דברי מלכיאל ה סו

משום חשדי כהונה שכשיגעו בו לטלטלו יחשדום שרוצים לאכלו ומשמע בזה דאף בנגיעה בעלמא יש לחוש לחשד. ויש לדחות דלזה דקדק בלשונו לטלטלו משום דבנגיעה בעלמא ליכא חשדא ובכ"ז לא פלוג בתקנתא ותיקנו דבכל גווני מטמא הידים וע' ערוך ערך חשד ובלא"ה פירשו רש"י ותו' בפסחים (דף פ"ה) באופן אחר ע"ש וצ"ל דמשום דעזרה ר"ה היא לזה לא הוזכר בזה הא דבחדרי חדרים אסור. ולזה בנ"ד שהחשד יכול להיות רק ברגע שנותנים לתוך הקדירה כי הוי רק מדרבנן ואח"כ אין ניכר כלל שיש שם חמאה לזה אין לחוש. משא"כ בחלב שקדים שניכר בכל עת שהוא חלב ולזה צריך להניח שקדים אף בשעת אכילה כי ניכר שהחלב נתבשל עם הבשר משא"כ בנ"ד

ונראה בזה דהנה איתא ביבמות רפ"ד שמעוברת שחלצה ונמצא הולד בן קיימא כשרה לכהונה. וכתבו שם הרשב"א והריטב"א דאף שאתה מצריכה כרוז לכהונה ויש לחוש שמא יש אנשים שראו החליצה ולא שמעו הכרוז. מ"מ מותרת כי הולד שנולד מוכיח שלא הוצרכה לחלוץ [ובריטב"א שם מפורש שצריך להכריז שמותרת לכהונה וכ"נ ברשב"א שם ובכל הראשונים ולפלא שלא נתבאר בפוסקים באה"ע סי' קס"ד שצריך להכריז בכה"ג] ועדיין קשה דא"כ כשימות הולד נימא שתהא אסורה לכהונה ובריטב"א שם כתב דאית ליה קלא. ונראה שכ"כ לישב קושיא זו. דכיון דאית ליה קלא מותרת אף לאחר מיתת הולד וכתב שם בהא (דדף קי"ט) שם בהלך עם צרתה למד"ה שאסורה לעולם ולא אמרינן שתחלוץ אחר ט' חדשים דכיון שהיא במד"ה להכי אין ידוע אם ילדה או לא ולית לה קלא. ולענ"ד הוא תמוה דא"כ נתת דבריך לשיעורין ומי נתן גבול לזה באיזה מקום יש קול ובאיזה מקום אין קול וגם דא"כ אם חלצו למעוברת ואחר שילדה הלכה למקום רחוק נימא שאסורה לכהן כי שם לא הגיע הקול שילדה ואפשר יש אחד שראה החליצה והלן למקום ההוא עוד קודם שילדה ואינו יודע שילדה. אכן הרמב"ן במלחמות שלהי יבמות כתב שאם חלצה אחר ט' חדשים מותרת לשוק ולא חיישינן שמא ילדה צרתה ולד קיימא כי אם יתברר שילדה אזי נסמוך על הכרוז שיכריזו שמותרת לכהונה הרי מבואר דבדיעבד סמכינן שפיר על ההכרזה. וכן איתא בחולין (דף צ"ד) שיש מקומות שסומכין על הכרזה לענין טריפות ע"ש. ובמנחות (דף מ') איתא דסמכינן אדיסקי ופירש"י שם על כתבים שיודיעו דטעימה אסור ע"ש. אך שם יש לדחות דהיינו רק כדי שיוכלו לקיים מצות תכלת כדין ע"ש. וכהא דמייתי שם מהא דסמכינן אדיסקי לענין חמץ בפסח ויוה"כ והיינו משום דשם ההכרח לקבוע זמן ראשי חדשים כדין. וע' שעה"מ פ"ד מה"א הי"ב שכתב דלא חששו לסמוך על כרוז רק היכא שאפשר לתקן ע"י עדים אבל היכא שא"א לברר ע"י עדים יש לסמוך על כרוז להתירה לכהונה ואף שאפשר שתאסור על עצמה הנאת כל הכהנים וכמובא באחרונים עצה זו. מ"מ לא הצריכוה לזה כיון דמדינא מותרת לכהונה וע' בב"ש סס"ו ובסי' מ' ס"ק ועי' סי' ל"ח ס"י ובאחרונים שם שהקילו בכה"ג

