דברי מלכיאל ה סט

משום דהוי כהא דעל מבוזים דשרי. והובא בפ"ת שם סק"ט וע"ש עוד ר"ס קמ"א דהני שנעשו רק לסימן בעלמא שרי וגם י"ל דרב שרבים צריכים לו הוי כרבים דליכא חשדא כדאיתא בע"ז (דף מ"ג). ומ"מ יש למנוע מלחתום בו ואצלינו אין להרבנים חותם כזה רק כ"א עושה לעצמו כחפצו: סימן פט

וע"ד אם אבל רשאי לומר ברכו בציבור אחר תפלת ערבית בליל ש"ק במקום שנהגו לאמרו. והביא כת"ר מנהג זה מספר אור צדיקים. והנה מנהג זה מפורש בפע"ח שער השבת פי"ג ולפי הטעם שנתבאר שם שהוא קבלת תוספת שבת ברוח נראה שאין לאבל לאמרו. והנה בגוף דין שאבל לא יתפלל בשבת שהובא ביו"ד ס"ס שע"ו פקפקו האחרונים יע' נו"ב מ"ק סי' ל"ב וע' בפ"ת שם. אכן עיקר הטעם הוא לפי שעל האבל מתוחה כל השנה מדה"ד כדאיתא במ"ק (ד' כ"ז). ובשבת ויו"ט הם ימי שמחת הנפש ואתערותא דלעילא וחלילה לעורר דינים בימים אלה ולזה יש נוהגים שלא להניח אבל להתפלל בר"ה ויוה"כ ואף בימי הסליחות ועשי"ת כי אף שהם ימי דין. אבל כל תפלתינו אז הם לעורר רחמים ולמתק הדינים. וכן בשבת איתא בזוהר ויקהל ר"ז ע"א שהדינים מתמתקים. וכתב הפע"ח בשער השבת פ"ח שאז אין לכוין בדין רק ברחמים. ובפי"ד כתב בכוונת ברכו שלאחר תפ"ע שהוא לשם שהוא רחמים ביותר ע"ש. וא"כ ודאי שאין לאבל לאומרו בציבור בתורת ש"צ. ואף שאינו מוציא את הרבים. בכ"ז הלא בכל תפ"ע אינו מוציא את הרבים. ובכ"ז נוהגים שלא יתפלל אבל וה"ה בזה. ואקצר: סימן צ

וע"ד אם מותר לכוון המורה שעות כפי שמכה הפעמון במורה שעות שבבית עכו"מ אי מיקרי זה הנאה. והעיר מהא דקול ומראה וריח אין בהם משום מעילה. הנה לפ"ז יש להסתפק אם מותר לשמוע קול הפעמון כדי לדעת איזה שעה הוא ביום. ומ"ש מהא דקול אין בו מעילה אינו שייך לכאן דהא גם שם קיי"ל דאיסורא איכא. וריח מפורש בברכות (דף נ"ג) ובע"ז (דף י"ג) שאסור בשל עכו"מ. אכן נראה שהפעמון של מורה שעות אינו לשם ע"ז כלל ורק בשביל שהוא מקום שמתאספים שם רבים וגם ע"פ רוב הוא באמצע העיר. לזה עושים שם מורה שעות שישמעו קולו בכל העיר כדי שידעו כולם את השעה שעומדים בה ודמיא לחנויות שאינן מעוטרות: סימן צא

וע"ד שמגעילים בפסח כלים שיש בהם סדקים שכתב כת"ר לחוש שמא יש בסדק חמץ בעין. הרי מפורש בסי' תנ"א ס"ה וסי"ג שלא להגעיל אם יש סדק. רק כשאפשר לנקר הסדקים. וע"ד התנורים שלנו שנשפך עליהם חלב וגם מרק של בשר כבר התעורר בזה בשאילת יעבץ סי' צ"ג והעלה היתר. וגם באשל אברהם סי' תנ"א ס"ד הביא בשם ב"ד בזה. ודבריו מגומגמים ואין ספר ב"ד ת"י ואין לחפש חומרות בדבר שאין רוה"צ יכולים לעמוד בו. וגם דע"פ דין ברור שמותר. כי הברזל מתלבן תדיר באש שתחתיו. וגם דלא גרע משתי קדירות כי רחוק שיהא שם דבר בעינו. וגם דעכ"פ ודאי שתמיד יש ס' כנגד המשהו שאפשר להבלע בקדירה ולא גרע מדבר שמשתמשים בו בשפע דקיי"ל שמותר: סימן צב

