דברי מלכיאל ה סח

כי כת"ר כתב שהוא ירא שמים. ואף די"ל שהוא קרוב למזיד דהו"ל לשיולי וללמוד הדין ע' יבמות (דף צ"א) ושבועות (דף י"ח) בזה מ"מ כיון שמעיקר הדין א"צ לפרוש רק בעונת הוסת אין לדונו כחוטא גמור. אכן אם דרכה לראות בלילה אין כאן צד לימוד זכות עליו. ולזה אם היתה רואה גם ביום כ"ד ודרכה לראות רק ביום ולא בלילה אזי די להם שיקבלו על עצמם על להבא לפרוש לגמרי עונה קודם זמן שאפשר לחוש שתראה וכן כל הימים שאפשר שתראה בהם כפי שראתה בהם בחדשים הקודמים. ועל העבר יתענו משך שנה בכל ער"ח ואם הם חלושי המזג אזי יתענו עד חצי שעה אחר חצות היום ויאמרו מזמור נ"א בתהילים בכוונה ויאמרו הסליחות הקבועות לער"ח למנחה

ואם דרכה לראות בלילה או שרואה לפעמים ביום ופעמים בלילה הרי דינם כשוגגים לפי שלא ידעו דין פרישה בשעת וסת וכדאיתא בשבועות (דף י"ח) שחייבים בקרבן וצריכים כפרה מדינא. והנה בדורות הללו אשר האנשים חלושים אין להחמיר בתעניות ורק כיון שמפורש בש"ע סי' קפ"ה להתענות ארבעים יום לזה יתענו ארבעים חדשים בכל ער"ח וער"ח טבת שהוא בחנוכה לא יתענו ורק יתענו ארבעים יום בס"ה. ואם היה נוהג להתענות בער"ה כמנהג כמה אנשים אזי לא יחשוב זה במנין מ' יום כי זה כבר חובה עליו ואינו יכול לפטור א"ע בו כעת וכדין שאינו יוצא בחובתו ידי נדרו. ויאמרו סליחות הקבועים לער"ח במנחה ומזמור נ"א וכמש"ל ויכרישו דמי קרבן חטאת כפי ערך שיעלה זה בעת הזאת ויתנו זה ליד מעכ"ת לחלק ללומדי תורה עניים העוסקים בתורה מתוך הדחק וצדקה זו היא במקום קרבן שגם הקרבן היה נאכל לכהנים ומקצתו עולה לגבוה. וגם ללומדי תורה הרי הוא מהנה את גופם וגם עולה לגבוה בעסקם בתורה. ואף דבכריתות (דף ט') ומנחות (דף ק"ז) מבואר ערך שיווי קרבן וע"ש בתו' בזה מ"מ נראה דבזה"ז צריך לתת כפי שיצטרך כעת לקנות קרבן כזה דהא חייבי חטאות אין דמיהם קצובים כדאיתא בכריתות (דף כ"ח). וכמדומה שראיתי באיזה אחרונים שכתבו שיתנו רק בערך המבואר בש"ס ולענ"ד ז"א וכמש"ל ונראה שצריך להודיע להמקבלים שהוא ניתן להם תמורת קרבן כדי שיתכוונו לזה שבקבלתם יתכפרו הבעלים כדין קרבן שצריך כוונה כהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ואף שאם נאבד הבשר א"צ להביא קרבן אחר מ"מ בנ"ד שזה גם במקום זריקת הדם שמעכב בקרבן וצריך שיהא לשמה. לזאת נכון שיגידו להם כנ"ל וא"צ להודיעם מי הוא הנותן רק יגידו להם שיקבלום בתורת כפרה על הבעלים של הממון הזה. ויתן גם בעד אשתו כדקיי"ל בב"מ (דף ק"ד) שהבעל מחוייב ליתן קרבנות שמתחייבת וע"ש בתו'. והטעם שכתבתי שיתענו ער"ח הוא לפי שענין תענית זה הוא ע"פ מאמר חז"ל הביאו עלי כפרה שמיעטתי את הירח. ובער"ח ע"פ רוב הלבנה בתכלית קטנותה ומיעוט הירח הוא בגדר נדות ויומי דמסאבותא ע' בפע"ח שער י"ט פ"ג שכ"כ. ובעל ואשה הוא בבחינת שמש וירח וכשיתקן זה ע"י תעניתו במשך שנה שלימה שהוא היקף שלם של החמה יבוא עי"ז לבחינת לבנה קודם מיעוטה כמ"ש שני המאורות הגדולים. וכמו שקבעו להתפלל אחר ברכת הלבנה בחידושה, ולכאורה י"ל שצריכים לעשות תשובה על כל כח וכח דהא אם היה להם ידיעה בין כח לכח היו צרכים להביא קרבן על כאו"א ע' יבמות (דף ל"ד ע"א וצ"ב) וע"ש בפירש"י, ולזה נהי שא"צ קרבנות מיוחדים לפי שנעשו בהעלם אחד מ"מ תשובה צריך לעשות על כל עבירה לבדה. וכעין זה כתב הנו"ב סי' ל"ו דאף שאין איסור חל על איסור מ"מ צריך לעשות תשובה על כאו"א עי"ש. אך נראה דכיון שמצינו שחטאה אחת מכפרת על כל מה שחטא בהעלם אחד. ה"ה תשובה מכפרת על כל מה שעשה בהעלם אחד. ובאחע"א שאני דכיון שעושה תשובה על איסור ראשון ועונות נעשו זכיות ממילא כיון דפקע איסור ראשון חל איסור שני משא"כ גבי קרבן שעיקרו בא על מה ששגג והרי הוא רק שגגה אחת. ומ"מ נראה שראוי להתודות ולשוב על כל כח דהא מכל מקום טימא נשמתו בעשיית הרבה איסורים ונהנה מהם. אך בנ"ד י"ל שא"צ דהא יש לה חזקת טהרה ואיכא למימר דהשתא הוא דחזיא בכח האחרון. ולפ"ז היכא שפירש באבר מת י"ל שלא עשה איסור כלל דאפשר ראתה בשעה שכבר מת האבר. וזה שייך רק בעונה שלפני עונת הוסת. אבל בעונת הוסת אין לה חזקת טהרה כיון שדרכה לראות בעת' הזאת והוי ספק אם ראתה מקודם או לא ושוגג בספק איסור צריך ג"כ כפרה. ובפרט שבזה עשה איסור ודאי שעבר על מצות פרישה בעונת הוסת ע' שבועות (דף י"ח). וגם בפעם הראשון שבא עליה בליל כ"ב לא עשה כהוגן כי היה לו לחוש לכל העונה אף שראתה בו רק פעם אחד. והרי כתבו האחרונים שבזה"ז אין בקיאים לחשוב וסתות לשעות וצריך לשוב גם על זה. אך קשה להורות להתענות הרבה כי הדור חלוש ויצא שכרו בהפסדו ולזאת די במש"ל ורק יתודה בכל יום על החטאים הללו שחטא שעבר מצות פרישה בעונת וסת ונכשל באיסור נדה ושאפשר שעבר זה איזה פעמים בכל כח וכח. שוב ראיתי בשו"ת ח"ס סי' קנ"ה שהצריך לעשות תשובה על כל כח וכח. ולענד"נ כמש"ל ושם כתב שעל האשה יש להקל שתתענה פחות ממ' יום ולזה גם בנ"ד יש להקל שתתענה רק שנה תמימה בכל ער"ח וגם די"ל שהיא קצת אנוסה ע"פ דברי בעלה שחשבה שהוא יודע הדין שמותר

