דברי מלכיאל ה ו

סימן א

ע"ד שנסתפק במקום שצריך לתת ספרים כלי בתוך כלי וכדקיי"ל באו"ח סי' מ'. אי סגי כשכיסה את גופו בשני בגדים. ואם צריך שיכסה גם את ראשו. או סגי בכיסוי גופו. ואם מהני הרחקת ד"א מהספרים

הנה הטעם שהצריכו כלי בתוך כלי נראה דהא תשמישי קדושה יש בהם ג"כ קדושה כדאיתא בסנהדרין (ד' מ"ח). ורק היכא שנשתמש בו דרך עראי לא מיקרי תשמישי קדושה. וכשייחד אותו לתשמיש קדושה נאסר כדאיתא התם. ולזה קיי"ל בברכות (דף כ"ה) ובש"ע שם שכלי שהוא כליין אינו מועיל. דכיון שגם בו יש קדושת תשמישי קדושה. שוב אינו חוצץ בפני קדושת התפילין להתיר עי"ז לעשות שם חפצו. והנה מבואר בסי' מ"ב ס"ג דבעינן שיזמין הכלי לעולם. אבל אם הזמינו רק לזמן מוגבל אינו נאסר. ונראה שזה שייך רק כשיכולים בכל רגע לפנות התפילין מן הכלי לכן מיקרי זה עראי. אבל אם הוא באופן שאסור לפנותם בשעה זו. וכגון כשמשמש בחדר ההוא. אזי מיקרי זה קבע. וכעין זה איתא בסוכה (דף כ"ו) שאוכלים אכילת עראי חוץ לסוכה. ומ"מ כתבו הפוסקים והובא בסי' רל"ט ס"ג דאכילת חובה משוי לה קבע אף בכזית. והובא שם בשם הר"ר אביגדור דאף אכילת שבת ויו"ט משוי לה קבע. וע' סי' קס"ח לענין זה ובמק"א הארכתי בזה. והמקור בזה הוא ממעשר דקיי"ל בביצה (דף ל"ד) דשבת קובע למעשר בשביל שמצוה לאכול בשבת. ולזה הכלי התחתון אינו חוצץ כיון שיש עליו קדושת תשמישי קדושה וכמש"ל. להכי בעינן עוד כלי עליו. דתשמישי תשמישין קיי"ל שאין בהם קדושה. ואף דאם עליון הוי תשמישי קדושה קיי"ל בסי' מ' דשרי אם התחתון אינו כליין. י"ל הטעם דהא במקום תשמישי קדושה קיי"ל שמותר לשמש. ורק בתפילין וספרים החמירו. ולזה כיון שהעליון אינו על התפילין רק על הכלי התחתון שפיר חוצץ. ועוד נראה דבאמת שרי גם אם שני הכלים הם תשמישי קדושה. רק כשאחד הוא כליין אינו חוצץ לפי שבטל לגבי התפילין כמו שמצינו שהבגד בטל אל גוף האדם לענין טומאה ולענין כמה דברים. והנה לא יקשה לפמש"ל דא"כ נימא שיאסר אח"כ להשתמש לדבר חול בכלי התחתון. די"ל דהוי כהתנה בפירוש שאח"כ יצא לחולין דקיי"ל בסי' מ"ב ס"ג דשרי בתנאי גמור. ומ"מ בשעה שמונחים בו התפילין יש בו קדושה. דהתנאי מועיל רק על אח"כ. ואף דבסי' קנ"ד ס"ח משמע דאף כשהן בקדושתן מותר להשתמש בדבר חול כשהתנה מ"מ בשעה שמשתמשים בו לקודש ודאי דאסור. וכיס שמניחים בו טלית ותפילין יחד כבר כתבו האחרונים שאינו תשמיש קדושה ואין זה מצד תנאי. עכ"פ נתבאר בזה קצת הסבר על מה שהצריכו כלי בתוך כלי. והראבי"ה כתב בפ' מי שמתו דבאמת סגי בכלי אחד שאינו כליין. ורק בכליין החמירו מפני שהוא תשמישי קדושה והיינו כמש"ל. ועוי"ל דלהכי הצריכו כלי בתוך כלי משום גזירה שלא יניחם בכליין לבד. אבל בכלי בתוך כלי אין חשש וכמש"ל. וזה נראה יותר ממש"ל