ע"ד ביה"כ שיש בו מכה ומבחוץ סרוך לטרפש ודבוק שם בקרום עב וכשחותכים המכה לבדוק אם ניקב מעל"ע א"א לברר אם מה שנשאר הוא קרום של ביה"כ או הוא מהקרום הדבוק מבחוץ. ומראיתו מורה שאינו מביה"כ רק מהקרום הנוסף

הנה אף לדעת הסוברים דהיכא שרואים נקב בביה"כ ונאבד קודם בדיקה שיש מקום להקל ולאוקמא בחזקת כשרות. מ"מ בנ"ד שרואים שהנקב עובר כל עובי הבי"כ רק שאפשר שנשאר קצת קרום. בזה ודאי כ"ע מודו דטריפה כי אין לנו לתלות בדבר דלא מסתבר וכ"כ הפוסקים בסי' נ"א ע"ש. ובפרט לפמ"ש כת"ר שיותר מסתבר שהוא הקרום שנדבק מבחוץ. ואשר כתב כת"ר לצרף לזה שיטת הסוברים דקרום מחמת מכה בשאר אברים הוי קרום. הנה בחיבורי ח"ב סי' ל"א ל"ג הבאתי סברא זו ע"ש. מ"מ בנ"ד אין להעמיד ע"ז יסוד כיון שמעיקר הדין נראה שהיא טריפה כי ברור שהיה נקב מעל"ע. ועוד נראה דאף להסוברים דקרום מחמת מכה הוי קרום. היינו רק כשעלה הקרום במקום הנקב ממש שהחל להתקרם שם ואמרינן שסופו להתחזק ולהתרפא. אבל בנ"ד שנדבק שם קרום מבחוץ אין זו סתימה כלל. ולכ"ע לא הוי קרום כי סופו ליסתר. ואף כי בנ"ד נראה פשוט להטריף ובשעת הבדיקה צריך לחתוך מבפנים. כי הלא הנקב התחיל להעשות מבפנים ע"י מחט או מסמר שבלעה. ומה שדקדק כת"ר מהא דאם אין מכה קורט דם מניין. לדעתי פשוט שהכוונה שהקורט דם מוכיח שעדיין לא נסתם הנקב לגמרי והסוברים דקרום מחמת מכה לא הוי קרום מפרשי שהקורט דם מוכיח שמקודם ניקב מעבר לעבר. וסברא דנקב באלכסון ליהוי כסתימה לע"ד אין לצרפה אף צירוף כל שהוא

וע"ד שנשבר הצלע ואין שם עוקץ והריאה דבוקה שם ונכנסה לתוך השבר כשלש אצבעות. וא"א להוציאה משם רק ע"י סכין. ואצלם המנהג להכשיר סרוכה למכה בדופן. ונסתפק כת"ר דלדעת התוס' שטעם טריפות סירכא הוא מפני שסופה להתפרק והרי בנ"ד בודאי אם תתפרק תקרע הריאה. כיון שגם עתה א"י השו"ב להוציאה בידו רק ע"י סכין. והאחרונים כתבו שמנהגינו להחמיר ככל השיטות בטעם דין סירכא. לדעתי פשוט דאמרינן שהמכה היתה מתרפאת וממילא היתה מתפרדת הריאה משם בנקל בלי נקב רק עתה ששחטה קודם שנתרפאה המכה לזה עדיין דבוקה בחוזק. ועוי"ל דכמו שתולין שהליחות שנעשתה ע"י המכה משכה לתוכה את הריאה. כן נימא דלעולם לא תתפרק לפי שאחוזה ע"י הליחות. והליחות לא יפסק בנשבר הצלע כל זמן שלא יתרפא שלא יהא ניכר כלל. ובנ"ד כתבו הפוס' דאף כשנקשר מיקרי מכה והרבה אחרונים כתבו דכל שניכר בצלע שהיתה בו מכה דנים אותה כמכה ומכשירים ע"ש: סימן צג. כבוד ידידי הרה"ג המפורסם וכו' מו"ה אברהם הלוי נ"י הרב דק' סאקאלי

ע"ד שאחד צוה לפני מותו ליורשיו שיקנו מכספו עורות ויתנום לסופר שיעבדם ויכתוב עליהם ס"ת ויתנו הס"ת לביהמ"ד הגדול שבעירם. ואמרו לו הלא אפשר לקנות ס"ת שכבר נכתבה ויהי מחירה בזול והשיב שאינו מקפיד אם יהי מחירה ביוקר. כי רצונו שיקנו עורות ויתנום לסופר לכתוב עליהם ס"ת ויתנוה לביהמ"ד הגדול. ונפטר האיש לעולמו. והנה ס"ת יש לביהמ"ד הנ"ל הרבה ורק דרוש הוצאה רבה לגמור בנין הביהמ"ד ואין מקום מוצא לכסף על זה. ולכן