ולימים יבואו יזהר לפרוש עונה קודם עונת הוסת ונקרא שעת וסת כל הימים שדרכה שיבוא לה בהם הוסת וכמש"ל בשם החו"ד ובנ"ד הוא מיום כ"ב עד אחר יום כ"ה. ולכאורה י"ל שנחוש לוסת הגוף שבשביל התשמיש ראתה. ואף בפעם אחד חוששת. ותהא אסורה. אבל ז"א דבזה ל"ח בפעם אחד. וגם דא"כ יצטרך לגרשה והוי כדיעבד. וגם דיותר יש לנו לתלות בוסת הימים ולא בגוף. וע' אחרונים בסי' קפ"ז וכן יש להצריכה בדיקה אחר תשמיש הראשון ע' בפוסקים סי' קפ"ו קפ"ז. וגם ימנע מלשמש בליל כ"ג לראייתה. ע' סי' קפ"ז ס"י ובאחרונים לענין ליל טבילה ואקצר. והנה אחר כותבי זה הודיענו כת"ר אשר נתברר שביום כ"ג לא ראתה זה יותר מחצי שנה. וא"כ אין לה לחוש כלל ביום זה. ואף שכשראתה ביום כ"ב ממילא ראתה גם ביום כ"ד. מ"מ אין לחוש ליום כ"ד כיון שלא ראתה עדיין ע' נדה (דף ל"ט) בזה. ושניהם אנוסים בזה שראתה אז. וא"צ לקבל עליהם שום תשובה וכדקיי"ל בסי' קפ"ה ובפוסקים שם רק יתנו לצדקה לפי ערכם לכפר על אשר אנה ד' לידם עבירה זו באונס

וע"ד שמוצאת בימי ספירתה שערות אדומות ומראות שונות שצריך לעשות עליה שאלת חכם. אם מותר לה לבדוק רק ביום א' וביום ז' כמ"ש הנוב"ת סי' קכ"ט. הנה אני רגיל להורות כן בעת הזאת אשר רוב הנשים חלושות. וריבוי הבדיקה גורם חולשה ושינוי מראה. אכן בנ"ד שרגילה למצוא בימי ספירתה שערות אדומות ומראות. יש לה לחוש ולבדוק בימי ספירתה ואף דקיי"ל בנדה (דף ל"ט) שאין קובעת וסת בימי ספירתה. מ"מ יש לה לחוש כדאיתא שם וע"ש (דף י"א) ובתו' שם לענין החילוק בין מעין פתוח למעין סתום. ולזה אם השערות או המראות שמוצאת בימי ספירתה נמצאו טמאים אזי צריכה לבדוק בימי ספירתה. אבל אם נמצאו כל ימי ספירתה טהורים. שוב אין לה לחוש שמא יזדמנו לה מראות טמאות. ותוכל להקל לבדוק רק בהפסק טהרה וביום א' וביום ז'. ורק בכל עת שתרגיש איזה הרגש או זיבת דבר לח מחוייבת לבדוק: סימן פח

ע"ד חותמות שיש אצל קצת רבנים ויש בו שו"פ אם מותר לחתום בו. ע' תפארת למשה סי' קמ"א שכתב להתיר