והנה אי נימא דסגי כשיכסה האדם א"ע בשעת מעשה לא מצינו שיתבטל הכיסוי להאדם. רק בבגדים קיי"ל הכי. והרי בתשמיש מחוייב לכסות א"ע. אך סגי בכיסוי בגדיהם שלבושים בהם. דזה הוי רק משום צניעות. אבל כיסוי שאינו בתורת מלבוש הרי אינו בטל. ותיסגי בכיסוי אחד לבד. וכל כה"ג הו"ל לאשמועינן. ועכצ"ל שהצרכת כיסוי הספרים הוא לפי שצריך האדם להרגיש רגש בושה. לעשות מעשה כזה לפני ספרים. וכמו שהוא בוש לעשות זה בפני אדם. ולענין זה לא מהני שיכסה א"ע בכיסוי כי מ"מ ניכר מעשהו מתנועותיו ומעשיו. אבל כשמכסה את הספרים. הרי אינו עושה זה בפני הספרים. וממילא מוכח דלא מהני הרחקת ד"א. דהא מ"מ איכא בושה כיון שהוא בחדר אחד וריחוק ד"א הוא רק לענין מחניך קדוש. דד"א הוא מקומו של אדם כדאיתא בעירובין (דף מ"ח). אבל לא לענין הא דנ"ד דהוי משום בושה. ועפמש"ל א"ש מ"ש הדה"ח שגם בעשיית צרכיו צריך לכסות תפילין וספרים כלי בתוך כלי. והקשו האחרונים דמנ"ל זה. ולפמש"ל י"ל דכיון שמצינו שבעשיית צרכיו צ"ל התכבדו מכובדים. הרי דגם בזה שייך בושה מפני הקדושה. א"כ צריך להתבייש גם מפני קדושת ספרים. ובאמת דברי הדה"ח צ"ע מסוגיא דברכות (ד' כ"ג) וטוש"ע סי' מ"ב. וצ"ל שמחלק בין ביה"כ לביתו דבביה"כ לא הטריחו כ"כ כדאיתא בש"ס שם: סימן ב

וע"ד שנסתפק במקום שצריך להרחיק ד"א כדקיי"ל באו"ח סי' ע"ט. אם הוא שוכב אי סגי שיהא רחוק ד"א מראשו. או צריך שירחיק ד"א מכל גופו

הנה הא דבעינן הרחקת ד"א הוא משום דבעינן מחניך קדוש כדאיתא בברכות (דף כ"ה ע"א). וכ"כ הפרמ"ג סי' ע"ט. וד"א הוא מקומו של אדם כדאיתא בעירובין (דף מ"ח ע"א). ולזה כל ד"א מיקרי מחנו של אדם ולפ"ז נראה שצריך שירחיק ד"א מכל גופו. דהא קיי"ל בסי' ע"ו ס"ד למעשה כרב חסדא דיליף מקרא דכל עצמותי תאמרנה דבעינן שיהא כל גופו נקי. ואף לר"ה דס"ל מקרא דכל הנשמה דהקפידא הוא על כלי הנשימה. היינו רק כשכל גופו עומד במקום נקי וידו מונחת בביה"כ ע"ש דמיקרי מחניך במקום שנמצא רוב גופו. ובצואה על בשרו י"ל דכיון שמכוסה הצואה בבגדיו כדאיתא בסי' ע"ו שם ס"ל דמיקרי מחניך קדוש. אבל בעלמא ודאי בעינן שיתרחק ד"א מכל גופו. דזה הוי בכלל מחניך. ורק יש להסתפק אם גם עובי גופו הוי בכלל הד"א דהא ד"א הוא כדי שיוכל לשכב בפישוט ידים ורגלים כדאיתא בעירובין (דף מ"ח). ולפ"ז יש לכלול גם עובי גופו בזה. וספק זה הוא גם בעירובין שם. ושם מוכח דהוי עובי גופו בכלל דאיתא שם למ"ד שיש לו ד"א מכל צד שיש לו שמונה אמות על שמונה. וא"כ מוכח שעובי גופו בכלל. דאלת"ה הול"ל שיש לו ח' אמות עם עובי גופו. אכן פשטות לשון הש"ס ופוסקים שמרחיק ד"א מן הצואה או ממקום שכלה הריח משמע שגופו הוא חוץ לד"א. ולשון השו"ע ר"ס ת"ה שיש לו ד"א מעמידת רגליו ולחוץ משמע ג"כ שאין עמידת רגליו בכלל. אך זה יש לדחות ולפרש שגם רגליו בכלל וכמש"ל. אך גבי צואה מוכח שעומד חוץ לד"א. וצ"ל שהחמירו בזה משום דא"א לצמצם במקום עמידת רגליו שהוא דבר מועט. ועוד דכיון שממקום סוף עמידת רגליו יהא פחות מד"א עד הצואה. א"כ הוי זה מקום הצואה. ותו לא הוי מחניך קדוש. ואף דגבי צואה לא שייך שיעור חנייה ד"א שהטעם הוא כשיעור פישוט ידים ורגלים כמש"ל. מ"מ משמע דבכל מקום נקטינן דד"א הוי מקום אחד. אבל כשעומד חוץ לד"א. א"כ ממ"נ אי נימא שהצואה תפסה ד"א. א"כ י"ל שהאדם תופס ד"א לצד אחר וחנייתו היא לצד השני וכדקיי"ל לענין קנינים שתלוי מי שהקדים לעמוד בד"א אלו. ואי נימא שחנייתו היא גם לצד זה. לפי שצואה אין שייך בה מקום ד"א. א"כ הרי הוא רחוק עכ"פ ד"א מהצואה. אבל אם נמדוד ד"א עם מקום עמידת רגליו. יכלו ד"א של הצואה באמצע עמידת רגליו ולא הוי מחניך קדוש. כן נלע"ד. ועדיין יקשה מריח רע שנמשך כבר ד"א. ומ"מ צריך להרחיק ד"א. וצ"ל דלא פלוג רבנן בזה ולפ"ז יש לכלול מקום הצואה בתוך הד"א. דאז יש ד"א בין להאדם בין להצואה. וצ"ל שלא דקדקו בזה כ"כ.