ולפ"ז י"ל שלא החמירו הפוסקים בחלב שקדים רק לפי שאפשר לתקן ע"י הנחות שקדים. אבל במקום שא"א בזה נראה שיש להתיר לסמוך אדיסקי והכרזה כיון שא"א בענין אחר. ובנ"ד אין שייך לומר שאפשר להניח חתיכת אגוז כי לבד שאינו מצוי כלל אצלינו. הנה מי שיסבור שהוא חמאה ממש לא יעלה על לבו שהוא מן האגוז הזה דלא כ"ע ידעו זה וגם דיסברו שמבשל את האגוז יחד עם החמאה והבשר ורק בשקדים מהני הנחה לפי שעושים בעצמם חלב משקדים והכל יודעים זה וגם מכירים השקדים. אבל בנ"ד אין מכירים לא האגוז ולא החמאה. ולזה כיון דא"א בתקנה סגי בהכרזה ודיסקי והיינו שיפרסמו זה במכתבי עת בלה"ק ובלשון המדוברת שיש חמאה הנעשית ממין אגוז ומותר להשתמש בה עם בשר ונמכרות במקומות הללו. ויש לצרף לזה סברת הפר"ח שאין לחדש גזירות רק מה שנמצאו בש"ס וגם סברת בעה"מ שלהי יבמות דהלכה דסמכינן על הכרזה לכתחילה. ואף שיש לחלק דבדיסקי פירש"י במנחות שם שיכתבו למקומות שצובעים תכלת ע"ש אבל הכא לא שייך זה. אכן הכרזה שייך בנ"ד והיינו לפרסם במכתבי עת כשיראו שעושים כן אל יחשדו שמבשלים בשר בחלב. וגם כי גוף החשש הוא רק ברגע שנותנים החמאה לתוך הקדירה וכמ"ש כ"ת שאח"כ אינו ניכר כלל שהוא חמאה ובשעת נתינה אינו מבשל עדיין ולא עביד איסור דאורייתא ורק כשכבר יש עצים ואש מיקרי מבשל וכדקיי"ל בפ"ד דביצה וברמב"ם פ"ט מה' שבת והוא מילתא דלא שכיחא שיעשה באופן כזה. ואף דאיתא בעירובין (דף ס"ד) דלא מהני הכרזה לענין עירוב דאכרזתא לדרדקי. נראה דהיינו כפירש"י משום שהכרזה זו אינה מועלת לדורות הבאים ואף שאפשר שיכריזו עוד הפעם אבל עד העת ההיא ישתכח הכל כי יסברו שמותר לטלטל שם בלי שום תיקון. אבל בנ"ד יוכלו בעלי העסק לפרסם זה בכל חודש במכתבי עת

ונראה עוד ראי' מהא דאיתא בסוטה (דף מ"ג ע"ב) שגפן פחות מטפח אסור משום ערלה לעולם משום מראית העין שנראה שעודנה נטיעה תוך ג' שנים אבל כרם שלם כזה מותר דקלא אית לה למילתא וכן בחורגת הגדילה בין האחים מותרת לינשא להם דקלא אית לה ע"ש. הרי מפורש דבדברים שאסור משום מראית העין מותר היכא שיש לו קול ומכ"ש בנ"ד כשיפרסמו במכ"ע אין קול גדול מזה ואף שבמכ"ע לא יפורסמו שמות הקונים את החמאה בכ"ז כשיראו שאחד יבשל בשר בחמאה קאקום יבין תיכף שהוא חמאה זו כיון שנתפרסם זה ולא ידונו לכף חוב שמבשל בשר בחלב. וע' שו"ת מהרי"ט ח"א סי' ק"ג שמועיל הכרזה בשעת מעשה. ועי' או"ח ס"ס רמ"ו שמועיל לפרסם ברבים שנעשה ע"פ היתר וע' חיבורי ח"ב סי' קי"ב וח"ד סי' ד' בזה

ונראה דהנה קיי"ל דבמילתא דלא שכיחא לא גזרו רבנן ואין שייך לגזור שמא יאמרו שמותר רק בדבר שאפשר שעמי הארץ יטעו בזה. אבל באיסור חמור וידוע לכל אין שייך זה וכגון עבודת ע"ז בע"ז (דף י"ב) שם הוי הטעם משום חשד דשום אדם לא יטעה לומר שמותר לעבוד ע"ז ואף דאיתא בסנהדרין (דף ק"ב) שירבעם הטעה את ישראל בכגון זה. צ"ל דשם יש כוונה אחרת בזה יעו"ש במפרשים שהטעה לומר שזהו המשכה מפמליא של הקב"ה ואכמ"ל בזה וכן במלאכה גמורה בשבת או אכילת בשר בחלב שידועים לכל איש ישראל ובכגון זה צ"ל הטעם משום חשד. והנה בטעם דחשד שמצינו בכ"מ בש"ס קשה דהא צריך לדון כל אדם לכף זכות ומי שאינו דן לכ"ז אינו עושה כשורה ולמה לנו לעשות תקנתא לרשיעי שחושדים בחנם. והנראה דנהי שמדת חסידות הוא לדון לכף זכות אף באופן רחוק כדאיתא בשבת (דף קכ"ז) בכ"ז בדרך הממוצע שייך לתלות רק במילתא דשכיחא. אבל במילתא דלא שכיחא אין לתלות ונראה דאף מצד מדת חסידות אין מחוייב לתלות במילתא דלא שכיחא רק באדם המוחזק לירא שמים גדול. ולזה היכא שכפי ראות עיני בנ"א יש מקום לחשדו כי אינם מחוייבים לתלות בדבר שאינו מצוי אזי צריך ליזהר מזה כדי שלא יחשדוהו בחנם. אבל היכא שבנקל למצוא צד זכות עליו אזי לא חיישינן לחשדא כי החושדו הוא רשע שחושדו בחנם וזה מיקרי חושד בכשרים. וע' חיבורי ח"ד סי' ס"א באורך בזה

ונראה דהיינו דפליגי רב יוסף ורבא בפסחים (דף פ"ב) בהא דמעמידין הטמאים בשער המזרח וששורפין פסולי קדשים לפני הבירה ולא יקחו העצים הנותרים לביתם אי הוי משום חשד שיחשדו שנושא עצי הקדש לביתו לפי שאין מצוי שיהי' בביהמ"ק עצים של הדיוט. ור"י ס"ל דכיון שידוע שיש שומרים בביהמ"ק על כל שער. וגם כי ידוע שצריך לשרוף הפסולים לזה יבינו שהם עצים שלו. וכן בטמאים ס"ל דטומאה שכיחא כדאיתא ביומא (דף י"ג). לא יחשדום