר. הנה כת"ר לא ביאר אם העמיד הרשת מבפנים לכלוב או מבחוץ. ונראה שהיה בחוץ כיון שלא דן ע"ז כת"ר שמוכח מזה שהדורס נכנס לפנים. והנה לולא שנתפסה שם שונרא היה מקום להקל דאימור כלבא כיון שלא ראינו דורס לפנינו. אך כיון שיש לפנינו דורס מוכח שהוא עשה זאת. וגם דהא קיי"ל בסי' נ"ז סי"ג שתולין במצוי. וזה מצוי יותר ששונרא תעשה כזאת רק שאפשר ששונרא אינה מצויה במקום זה. אבל בנ"ד שנמצאה כאן שונרא יש לתלות בה יעו"ש בש"ע ואחרונים. ומ"מ אין לחוש שנכנסה לתוך הכלוב ודרסה עוד אווזות. וכמ"ש הר"ן הובא להלכה בסי' נ"ז ס"י שאם הושיט הדורס ידו לתוך הכלוב והעופות בורחים מלפניו יש לחוש לכולם אף אם קטע רישא דחדא. דהכא לא ראינו שברחו ממנו. ואמרינן כאן נמצא האווזא עומדת צוארה לחוץ וכאן